WP_Post Object
(
    [ID] => 24359
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-09-25 15:04:51
    [post_date_gmt] => 2017-09-25 12:04:51
    [post_content] => 
צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?

יְהִי
הצורות יְהִי, תְּהִי (נסתרת וגם נוכח ונוכחת) וכן אֱהִי ונְהִי (בגוף ראשון) הן צורות עתיד מקוצר (יוסיב) השייכות למערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות עתיד מקוצר הן בדרך כלל צורות מודליות, כלומר הן מביעות ציווי או איווי (איחול, משאלה, בקשה וכדומה). למשל: "יְהִי אוֹר" (ציווי; בראשית א, ג), "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (איחול או משאלה; תהלים קכב, ז), ובשלילה: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בקשה, משאלה; בראשית יג, ח); ובגוף שני: "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ" (ציווי; משלי ג, ז).
בעברית בת ימינו הצורה יְהִי השתמרה בעיקר בצירופים כגון לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, יְהִי כֵן, וִיהִי מָה, יְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. עוד היא משמשת בלשון השירה והזמר, כגון "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" (חיים נחמן ביאליק), "כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר), וגם בגופים אחרים, כגון "עַל גְבִיעַ פִּיךְ אֱהִי פַּרְפַּר, פַּרְפַּר קָטָן..." (אורי אסף).
הצורה יְהִי – כמו כל צורות העתיד המקוצר – רגילה גם בתוספת ו' ההיפוך: וַיְהִי. הצורות המהופכות שכיחות מאוד בתנ"ך, והן משמשות להבעת עבר סיפורי: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו),  "וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה" (נחמיה ב, יא). גם בלשון המליצית בת ימינו נוקטים לעיתים את הצורות המהופכות, כגון "וַיְהִי הַיּוֹם וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאוֹם" (אברהם שלונסקי), "אֶשְׁכּוֹל רַק אֶחָד בַּכֶּרֶם שָׂרַד וַיְהִי לַתַּנִּים לְטֶרֶף... סִירָה יְחִידָה בַּמַּיִם שָׂרְדָה וַתְּהִי לָרוּחוֹת שָׁלָל הִיא" (נעמי שמר).

יְהֵא
הצורות יְהֵא, תְּהֵא (נסתרת וגם נוכח), אֱהֵא ונְהֵא (בגוף ראשון) מקורן בארמית, והן נשאלו ללשוננו בתקופת חז"ל. על פי רוב הן משמשות להבעת עתיד רגיל (כמו יִהְיֶה), למשל: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?" (משנה דמאי ב, ב), "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה..." (משנה כלאים ג, ה). אך יש שהן מביעות איחול ומשאלה כמו יְהִי, למשל: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה סנהדרין ו, ב), "זו היא קללה שמקללין בה בני אדם: אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך" (אבות דרבי נתן נוסח א א, כ), ובלשון התפילה: "אבינו מלכנו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". צורת הרבים של יְהֵא היא יְהוּ: "התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" (משנה ברכות ט, ה), ובשירת יהודי תימן: "עת יקראו בשמו יהו ענויים" ("אשאל אלוהי" ליוסף בן ישראל).
הצורות בסיומת האל"ף רווחות בלשון המשפטית בת ימינו, כגון "הישיבה חוקית בכל מספר של נוכחים, ובלבד שיהא נוכח יושב ראש הוועדה", ובהגדרות מתמטיות כגון "תהא פונקצייה רציפה וחסומה..." (ויש הנוקטים כאן "תהי"). עוד הן משמשות בלשון הגבוהה, כגון "תהא הסיבה אשר תהא", באיחולים דוגמת "תהא שַׁבָּתך שלום", ביצירת ראשי תיבות כגון "תשע"ז – תהא שנה עתירת זכויות", וכמובן גם בשירים, כגון "שיפה ושונה תהא השנה".

עוד על צורות העתיד המקוצר
לא לכל פועל יש עתיד מקוצר. ברוב הבניינים הצורות האלה ייחודיות לגזרות, ובייחוד לגזרת ל"י – כלומר לשורשים שהאות האחרונה שלהם י'. למשל: יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יַךְ במקום יַכֶּה, יֵבְךְּ במקום יִבְכֶּה, יְצַו במקום יְצַוֶּה. בגזרת ע"ו העתיד המקוצר מתבטא בשינוי התנועה האחרונה של המילה: יָגֵל במקום יָגִיל, יָשׁוֹב במקום יָשׁוּב. בבניין הפעיל יש צורות עתיד מקוצר גם בגזרת השלמים, והן שונות מצורות העתיד הרגילות בתנועה האחרונה של הפועל, כגון יַפְקֵד במקום יַפְקִיד.
כמו יְהִי וצורות העתיד הדומות לה מן הפועל הָיָה, גם צורות אחרות של העתיד המקוצר מצאו את דרכן אל השירה העברית, כגון "לָרוּחוֹת אֲגַל סוֹדִי" (אברהם בר עוז; עתיד מקוצר מן אֲגַלֶּה), "יֵז הַדְּבַשׁ חוֹמֵר נִגְרָשׁ" (ינון נאמן; עתיד מקוצר מן יִזֶּה בהוראת 'יינתז'), "סוכתי יְכַס בסכך" (יעקב אורלנד; עתיד מקוצר מן יְכַסֶּה). גם בביטוי 'יימח שמו' יש עתיד מקוצר – יִמַּח במקום יִמָּחֶה. ועוד חיה בשימוש הצורה המקוצרת יְחִי (במקום יִחְיֶה): היא מוכרת מן האיחול המקראי "יחי המלך", וגם כיום בעת השבעת נשיא חדש יו"ר הכנסת מכריז "יחי נשיא מדינת ישראל", וחברי הכנסת עונים "יחי, יחי, יחי".
    [post_title] => יהיה, יהי או יהא?
    [post_excerpt] => צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%99%d7%94%d7%90-%d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-14 16:46:55
    [post_modified_gmt] => 2023-09-14 13:46:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=24359
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 7266
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-10-22 16:32:56
    [post_date_gmt] => 2014-10-22 13:32:56
    [post_content] => 
הביטוי 'וִיהִי מָה' פירושו 'בכל מקרה', 'יקרה מה שיקרה' – למשל: "נישאר כאן ויהי מה".
מקור הביטוי בתנ"ך. לאחר הריגת אבשלום ביקש אחימעץ בן צדוק לבשר למלך דוד על דיכוי המרד. יואב שר הצבא לא רצה שאחימעץ יהיה האיש שמפיו ישמע המלך על מות בנו, ושלח את הכושי. אך אחימעץ התעקש לרוץ גם הוא:
וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב: וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת? – וִיהִי מָה אָרוּץ! וַיֹּאמֶר לוֹ: רוּץ... (שמואל ב יח, כב–כג)
השימוש המקובל כיום בביטוי 'וִיהִי מָה' הוא על פי פירוש רד"ק: "יהיה מה שיהיה, על כל פנים ארוץ".
יש הטועים בהגיית הביטוי ואומרים 'וַיְהי מה' (בפתח בווי"ו) במקום 'וִיהי מה' (בחיריק בווי"ו). ההגייה המוטעית הזאת מושפעת משכיחותה של הצורה וַיְהִי בהקשרים אחרים במקרא, כגון "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א, א). אף על פי שבשני המקרים הפועל 'יהי' עצמו הוא בצורת עתיד (מקוצר) הוא אינו מציין את אותו הזמן: הצורה וַיְהִי מציינת זמן עבר, ואילו בביטוי 'וִיהִי מָה' הזמן הוא עתיד. הבדל זה בזמנים בא לידי ביטוי בניקודה של הווי"ו: בצורות פועל בעתיד המציינות עבר הווי"ו מנוקדת בפתח (ולרוב יש אחריה דגש) – וַיֵּלֶךְ, וַיֹּאמֶר, וַיֵּשְׁתְּ, וכך גם וַיְהִי. וי"ו זו מכונה ו' ההיפוך.
הצורה וַיְהִי מופיעה מאות פעמים בתנ"ך, ורגילה בביטויי זמן – לעיתים בפתיחת סיפור מעשה, כגון "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י ועוד), "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א).
הביטוי 'וִיהִי מָה' מציין כאמור זמן עתיד. לפיכך הווי"ו, שאיננה ו' ההיפוך, מנוקדת בניקודה הרגיל של ו' החיבור בבואה לפני יו"ד שוואית – בחיריק מלא (היו"ד אינה נהגית), למשל: וִיהוּדָה, וִירוּשָׁלַיִם, וִילָדִים (על ניקוד ו' החיבור ראו כאן).
הערה: בשני המקרים – 'וַיְהִי', 'וִיהִי' – הפועל בא בצורה מקוצרת: יְהִי ולא יִהְיֶה. צורות פועל מקוצרות משמשות אחרי ו' ההיפוך להבעת עבר רגיל, כגון וַיֵּשְׁתְּ, וַיַּבְדֵּל, ואילו ללא ו' ההיפוך הן מביעות משאלה, פקודה וכדומה. למשל: "יְהִי אוֹר" (=שיהיה אור), "יְחִי הַמֶּלֶךְ", "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמואל ב ב, ו).
    [post_title] => וִיהִי מָה
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%95%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-17 10:03:27
    [post_modified_gmt] => 2023-08-17 07:03:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7266
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)