WP_Post Object
(
    [ID] => 81752
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 12:32:20
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 09:32:20
    [post_content] => הצירוף זאת אומרת הוא מן הביטויים השימושיים והיום־יומיים שבפי דוברי העברית בימינו; שימושי עד כדי הגייתו המקוצרת במשפט השאלה "מַזְתוֹמרת?". ובכן – מי היא זו שאומרת? עיון במקורות מגלה כמה צדדים נסתרים של מטבע הלשון הזה.

זאת אומרת הוא מונח ממונחי המשא ומתן התלמודי – בשני התלמודים – בבלי וירושלמי. אלא שתפקידו במקורות שונה מזה של ימינו. בעברית בת ימינו 'זאת אומרת' בא בדרך כלל לפני הסבר או הבהרה, בדומה ל'כלומר', למשל "אשמח שניפגש בשבוע הבא, זאת אומרת ביום ראשון הקרוב". ואולם במקורו התלמודי הוא בא בתפקיד של היסק והשתמעות, במובן 'מכאן משמע', 'מכאן אנו למדים'.[1] בלשוננו 'זאת' מציינת לשון סתמית (בדומה לביטויים אחרים דוגמת 'עם זאת', 'בכל זאת'),[2] אך במקור התלמודי צורת הנקבה רומזת לשם עצם בנקבה שעומד מאחוריה – המילה 'הלכה' (זאת אומרת = ההלכה הזאת אומרת).

חוקרי הלשון היו מוטרדים משאלה אחרת: בלשון המקרא כינוי הרמז לנקבה הוא זאת, למשל "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם" (שמות כה, ג), ואילו בלשון חכמים כינוי הרמז לנקבה הוא זוֹ, למשל "שתי חצרות, זו לפנים מזו, הפנימית חייבת והחיצונה פטורה" (משנה מעשרות ג, ה). כיצד ייתכן שבמטבע הלשון זאת אומרת שמקורו בספרות חז"ל באה דווקא הצורה המקראית 'זאת'?[3]

חוקרים העלו את ההשערה שאומנם השפיע כאן צמד מילים מן המקרא. באחד מסיפורי התנ"ך המפורסמים – הידוע בכינוי "משפט שלמה" – עומדות לפני שלמה המלך שתי נשים שכל אחת מהן טוענת שהיא אימו של התינוק החי ולא של התינוק המת. שלמה מאזין בקשב רב לטענותיהן ומסכם: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג). המילה זאת רומזת כמובן לכל אחת מן הנשים (= 'האישה הזאת'), אבל קשה שלא לחשוד שהצירוף השפיע על הביטוי התלמודי המאוחר.

חיזוק ל"חשד" עולה מן המשנה. בלשון התנאים, ובכלל זה בלשון המשנה, הביטוי זאת אומרת אינו משמש כלל. אבל במשנת יבמות מוצאים את כינוי הרמז זאת לצד הפועל אומרת בדמיון לסיפור המקראי: "שתי יבמות, זאת אומרת מת בעלי וזאת אומרת מת בעלי..." (טז, ב). כמו במקרא, גם כאן המילה זאת רומזת לכל אחת משתי נשים, וברור למדי שמדובר בחיקוי של הפסוק מספר מלכים.[4]

אם כן זאת אומרת שובץ במכוון במשנה בהשפעת לשון המקרא, ובמרוצת הזמן גם התגלגל כמטבע לשון בתפקיד סמן שיח בדיון התלמודי. יש לציין שהמילה זאת כלשון סתמית רגילה במקרא, כגון "אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית מה, יז), ואין פלא שכך היא נתפסת גם בימינו.


[1] נדגים מסוגיה ממסכת מועד קטן בתלמוד הבבלי (יא ע"ב). במשנה נאמר: "מי שהפך את זיתיו [בבית הבד] ואירעו אֵבל [=מת לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה; ועתה הוא אסור במלאכה]... טוען קורה ראשונה [מותר לו להכניס את הזיתים ולטעון את הקורה שתוציא מהם שמן] ומניחהּ [עוזב את מלאכתו עד] לאחר המועד". בגמרא מייד שואלים: "פתח באבל וסיים במועד?" [מדוע מזכירה המשנה חול המועד, והרי עסקנו באיסור מלאכה בגלל אבלות?], ועל כן מסיקים: "זאת אומרת דברים המותרין במועד אסורים בימי אבלו" [מכאן למדים שלמרות האיסור על עשיית מלאכה בזמן אבל, מותר להמשיך את המלאכה אפילו בחול המועד אחרי האבל].
[2] בעניין הסתמי בנקבה ראו כאן.
[3] והשוו למשל "זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו" (בבלי ברכות יא ע"ב), והרי שמחוץ לביטוי חוזר לשמש כינוי הרמז 'זו'.
[4] חוקר התלמוד שלמה נאה אף הראה כי אין מדובר בסתם שיבוץ של ביטוי מקראי בלשון המשנה, אלא ברמיזה לתוכן הסיפור המקראי. במשנה אחרת במסכת יבמות שוב מוצאים את רצף המילים זאת אומרת לציון אישה: "בת כהן שנישאת לישראל וילדה ממנו בת, הלכה הבת ונישאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול... ומאכיל את אמו ופוסל את אֵם אמו. וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה" (ז, ו). יוער כי מרגע שנישאה בת כוהן לישראל (ולא לכוהן) איבדה את זכויותיה באכילת תרומה, ועתה גם לאחר מיתת בעלה היא אינה חוזרת למעמדה הקודם כל זמן שבִּתהּ ונכדהּ בחיים.
המשנה מציגה את תרעומתה של סבתו של הכוהן הגדול במין אירוניה – בניגוד לאישה ממשפט שלמה שהייתה מוכנה לוותר על "החלק שלה" ובלבד שיחיה בנה, כאן היא נאלצת לוותר על החלק שלה משום שהבן [הנכד] עדיין חי. אף הצירוף המוזר "לא כבני" הדומה לפסוק "לֹא כִי בְּנֵךְ" מעיד שהסיפור המקראי עומד ברקע.​
    [post_title] => זאת אומרת
    [post_excerpt] => הביטוי "זאת אומרת" שגור על לשון כולנו. אבל מי היא זו שאומרת? התשובה לשאלה משתלשלת עד מעשה ידוע בספר מלכים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-07-17 13:47:34
    [post_modified_gmt] => 2023-07-17 10:47:34
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81752
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 42570
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-07-19 11:57:37
    [post_date_gmt] => 2020-07-19 08:57:37
    [post_content] => 
העברית נוטה להביע סתמיות – היינו מבע ניטרלי שאיננו מתייחס למין דקדוקי מסוים – באמצעות צורת הזכר. מסיבה זו אנו אומרים: "קר לי" ו"כטוב בעינייך", "מקובל לומר" ו"ברור כשמש", וגם "איך מסבירים את השינויים בשפה".
עם זאת במקרים רבים הסתמיות מובעת דווקא באמצעות צורות הנקבה.

כינוי הרמז הסתמי
בלשון המקרא כינוי רמז סתמי, כלומר שאינו מצביע על שם עצם מסוים, יבוא בדרך כלל בלשון נקבה: "חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת" (בראשית מד, יז); "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" (שמות ז, כג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ג). בלשון חכמים התהפכו היוצרות ו'זה' בשימושו הסתמי הוריש את 'זאת' בתהליך שניצניו נראו כבר בעברית המקראית המאוחרת, כמו במקרים (המועטים יחסית) דוגמת "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז) ו"גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו). מקובל לראות בשינוי הזה השפעה ארמית.
אף שבעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים קבועים, כגון בכל זאת, למרות זאת, לעומת זאת, זאת ועוד, זאת אומרת,[1] בשימוש חופשי בדרך כלל יבוא הכינוי 'זה', למשל "זה לא יכול להיות", "תשכח מזה", "מה אפשר ללמוד מזה", "נדבר על זה אחר כך".
ייתכן שהרגל השימוש בכינוי 'זה' בלשון הדיבור גרם לשימוש ב'זאת' להישמע גבוה יותר, ובהמשך היא התקבעה בביטויים שאופייניים בעיקר ללשון הכתובה.

פעלים, כינויי גוף ושם המספר
בלשון המקרא משתמשים בלשון נקבה בפעלים, בכינויי גוף ובשם המספר כשהעניין שעליו מדובר אינו מפורש:
פעלים: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (ישעיהו ז, ז); "כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם" (ישעיהו יד, כד); "וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו ז, לא); ולעיתים הפועל נגרר אחר כינוי הרמז הסתמי 'זאת': "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת" (שופטים יט, ל).[2]
כינוי גוף: "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא); "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד); "נִחַם יְהֹוָה עַל זֹאת גַּם הִיא לֹא תִהְיֶה" (עמוס ז, ו); "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, יא).
שם המספר – מספר מונה בנקבה משמש לציון פריט או פריטים שאינם מוגדרים: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ד); "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב); "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא); "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ" (משלי ו, טז). פעמים אחדות המילה 'אחת' באה בצירוף אחת מ־: "לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה" (יחזקאל טז, ה); "אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף" (איוב ט, ג); "שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה" (דברי הימים א כא, י).
כך גם נוקטים לשון נקבה במספר סודר: "יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה" (דברים יג, י); "הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם" (ישעיהו מב, ט); "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית כב, טו); "וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת" (שמואל א ג, ח)
בלשון חכמים מוכרים בתפקיד הזה בעיקר מטבעות הלשון 'היא הנותנת' (במשמעות 'אדרבא') או 'על אחת כמה וכמה', וגם הביטוי 'לא עלתה בידי' (לצד 'לא עלה בידי'). בספרות העברית החדשה משמש 'אחת היא לי' – כלומר 'מבחינתי אין הבדל' – בעקבות הפסוק באיוב "אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה" (איוב ט, כב).
_____________________
[1] הצירוף זאת אומרת מקורו בתלמודים ושיעורו 'מכאן אתה למד' (בשונה מלשון ימינו שבה הוא נוהג במובן 'כלומר'). הרכיב 'זאת' פירושו 'ההלכה הזאת' ומקובל לומר שנבחרה 'זאת' המקראית ולא 'זו' החז"לית כדי לייחדו כמונח מתחום המשא ומתן התלמודי ולהבדילו מכינוי הרמז הרגיל לנקבה. יש מי שמסביר שאולי הוא גם מושפע מלשון הפסוק בסיפור משפט שלמה: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג), אף ששם כמובן הוראתו אחרת.
[2] לעומת זאת פעלים ושמות תואר המשמשים נשוא במשפט שנושאו שם פועל או במשפט חסר נושא – יבואו כמעט תמיד בלשון זכר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח); "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ" (שמואל א טז, כג), "רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי" (מלכים א יח, ד).
    [post_title] => הסתמי בנקבה
    [post_excerpt] => העברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%a1%d7%aa%d7%9e%d7%99-%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 19:58:02
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 16:58:02
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=42570
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)