WP_Post Object
(
    [ID] => 5329
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2013-08-11 13:04:37
    [post_date_gmt] => 2013-08-11 10:04:37
    [post_content] => 
ציחיון, חורב, שחון, ניחר
צִחָיוֹן
ציחיון פירושו יובש, צחיחות. המילה מצויה בפיוטים הקדומים בצורה צִחָיוֹן או צִחְיוֹן, והיא משמשת פה ושם בספרות העברית בת ימינו. בבסיסה עומדת כנראה המילה המקראית צִחֶה – שם תואר שפירושו יבש, ניחר: "וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא" (ישעיהו ה, יג).
בתנ"ך יש כמה מילים דומות המתפרשות 'מקום יבש': 'צְחִיחַ סֶלַע', 'צְחִיחָה', 'צְחִיחִים'. מאלו התחדש בדורות האחרונים שם התואר צָחִיחַ שמשמעו 'יבש מאוד', בעיקר בתיאור של אזור או מקום. את הכתוב בישעיהו "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (נח, יא) מקובל לפרש 'תהיה שבע אפילו במקומות צחיחים'.
מילים אחרות מן השורש צח"ח או צחצ"ח מביעות משמעויות מעט שונות, וקשה לדעת אם יש להן קשר גיזרוני למילים המביעות יובש. שם התואר צַח פירוש זך, טהור, בוהק, לבן – אולי כפי שמקום צחיח אין בו צל והוא בוהק בשמש. מכאן גם הפועל לצחצח המוכר מספרות חז"ל, שמשמעו 'לנקות ולהבהיק'. למשמעויות אלו קרובה 'הלשון הצחה' או 'צחות הלשון' שנולדו בעקבות הפסוק: "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד).
חֹרֶב
המילה חורב (במלעיל, כמו חֹרֶף) פירושה יובש, לעתים בהקשר של חום ושמש. כך מתאר יעקב את חייו הקשים כרועה צאנו של חותנו לבן: "...בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה"(בראשית לא, מ).
הפועל הוא חָרַב: לאחר המבול "חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ח, יג), וישעיהו ניבא "וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (יט, ה). בספר משלי נאמר: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (יז, א) – כלומר טוב לאכול לחם יבש באווירה של שלום מסעודה דשנה שיש עמה ריב ומחלוקת.
חָרָבָה היא שטח יבש – כמתואר בבקיעת ים סוף "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה" (שמות יד, כא). מן התנ"ך ירשנו גם את הצירוף הספרותי "חַרְבוֹנֵי קַיִץ" (תהלים לב, ד). הר סיני נקרא גם הר חורב – כנראה במשמעות של יובש ומדבר.
למילים מן השורש חר"ב יש כידוע גם משמעות של שממה והרס (הֶחֱרִיב, חָרְבָּה ועוד), ונראה שיש זיקה בין משמעות זו למשמעות של יובש.
שָׁחוּן
שחון פירושו חם ויבש.
לפי המסופר בתלמוד הבבלי התפלל הכוהן הגדול ביום הכיפורים "שתהי שנה זו שחונה וגשומה" (יומא נג ע"ב). על כך התלמוד שואל: שחונה – מה מעלתה? ומציע לתקן: "אם שחונה היא, תהא גשומה". בירושלמי הנוסח שונה מעט: "שנת גשומה ושחונה וטלולה" (יומא ה: ב, מב, ג) – כלומר שנה שמזג האוויר בה מאוזן וממוזג. כיום שם התואר 'שחון' מציין אקלים יבש, ו'שנה שחונה' היא שנת בצורת.
השורש שח"ן מוכר ברוב הלשונות השמיות במשמעויות הקשורות לחום. בתנ"ך המילה היחידה מן השורש הזה היא שְׁחִין, וככל הנראה מדובר בשם כללי למחלות עור.
מן השורש שח"ן חידש ועד הלשון בשנת תש"ב את המונח מַשְׁחֵן תמורת superheater – מכשיר ההופך קיטור לח לקיטור יבש.
נִחָר
בתהלים נאמר: "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי, כָּלוּ עֵינַי, מְיַחֵל לֵאלֹהָי" (סט, ד), ומכאן הביטוי 'בגרון ניחר' – (כלומר יבש) – המשמש בימינו. הפועל ניחר (בבניין נפעל) גזור מן השורש חר"ר, שמשמעו שרף, בער.
מילה נוספת מן השורש הזה מופיעה בנבואת ירמיהו על הגבר אשר יבטח באדם: "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (יז, ו). כנגדו מי שיבטח בה': "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (יז, ח).
השורש הקרוב חר"י מציין גם הוא בערה – לרוב במשמעות מושאלת של כעס בצירופים דוגמת 'חרה אפו', 'חרון אף'.
    [post_title] => מילים יבשות
    [post_excerpt] => מה הם ציחיון וחורב? מדוע היה הכוהן הגדול מתפלל לשנה שחונה? ומה עוד יכול להיות ניחר חוץ מהגרון? על מילים יבשות
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-08-12 17:54:52
    [post_modified_gmt] => 2021-08-12 14:54:52
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5329
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 987
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:00:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:00:00
    [post_content] => 
יש דרכים רבות לכעוס בלשוננו: אפשר לרגוז ולהתרגז, לזעום ולזעוף, לקצוף ולרתוח, להתרעם ולהביע תרעומת, להתמלא חֵמה ולהזעיף פנים. בלשון גבוהה מאוד אפשר לְהִתְאַנֵּף (מן 'אף') ולְהִתְעַבֵּר (מן עֶבְרָה = כַּעַס), ובלשון הדיבור פשוט להתעצבן.
הפעלים הרגילים לציון כַּעַס בתנ"ך הם חָרָה (אַפּוֹ) וקָצַף, ולעיתים קרובות הכועס הוא האֵל: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז); "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא... כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף" (ישעיהו נז, טו–טז). הפועל כָּעַס נדיר יותר, ואילו בספרות חז"ל הוא הפועל הרגיל. ואנחנו עדים לחילופים בין שתי הספרויות: על הפסוק "וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, כ) המדרש אומר: "כעס עליהם ואמר להם מפני מה עשיתם כן" (מכילתא דרבי ישמעאל). מן השורש כע"ס אנחנו מוצאים בתנ"ך בעיקר את הפועל הגורם הִכְעִיס. למשל, על מנשה מלך יהודה נאמר: "הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס" (מלכים ב כא, ו). גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל מכעיסים בעיקר את האל. כך אף נולד הביטוי "להכעיס" המתאר פעולה (במקור עבֵרה על מצוות הדת) שאינה נעשית לשם הנאה ותועלת אלא רק כדי לעורר רוגז.
מה פשר הביטוי חָרָה אַפּוֹ וכן חֲרוֹן אַף וחֳרִי אַף? המשמעות הבסיסית של הפועל חָרָה היא בָּעַר, והדימוי הוא התחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס. ביטויים נוספים קושרים את הכעס לחום ולאש. על אחשוורוש נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב); ומן הארמית של התלמוד התגלגל הביטוי 'בעידנא דרִתחא' (מילולית 'בזמן הרתיחה') במשמעות 'בשעת כעס'. בעת החדשה נוצרו הצירופים: 'בעל מזג חם', 'חם מזג' ו'חמום מוח', והפעלים רָתַח והִתְרַתֵּחַ.
כמה ממילות הכעס משמשות גם בתיאור עוצמתם של איתני הטבע – עוצמה הנתפסת לעיתים כביטוי לכעסו של האל. לאחר שהוטל יונה לים נאמר "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו), ובסיפורו של חוני המעגל נאמר על הגשמים ש"יָרְדוּ בְּזַעַף" (משנה תענית, ג, ח). לכאן מתקשרים אולי 'רוח זלעפות' ו'גשם זלעפות' – אם רואים במילה זלעפה הרחבה של השורש זע"ף. קולו של הרעם שימש השראה לפועל התרעם ולשם תרעומת. בולט במיוחד הפועל רָגַז שמשמעותו הבסיסית 'רעד', 'הזדעזע', כגון "לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם" (יואל ב, י).
לצד המשמעות היסודית של הזעזוע בא הפועל רָגַז בתנ"ך בהקשרים של פחד – שכן דרכו של הפוחד לרעוד – כגון בפסוק "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל [=פַּחַד] אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יד). המילה כַּעַס באה בהקבלה למכאוב: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). אין להתפלא על כך שאותם פעלים משמשים להבעת כעס, צער ופחד, שהרי הגבולות בין הרגשות הללו אינם מוחלטים.
ראינו שהעברית לדורותיה מעמידה לרשות הכועסים והזועמים מגוון רחב של ביטויים – הנבדלים זה מזה בעוצמת הכעס, ברמת הלשון ובסגנון. מכל מקום עדיף לכעוס כמה שפחות, כפי שהמליצו חכמים בפרקי אבות: "קשה לכעוס [שקשה להכעיסו] ונוח לרצות [שקל לפייסו] – חסיד" (ה, יא).
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => איך כועסים בעברית?
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 00:20:37
    [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:20:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=987
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)