הדף בטעינה

על המילה חֲזַרְזִיר

במילון

 (ללא ניקוד: חזרזיר)
מיןזכר
שורשחזר
נטייהחזרזירים לכל הנטיות

הגדרה

  • גוּר חזירים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

חמור, אתון, עיר, עירה. צבי, צביה, עפר , עפרה. גמל, נאקה , בכר, בכרה. כבש, רחל, טלה , טליה. סוס, סוסה, סיח, סיחה. תיש , עז , גדי , גדיה. שור, פרה, עגל , עגלה.

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. המשך קריאה >>
ילד בתוך קופסת גפרורים אוחז בגפרור - איך מקטינים בעברית?

איך מקטינים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 1001
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-27 14:41:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-27 12:41:00
    [post_content] => 

כשחיפשה האקדמיה חלופה עברית ל־SMS עלתה כמתבקש המילה מִסְרוֹן, 'מסר קטן' (=short message). מונח זה מצטרף לעוד מונחים שנוצרו בשלל דרכי ההקטנה שהעברית מעמידה לרשותנו.

מנגנון הקטנה אחד הוא הוספת סיומת, כמו הסיומת ־וֹן שראינו במִסְרוֹן. כך גם מַגְּבוֹן, תַּנּוּרוֹן (טוסטר־אובן), יְצוּרוֹן (מיקרואורגניזם). סיומת נוספת היא הסיומת ־ִית, כגון במילים תְּגוּבִית (טוקבק), כַּפִּית, מְלוֹנִית (מוטל), ובמונחי אנטומיה קַרְנִית, רִשְׁתִּית. אבל הסיומות האלה לא תמיד מציינות הקטנה: מִלּוֹן הוא אוסף של מילים ולא מילה קטנה, ומַשָּׂאִית אינה משא קטן אלא כלי רכב גדול.

מנגנון הקטנה אחר הוא הכפלה של אות או הברה מסוף המילה. למשל: חֶלְקִיק (חלק זעיר, כגון אלקטרון), סַמְלִיל (לוגו, סמל קטן), עַלְעַל (חלק מעלה מורכב), גַּחְלִילִית (חרק קטן המאיר כגחלת), עוֹרְקִיק (עורֵק דק), גּוּפִיף ונַקְבּוּבִית.

ההקטנה רווחת בשמות תואר, בעיקר על ידי הכפלה, כגון שְׁמַנְמַן (ובנקבה שְׁמַנְמֹנֶת), חֲמַצְמַץ, עַגְמוּמִי, מָרִיר; ובצבעים: צְהַבְהַב, אֲפַרְפַּר וגם אַפְרוּרִי. לציון בעל חיים קטן או גור: כְּלַבְלַב, שְׁפַנְפַּן, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר, דָּגִיג; דֻּבּוֹן, פִּילוֹן; ויש המגדילים עשות ומקטינים בהקטנה כפולה: דְּגיגון, פילפילון. הקטנה יש גם בשמות עצם אחרים: בהכפלה – שַׁבְרִיר (שבר קטן), זְקַנְקַן (זקן קטן); בסיומת – סִפְרוֹן, טִפֹּנֶת (סיומת ־ֹנֶת, צורת נקבה של ־וֹן); בהקטנה כפולה – טִפְּטִפֹּנֶת (בלשון הדיבור).

אין זה מובן מאליו שמילים שיש בהן הכפלה של אותיות, כגון יְרַקְרַק ואֲדַמְדַּם, מציינות הקטנה דווקא. הרי הכפלה מתאימה יותר לציון ריבוי והגברה, וכך הוא בצירופים 'קלי קלות', 'אט אט' ועוד. ואומנם במדרש פירשו חכמים את המילים המקראיות אֲדַמְדַּם ויְרַקְרַק "אדום שבאדומים" ו"ירוק שבירוקים" (ספרא, תזריע). אבל בימי הביניים יש פרשנים ומדקדקים שפירשו מילים אלו 'אדום בהיר', 'ירוק בהיר'. גם בעברית שלנו יש המשתמשים בחֲלַקְלַק במשמעות 'חָלָק מאוד', והיַפְיוּף מן העגה ובת זוגו היְפֵהפִיָּה מן המקרא הם בלי ספק יפים מאוד. הגברה יש גם בתארים המציינים תכונה "מוקטנת", כגון קְטַנְטַן (קטן מאוד), חֲלַשְׁלוּשׁ, דָּקִיק וקָלִיל. ויש שהמילים בעלות ההכפלה מעשירות את אוצר המילים ללא משמעות מובהקת של הקטנה או הגדלה, כגון פַּעֲלוּל ועַרְמוּמִי.

אמצעי ההקטנה אינם באים למלא רק צורך של מינוח ותיאור, אלא הם גם דרך להבעת חיבה או להבעת זלזול. בלשון חיבה נוכל לומר 'ילדון' ו'חמדמוד', ובלשון זלזול 'פקידון' ו'גברבר'. גם המילה אֱלִילִים שבתנ"ך (במקום אֵלִים) היא לדעת רבים לשון גנאי.

השימוש הנרחב בדרכי ההקטנה בעברית החדשה מיוחס להשפעת היידיש, הרוסית והלדינו. השפעה זו ניכרת גם בשאילת צורני הקטנה וחיבה מלשונות אלו כצורתם, כגון אימאלה (מיידיש), חמורצ'יק (מרוסית), חמוריקו (מלדינו).

לסיום נתבשם מן ההקטנות היצירתיות ששָׂם אברהם שלונסקי בפי המשרת בסַפְּרו למלכה על היצור המוזר שראו עיניו, הלוא הוא עוץ לי גוץ לי:

נִזְדַּמֵּן לִי בֵּיתוֹן קְטַנְטֹן כֶּנֶגֶד עֵינַי, זַעֲטוּט כָּזֶה, פַּעֲטוּט כָּזֶה, בַּיִת – כַּזַּיִת! מִנֶּגֶד לוֹ מְדוּרֹנֶת דּוֹלֶקֶת, וּמִסָּבִיב לַמְּדוּרֹנֶת מְכַרְכֵּר לוֹ אֵיזֶה בַּרְנָשׁוֹן, וְהוּא עֲלַבְלוּב כָּזֶה, זַעֲרוּר כָּזֶה... אָכֵן בַּרְנָשׁוֹן קְטַנְטֹן, אִישׁוֹן־פְּזִיזוֹן כָּזֶה, מַצְחִיקוֹן כָּזֶה...

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => איך מקטינים בעברית? [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-21 07:53:48 [post_modified_gmt] => 2022-12-21 05:53:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1001 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

כשחיפשה האקדמיה חלופה עברית ל־SMS עלתה כמתבקש המילה מִסְרוֹן, 'מסר קטן' (=short message). מונח זה מצטרף לעוד מונחים שנוצרו בשלל דרכי ההקטנה שהעברית מעמידה לרשותנו. מנגנון הקטנה אחד הוא הוספת סיומת, כמו הסיומת ־וֹן שראינו במִסְרוֹן. כך המשך קריאה >>