WP_Post Object
(
    [ID] => 91256
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2024-01-31 19:13:49
    [post_date_gmt] => 2024-01-31 17:13:49
    [post_content] => 
נכתב בעקבות החלטת האקדמיה ללשון העברית בישיבתה באדר תשס"ט.
בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון דַּקֻּיּוֹת, הִתְנַצְּלֻיּוֹת, זְכֻיּוֹת. ניקוד זה רגיל במילונים ובספרי דקדוק של העברית החדשה, וכך נהגו גם מילוני המונחים המקצועיים של האקדמיה.

ואולם עיון במקורותיה של העברית מראה שהדגש ביו"ד הוא תוספת מאוחרת יחסית, ואף אין לו ביסוס של ממש בפונולוגיה העברית.

כמו בכל בירור הנוגע לענייני ניקוד, יש לבדוק תחילה את המצוי במקרא. כיום אנו יכולים לשחזר את נוסח המקרא הטברני, על נקודותיו ועל טעמיו, כמעט כפי שיצא מתחת ידיהם של חכמי המסורה הטברנים. בחינה של כתבי היד המדויקים של המקרא – בעיקר כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד – מוכיחה פעמים רבות שבנוסח המקרא המקובל בספרי הדפוס הנפוצים חלו שינויים ותיקונים במהלך דורות של העתקות והוצאות לאור.

כזה היה גורלו של צורן הריבוי הנדון. במקרא אנו מוצאים שתי תיבות הנושאות את צורן הריבוי ־ויות, ובשתיהן הוא מנוקד במהדורות התנ"ך הנפוצות (כגון תנ"ך קורן ו"מקראות גדולות") בקיבוץ ובדגש: חֲנֻיּוֹת (ירמיהו לז, טז), מַלְכֻיּוֹת (דניאל ח, כב). ואולם בכתבי היד המהימנים של המקרא מנוקדות שתי המילים הללו בלי דגש ביו"ד: חֲנֻיוֹת, מַלְכֻיוֹת. לפי זה בכתיב הדקדוקי של ימינו, הממלא בווי"ו כל תנועת u שאינה סגורה בעיצור או בדגש חזק, הצורות נכתבות: חֲנוּיוֹת, מַלְכוּיוֹת.

העדות המוקדמת ביותר שנמצאה לדיגוש היו"ד היא במהדורת תנ"ך שנדפסה בפיזה בשנת תקס"ג (1803). קודם לכן היו מנוקדות הצורות הללו בדפוסי המקרא בלי דגש, כמו הממצא בכתבי היד.

ומה באשר לניקוד מחוץ לספרי המקרא? החיבורים המרכזיים שמקובל לנקדם ושתפוצתם רחבה הם ספרי משנה וסידורי תפילה.

כתב היד השלם החשוב ביותר של המשנה שיש בו גם ניקוד מלא הוא כתב יד קאופמן (זמן כתיבתו במאה הי"א בערך). בכתב יד זה נקרית המילה חֲנוּיוֹת, והיו"ד שבה, כצפוי, אינה דגושה. גם במסורת הקריאה של בני תימן, אשר מבחינים היטב כידוע בין הגיית עיצור מוכפל להגיית עיצור שאינו מוכפל, אין מדגישים את היו"ד בצורן הרבים המדובר, וקוראים, למשל, רָשׁוּיוֹת, חָנוּיוֹת (כך!). העדות ממסורת תימן היא המאוחרת ביותר (כמעט בת דורנו) לקריאת שמות בריבוי ־וּיוֹת בלי דגש ביו"ד.

עם זאת יש גם עדויות לדיגוש היו"ד בצורן זה; בדפוסי המשנה המנוקדים המאוחרים באות המילים האלה (ואחרות) בדגש. סידורי התפילה המנוקדים מספקים עדות קדומה אף יותר: ככל הנראה, העדות הראשונה לניקודים כגון גָּלֻיּוֹתֵינוּ (בברכת 'קיבוץ גלויות' שבתפילת העמידה), זְכֻיּוֹת (בתפילת 'אבינו מלכנו') נמצאת בסידורו של הרב שלמה לוריא (הוא המהרש"ל – נפטר ב־1573). סידור המהרש"ל אינו בידינו, אבל ר' שבתי סופר מעיד בסידורו (נערך בשנים 1614–1618) על הימצאות הדגש בסידור המהרש"ל, עִם שהוא עצמו מתנגד לדגש הזה וטוען שיסודו בטעות. התנגדותו של ר' שבתי סופר לא התקבלה, וכבר בסידור 'דרך שיח השדה' מאת ר' עזריאל מווילנא ובנו ר' אליהו (מהדורה ראשונה שלו ראתה אור בשנת 1704) נקבע הדגש בכל מופעיו של צורן הריבוי ־ויוֹת. הניקוד בדגש בא גם בסידור 'בית תפִלה' של ר' זלמן הענא (משנת 1715), ומכאן ואילך קנה לו שביתה בכל הסידורים האשכנזיים. אפשר להניח שהתגברות הופעותיו של הדגש בצורן הריבוי ־ויות בספרי הדפוס המאוחרים היא שקבעה את הניקוד הנוהג בעברית החדשה.

מה מקורו של הדגש הזה? מה הייתה הסיבה להוספתו בתקופות מאוחרות?

חוקר הלשון פרופ' יחזקאל קוטשר שיער שהדגש בא בהיקש לצורת הריבוי המקבילה ־ִיּוֹת. במסורות טובות של לשון חכמים ושל לשון התפילה והפיוט, הריבוי של שמות החותמים ב־וּת מנוקד בחיריק, כגון מַלְכִיּוֹת, זָכִיּוֹת, טָעִיּוֹת. במהלך הדורות גבר כוחן של שתי הצורות המקראיות שהוזכרו לעיל – חנֻיות ומלכֻיות (ואפשר שגם תנועת השורוק שבצורת היחיד [־וּת] גרמה לכך) – וצורן הרבים הוסב מ־ִיּוֹת ל־וּיוֹת/־ֻיּוֹת גם בניקודם של ספרי חז"ל ובסידורי התפילות, ומשם מצא את דרכו לעברית בת ימינו. לא כאן המקום לדון בשאלת מקומו של החיריק, אבל אין ספק שהדגש שאחריו מתאים לכללי העברית: מטעמים פונטיים כל מפגש בין חיריק ובין יו"ד מחייב דיגושה של היו"ד (השוו: פְּנִיָּה, נְקִיִּים, אִישִׁיּוּת, כָּרִיּוֹת). ואולם כאשר לפני היו"ד באה תנועה אחרת אין היו"ד דגושה (השוו למשל את נטיית שם התואר בָּנוּי: בְּנוּיָה – בְּנוּיִים – בְּנוּיוֹת).

הדגש שבצורן המקורי ־ִיּוֹת הועתק לצורן המאוחר ־וּיוֹת, וכך התקבלו צורות דגושות כגון זְכֻיּוֹת.

ייתכן שגם הכתיב החסר שבצורות המקראיות גרם להוספת הדגש. בעיני המנקדים המאוחרים נראה הקיבוץ בלי דגש אחריו (חנֻיוֹת, מלכֻיוֹת) מוזר, שכן על פי רוב קיבוץ אינו בא בהברה פתוחה. משום כך 'תיקנו' את שהיה לפניהם והוסיפו דגש להשלמת 'החסר'. כך או כך, נראה שאין בסיס אמיתי לדגש ביו"ד, ולידתו בתיקון מאוחר.

האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן ־וּיוֹת. מעתה מנוקדת צורת הרבים של שמות החותמים ב־וּת בשורוק ובלי דגש ביו"ד. בדרך זו הווי"ו שבצורת היחיד נשמרת גם בצורת הרבים: זְכוּת – זְכוּיוֹת, הִתְנַגְּשׁוּת – הִתְנַגְּשׁוּיוֹת.

החלטה זו אף מקרבת את הכתיב המנוקד לכתיב חסר הניקוד. מעתה קיימת הווי"ו בשני הכתיבים, ואין צורך להוסיף אותה לאחר הסרת סימני הניקוד.

כתב דורון יעקב
התפרסם לראשונה באקדם 40 (תש"ע–2010) ומובא כאן בעדכונים קלים.
    [post_title] => ניקוד צורן הריבוי ־ויות
    [post_excerpt] => בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון זְכֻיּוֹת. ואולם האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן: ־וּיוֹת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99-%d6%be%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-02-01 07:59:53
    [post_modified_gmt] => 2024-02-01 05:59:53
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91256
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)