WP_Post Object
(
    [ID] => 1044
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-05-12 11:16:00
    [post_date_gmt] => 2013-05-12 08:16:00
    [post_content] => 
על פי המסופר בספר בראשית החל האדם את דרכו בגן עדן אשר סיפק לו את כל צרכיו. אך לאחר שאכל מפרי עץ הדעת הוא גורש משם, ונגזר עליו לפעול בעצמו להשגת מחייתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ..." (בראשית ג, יט). מאז היה הלחם למזונו המרכזי של האדם, והשגתו – לעיקר עמלו עלי אדמות.
חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים הלקוחים מתחום גידול הדגן ועיבודו. כך למשל המילים יְבוּל ושָׂדֶה רגילות בעברית ובלשונות אחרות בשימושים מושאלים כגון 'שדה ראייה', 'שדה פעולה', 'יבול שיריו'.
שם התואר בּוּר משמש בלשוננו למן ספרות חז"ל לציון שדה שלא נחרש, ובהשאלה גם לציון אדם חסר השכלה כגון בצירוף 'בּוּר ועם הארץ' או בשם המופשט בּוּרוּת.
הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם...". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. משמעויות נוספות של הפועל חָרַשׁ נוצרו בלשון הדיבור: הָלַךְ או נָסַע הרבה ('לחרוש את הארץ') וגם לָמַד הרבה ('לחרוש למבחן', 'חרשן'). בשימושים אלו החרישה מייצגת עבודה יסודית ומאומצת, ומכאן גם הביטוי 'חריש עמוק' לציון פעולה יסודית ושיטתית.
עבודת האדמה הניבה בלשוננו כמה ניבים וביטויים:
קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת, כגון "משחק משותף הוא קרקע פורייה ללמידה". יש גם ביטוי רחב יותר: 'נפל (כזרע) על קרקע פורייה', כגון "סיסמאות של צדק ושוויון נפלו על קרקע פורייה בליבם של צעירים שהתמרדו במציאות".
קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם. בהשאלה: נושא או תחום שטרם עסקו בו ושטרם נחקר. לדוגמה: "בתחום המינוח הרפואי מצא ד"ר מזי"א קרקע בתולה וכר נרחב לעבודת התרגום שלו".
הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין. לדוגמה: "נציגי החברות נפגשו ביניהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת מיזמים משותפים". הצירוף משמש גם במשמעות 'יצר בסיס נוח לדבר'. לדוגמה: "רצף האירועים והשפל הכלכלי הכשירו את הקרקע למהפכה".
נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).
הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. את דימוי ההליכה בתלם אפשר למצוא במשמעויות שונות בעיתונות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים – על רקע העבודה החקלאית שעסקו בה החלוצים: הליכה בדרכו של מישהו אחר, עשייה שגרתית וחסרת מעוף, עבודה מסורה, צייתנות ומשמעת ועוד. בהמשך התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.
נשא בעול – עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. במגילת איכה נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (ג, כו) ובמסכת אבות נזכר "נושא בעול עם חברו" (ו, ו) –כנראה מי שמשתתף בצערו של חברו ומסייע לו. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'. המילה עול משמשת במשמעות מושאלת בניבים נוספים ובהם: 'עול מצוות', 'הכביד את עוּלו' (=לָחַץ, הִקשה, הגביר את דרישותיו), 'פרק עול' או 'פרק כל עול' (=מרד, התפקר).
זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. ככל הנראה הנמשל הוא שלשם חזרה אמיתית בתשובה יש לסור לגמרי מן המעשים הרעים. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.
שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.
בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים. משחק מילים שנוצר בספרות העברית החדשה על פי 'קצירת העומר' – קציר שיבולי השעורים הראשונות שנעשה בחג הפסח.
לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגרי התבואה מן השיבולים. בעת העתיקה נעשתה מלאכת הדיש באמצעות שור: השור היה הולך על השיבולים ורומס אותן ברגליו או במוֹרַג – לוח רחב וכבד שבתחתיתו נעוצות אבנים – שחובר אליו. בשעת הדיש היה השור אוכל לעיתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעיתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.
כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגרים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.
מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגרי הדגן. מקור הביטוי בירמיהו כג, כח, אך מדברי התלמוד על פסוק זה ירשנו ביטוי בעל משמעות הפוכה: "אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א) – אין עיקר בלא טפל, אין טוב בלא שום רע. בעברית החדשה נוצרו ביטויים נוספים הקשורים לבר ולתבן: 'לבור את הבר מן התבן' – לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר, וכן 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת של הביטוי היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – שכן גם את המוץ מפרידים מגרגרי התבואה. ריבוי הגרסאות ואי־הכרת הריאליה החקלאית אף הולידו ביטויים חסרי היגיון כגון 'לבור את המוץ מן התבן'.
רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה. כדי לטחון קמח היו מחברים את אבן הרחיים העליונה אל צוואר הבהמה במוט עץ. הבהמה הייתה הולכת סביב הרחיים, והאבן העליונה (רֶכֶב) הייתה מסתובבת וטוחנת את הגרגרים שעל האבן התחתונה (שֶׁכֶב). מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין כט ע"ב).
טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ע"ב) מסופר כי לאחר שהתגאה נבוזראדן הבבלי על שהחריב את המקדש יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" – עַם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. כלומר: לא אתה עשית כל זאת, כי הדבר כבר נעשה בידי שמיים. את טחינת הקמח הטחון הגמרא מדייקת מלשון הכתוב באחת הנבואות על בבל: "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב) – טחני את מה שהוא כבר קמח.
עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט). פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה – מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

    [post_title] => ניבים מתנובת השדה
    [post_excerpt] => חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-05-28 21:37:29
    [post_modified_gmt] => 2023-05-28 18:37:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1044
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1015
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-10-10 10:10:00
    [post_date_gmt] => 2011-10-10 08:10:00
    [post_content] => 
חג האסיף הוא משמותיו העתיקים של חג הסוכות, ככתוב בספר שמות: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (כג, טו). מן המקבילה בספר דברים עולה שאסיף פירושו כינוס היבולים לאחסון לאחר עיבודם הראשוני בגורן (דיש) וביקב (דריכה): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (טז, יג). תקופת האסיף חלה בסתיו, "שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים" (רש"י בפירושו לפסוק משמות).
הפעולות החקלאיות היו חלק בלתי נפרד מחייהם של אבותינו, והן זכו למקום של כבוד גם בִּשדה הלשון. כך למשל לשוננו מבחינה בין שלל פעולות הקשורות לאסיף. כבר בתנ"ך אנו מוצאים את הפועל קָצַר המיוחד לחיטה ושעורה, ואת הפועל בָּצַר המיוחד לענבים. הפועל קָטַף כללי יותר, והפועל אָרָה בא בתנ"ך פעמיים בלבד – פעם ביחס למור (בושם) ופעם ביחס לגפן. קָצַר, בָּצַר וקָטַף מציינים ביסודם חיתוך, ואילו אָרָה מציין ביסודו איסוף – כפי שעולה מהשוואה ללשונות שמיות קרובות. הוא דומה במשמעותו לפועל לָקַט או לִקֵּט המציין איסוף של פרטים, ובכלל זה של פירות וּתבואה.
אשר לזיתים, בתנ"ך אין הפועל מָסַק, אך נזכרת בו שיטה המוכרת גם בימינו – חבטה על הענפים במקל כדי להשּׁיר את הפירות: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, כ). הפועל פֵּאֵר קשור כנראה למילה פֹּארֹת (=ענפים), ולדעת רבים הכוונה לליקוט הפירות שנשארו על הענפים לאחר החביטה. גם הצירוף נֹקֶף זַיִת (ישעיהו יז, ו) מציין כנראה את הפירות שנותרו לאחר החביטה, שכן השורש נק"ף עניינו הכאה.
פעלים נוספים לִקטיף הפירות ירשנו מלשון חכמים. בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי נאמר: "פועלין שהיו אורין בתאנים וגודרין בתמרים ובוצרין בענבים ומוסקין בזיתים – הרי אלו אוכלין ופטורין" (בבא מציעא פט ע"ב). ולעניין מלאכות האסורות בשבת אמרו חז"ל: "הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה – כולן מלאכה אחת הן" (בבלי שבת עג ע"ב ועוד).
הפעלים בָּצַר ואָרָה משמשים כאמור עוד בתנ"ך, ואולם בספרות חז"ל נתייחד אָרָה לִקטיף התאנים. הפעלים גָּדַר וגָדַד באים שניהם בכתבי יד של ספרות חז"ל לציון קטיף התמרים, וייתכן שמדובר בחילוף גרפי בגלל דמיון האותיות ד–ר. לפועל גָּדַד יש מקבילות בארמית ובערבית המציינות חיתוך וכריתה, ובערבית הפועל משמש גם במשמעות של קטיף תמרים.
הפועל מָסַק מציין קטיף זיתים מן הענף בתנועת משיכה (בדומה לחליבה), ויש הסוברים שהוא קרוב למָשַׁךְ. כמו בתנ"ך, גם בספרות חז"ל נזכר קטיף של זיתים הנעשה בחביטה. פעולה זו קרויה נִקּוּף – בדומה לצירוף המקראי נֹקֶף זַיִת.
לְרוב הפעולות החקלאיות הקשורות באסיף יש שם פעולה במשקל פָּעִיל: אָסִיף, בָּצִיר, קָצִיר (מן התנ"ך), מָסִיק (מלשון חכמים), קָטִיף, גָּדִיד (בלשון ימינו). ב'מלון כל בו לחקלאות' מאת מלך זגורודצקי משנת תרצ"ט (1939) הוצעו מונחים נוספים במשקל זה, ובהם נָקִיר לירקות שורש (כגון גזר ותפוחי אדמה), תָּלִישׁ לפול ולָקִיט לפרחים. המונחים לא נקלטו, וכיום משתמשים במונחים הכלליים אסיף, כגון 'אסיף גזר', 'אסיף תפוחי אדמה', וקטיף, כגון 'קְטיף פרחים'.
במשקל פָּעִיל שקולות עוד פעולות חקלאיות: חָרִישׁ, זָמִיר (מן המקרא), עָדִיר (פעולת העידור, מלשון חכמים), ושמות אחרים הקשורים לחקלאות: אָבִיב, גָּדִישׁ, סָפִיחַ, עָמִיר, לָקִישׁ (עונת הזריעה המאוחרת).
פעולות אסיף אחדות הולידו שמות של כלים ומכונות: מַקְטֵפָה ומַבְצֵרָה (כלים הדומים למזמרה), קַטֶּפֶת (מכונה לקטיף כותנה), מַקְצֵרָה (מכונה לקציר מספוא וכדומה). מכונת הקטיף המוכרת ביותר בימינו היא קומביין, ויש הקוראים לה קְצַרְדָּשׁ (מכונה המשלבת קציר ודיש של הדגן).
נסיים בפסוקים מן הברכות שבספר ויקרא: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (כו, ד–ה).
חג אסיף שמח!
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

נספח: פעולות הקטיף ברשימה

 	
אָסִיף (מילה כללית) – ירקות ופירות שונים (למשל גזר ואבטיחים)
 	
אֲרִיָּה (בלי ניקוד ארייה) – תאנים
 	
בָּצִיר – ענבים
 	
גָּדִיד (או גָּדִיר) – תמרים
 	
מָסִיק – זיתים
 	
קָטִיף (מילה כללית) – פרחים, פירות שונים (למשל רימונים ופירות הדר)
 	
קָצִיר – דגנים

ההצעות ממילון כל־בו לחקלאות שלא התקבלו:‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

 	
חָשִׁישׁ – עשבים יבשים שנקצרו
 	
לָקִיט – פרחים וירקות
 	
נָמִיר – בצלים שנעקרים אחדים מתוך רבים
 	
נָקִיר – ירקות שורש (למשל גזר ותפוחי אדמה)
 	
עָקִיר – תורמוס
 	
קָנִיב – אספרגוס
 	
תָּלִישׁ – פול

    [post_title] => אסיף לחג
    [post_excerpt] => חג האסיף הוא משמותיו העתיקים של חג הסוכות, ככתוב בספר שמות: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (כג, טו). מן המקבילה בספר דברים עולה ש'אסיף' פירושו כינוס היבולים לאחסון לאחר עיבודם הראשוני בגורן וביקב: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (טז, יג).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a3-%d7%9c%d7%97%d7%92
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-22 20:47:42
    [post_modified_gmt] => 2024-10-22 17:47:42
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1015
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)