הדף בטעינה

זָרַע

במילון

 (ללא ניקוד: זורע)
בנייןקל
שורשזרע
נטייהזוֹרַעַת לכל הנטיות
נטיית הפועלזָרַע, יִזְרַע, לזרוֹע לכל הנטיות

הגדרה

  • טוֹמֵן זֶרע באדמה כדי שיצמַח
  • (בהשאלה) מפיץ בעיקר רגשות שליליים, כגון 'זורע בהלה'

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

מטבע לשון בכל יום! זורים וזורעים

זָרַע אוֹר, זָרַע הֶרֶס, זָרָה מֶלַח, זָרָה חוֹל, מְזָרֶה אֵימָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 36675
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-08-14 16:54:31
    [post_date_gmt] => 2019-08-14 13:54:31
    [post_content] => שני הפעלים זָרַע וזָרָה קרובים זה לזה בצליל ובמשמעות: בשניהם יש עניין של פיזור. על כן רבים מתלבטים באילו ביטויים זורעים ובאילו זורים.

נאמר כבר כאן כי בביטויים שלהלן – כולם מיבול העברית החדשה – מקובלת החלוקה הזאת:
  • זורעים אור על משהו
  • זורעים הרס, חורבן, בהלה, מבוכה, פירוד וכדומה
  • זורים מלח על הפצעים
  • זורים חול בעיניים
הזריעה ביסודה היא הטמנת זרעים באדמה כדי שיצמחו. למשל: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (שמות כג, י). ומכאן גם בשימוש מושאל במשלי: "רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר, וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת" (יא, יח), "זוֹרֵעַ עַוְלָה יִקְצָר אָוֶן" (כב, ח). הזרייה היא פיזור, בעיקר של פסולת. כך השמיד משה את עגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם..." (שמות לב, כ). פעולה זו מוכרת בעיקר בהקשר החקלאי: מעיפים את  גרגירי הדגן כלפי מעלה וכך המוץ קל המשקל עף ברוח והגרעינים נופלים למקומם. פעולה זו נזכרת בדברי נעמי לרות: "הִנֵּה הוּא [בֹּעַז] זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה" (רות ג, ב), והכוונה כמובן שהוא זורה את גרעיני השעורים שבגורן. פעולה זו נמנית עם ל"ט המלאכות האסורות בשבת (משנה שבת ז, ב). עניין הפיזור וההרחקה מובע במקרא גם בפועל זֵרָה בבניין פיעל – לרוב בהקשר של גלות ישראל: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" (ויקרא כו, לג); "וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ" (ירמיהו לא, ט), "וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ" (יחזקאל ה, י). ההבחנה בין שני הפעלים במקרא אינה מוחלטת: אנו מוצאים את הפועל זָרַע פעם אחת בהקשר של הגליה ופיזור – שבדרך כלל משמש בו הפועל זֵרָה: "וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי" (זכריה י, ט). שני הפעלים משמשים בהקשר של השמדה: "וַיִּתֹּץ אֶת הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (שופטים ט, מה), "יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית" (איוב יח, טו)[1] – זריעת המלח וזריית הגופרית נועדו להפוך את המקום לקרקע לא פורייה, ככתוב: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה..." (דברים כט, כב). סביר שקרבת המשמעות והצליל גרמה לחילוף בין שני הפעלים, ונזכיר גם את הפועל זָרַק הקרוב לשניהם בצליל ובמשמעות. בעברית החדשה נוצרו כמה ביטויים משני הפעלים האלה בהשפעת לשונות אירופה:

זרע אור על

המשמעות: האיר עניין שלא היה ידוע, הביא מידע חדש עליו. רעיון זה מובע גם בביטוי הרווח שפך אור על־. מקור הביטוי בלשונות אירופה: ברוסית – prolit' svet (='לשפוך אור'), באנגלית – to shed light, to throw light. נראה שהבחירה בפועל זָרַע לביטוי זה קשורה לפסוק בתהלים: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (צז, יא). אומנם הדימוי בפסוק עניינו צמיחה,[2] אך הוא הובן בהמשך כעניין של הפצה ופיזור. כך למשל אפשר למצוא בספרות של המאה ה־19:
  • "ועוד יתנוסס בנגהו, ויפיץ אור זרוע על כל סביביו" (אברהם מאפו, עיט צבוע, 1857)
  • האור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך עליו נוגע בלבו של הבחור" (מ"י ברדיצ'בסקי, להיות או לחדול, 1894)
  • "להפיץ נגוהות־החכמה בכל פנה ועבר, לזרוע אור ההשכלה בתבל..." (הכרמל, 5 בספטמבר 1862)
נעיר כי כיום רווח הרבה יותר הצירוף שפך אור – בבואה מדויקת מן הרוסית.

זרע הרס / חורבן / מבוכה / בהלה / פירוד / מחלוקת / שנאה

המשמעות: גרם להתרחשות שלילית בהיקף רחב. ביטויים אלו הם בבואה של ביטויים מקבילים בלשונות אירופה. לדוגמה ברוסית זורעים פניקה,  שנאה ומדון (או זרעי מדון). בצרפתית זורעים כאוס. באנגלית זורעים זרעים של ספק. אפשר למצוא את הצירופים האלה בעברית למן המאה ה־19:
  • "לא יצלח לאנשים האלה לזרוע שנאה ומשטמה בין רוסיא ואשכנז" (הצפירה, 13 בדצמבר 1876)
  • "והשתדלו לזרוע פירוד הדעות ושנאת חנם" (המליץ, 19 באפריל1900)
  • "המתאמצים במזיד לזרוע בהלה ולהפריע את מנוחת רוחו של העם" (הצפירה 20 ביוני 1915)
  • "מר בוזגלו לא זרע הרס, חורבן ופירור..." (הארץ 3 במאי 1923, עמ' 4)

זרה מלח על הפצעים

המשמעות: הגביר את הכאב או את הפגיעה שכבר נגרמה. גם מקור הביטוי הזה בלשונות אירופה. כך למשל ברוסית בוזקים מלח על הפצעים, ובאנגלית מעסים את המלח לתוך הפצע (to rub salt in one's wounds). במקרא המלח מתקשר לפועל זָרַע, כפי שראינו לעיל בפסוק "וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח". ואולם בספרות העברית החדשה אנו מוצאים דווקא את הפועל זָרָה לציון פיזור מלח לצרכים שונים.[3] ומכאן גם זורים מלח על פצעים:
  • "להגדיל שׁברי ולזרות מלח על פצעי" (מנדלי מו"ס, האבות והבנים, 1868)
  • "המעט ממנו הצרות אשר מצאונו, כי עוד תזרה מלח על פצעי לבבינו?" (פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, 1871)
בהשראת זריית המלח, הפועל זָרָה משמש בימינו לפיזור חומר בצורת פירורים או אבקה, בעיקר על מאכלים. לצידו משמש הפועל בָּזַק (מלשון חז"ל).

זרה חול בעיניים

המשמעות: הטעה במכוון. ביטוי זה מצוי בגרמנית: jemandem Sand in die Augen streuen [לזרות למישהו חול בעיניים]. באבות דר' נתן נוסח ב מובאת גרסה מורחבת לסיפור הידוע על אודות אדם עז פנים שביקש לבחון את סבלנותו של הלל הזקן, ושאל אותו סדרת שאלות מוזרות, ובהן השאלה הזאת: מפני מה עיניהם של תרמודים צרות מכל בני אדם? [...] אמר לו: מפני שהן סמוכין בזעף למדבר, והרוח עולה עליהם, והיא זורה את החול על פניהם. ועיניהם מתמלצות עליהם, והם נעשות צרות מכל בני אדם. לפיכך עיניהם של תרמודיים צרות מכל בני אדם. את הביטוי עצמו אפשר למצוא בעיתונות העברית למן המאה ה־19, למשל: "כי בקש להתנצל לפני דרשות ולפני דעת הקהל הרוסית וינסה לזרות חול בעיניהם, בעת אשר ידע באר היטב, כי את אֶחיו לא יונה והכל יכירו שקריו ונכליו" (המליץ, 4.11.1879). לצד 'לזרות חול בעיניים' אפשר למצוא בספרות העברית גם לזרות אבק בעיניים או לזרות אפר בעיניים באותה המשמעות. נוסחים אלו הם בבואת הביטוי הרוסי puskat' pyl' v glaza (להשליך אבק לעיניים). בעברית בת ימינו נשתרש הביטוי לזרות חול בעיניים, ואילו הגרסאות האחרות נשכחו.

מְזָרֶה אֵימָה

בתקופת ההשכלה החלו להשתמש בביטויים מעין 'עינים מזרות אימה'. ביטוי זה מבוסס על מורשת מקראית: "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע" (משלי כ, ח) – והכוונה היא שהמלך השופט (אלוהים) מסלק במבט עיניו כל רע שיש סביבו. בספרות של המאה ה־19 אפשר למצוא  לצד 'עיניים מזרות אימה' גם עיניים מזרות פחד, זוועה, חֵמה ואש. לעיתים בעל העיניים מאיים על מי שבמחיצתו, אך יש שהביטוי מכוון לתאר את עוצמת הפחד של בעל העיניים עצמו. מן השימושים המגוונים הללו התגבש בעברית של המאה העשרים הנוסח עיניים מְזָרוֹת אימה, מבט מְזָרֶה אימה – במשמעות הטלת פחד. ____________________________

[1] אשר לפועל זֹרָה (בבניין פועל) במשלי א, יז: "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף" – לפי אחד הפירושים הכוונה לפירור מזון על הרשת שנועדה ללכוד את בעל הכנף, ולפי פירוש אחר 'רשת מזורה' היא רשת פרוסה, פזורה על הקרקע.

[2] כמו שאפשר ללמוד מהקשרים אחרים במקרא 'אור' ו'צמיחה' חולקים שדה משמעות אחד. בפסוק כאן מוצע לפרש את 'שמחה' שבצלע השנייה כצורה נרדפת של השורש צמ"ח. יש המפרשים את "אור זרוע" – אור זרוח, וגם הזריחה מתקשרת לצמיחה.

[3] ומעניין השימוש שעושה אליעזר צווייפל, בן המאה ה־19, בפועל זָרָה בהקשר של גופרית ומלח יחד: "רוח בקֹרת קלה זרתה גפרית ומלח לשית מלחה ושמה..." (מינים ועוגב, 1858).

[post_title] => זָרַע אוֹר, זָרַע הֶרֶס, זָרָה מֶלַח, זָרָה חוֹל, מְזָרֶה אֵימָה [post_excerpt] => שני הפעלים זָרַע וזָרָה קרובים זה לזה ובשניהם יש עניין של פיזור. על כן רבים מתלבטים באילו ביטויים זורעים ובאילו זורים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-02-21 11:31:28 [post_modified_gmt] => 2023-02-21 09:31:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36675 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שני הפעלים זָרַע וזָרָה קרובים זה לזה ובשניהם יש עניין של פיזור. על כן רבים מתלבטים באילו ביטויים זורעים ובאילו זורים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של שתיל והכיתוב נטע, שתל וזרע

נָטַע, שָׁתַל וזָרַע

WP_Post Object
(
    [ID] => 18666
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-02-05 12:16:31
    [post_date_gmt] => 2017-02-05 10:16:31
    [post_content] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.

כבר בתנ"ך הפעלים נָטַע ושָׁתַל משמשים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל..." (ויקרא יט, כג). לעומת זאת שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח), "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהלים צב, יד). לשני הפעלים יש מקבילות בלשונות שמיות אחרות, אך דווקא לפועל שָׁתַל – הנדיר יותר בתנ"ך – מקבילות רבות יותר.

בספרות חז"ל נוצרה הבחנת משמעות בין שני הפעלים – נָטַע פירושו 'הכניס שתיל או עץ צעיר למקומו הקבוע בקרקע', ואילו שָׁתַל פירושו 'העביר צמח ממקום אחד למקום אחר'. על הכתוב בתהלים א, ג "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" נאמר בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יט ע"א): "כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם". ורש"י שם מסביר:

שתול – נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם. כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד.

בעברית בת ימינו, כמו בתנ"ך, נָטַע ושָׁתַל הם פעלים נרדפים. עם זאת נראה שנוצרה ביניהם הבחנה מסוימת: שָׁתַל משמש לכל סוגי הצמחים ובכלל זה עצים, ואילו נָטַע רגיל בעיקר בהקשר של עצים – במטעים וביערות. מעניין שבשימושים המושאלים בפעלים האלה ובנגזרותיהם יש זיקה להבחנה שנוצרה בלשון חז"ל: למשל 'סוכן שתול' הוא מי שנטמע במקום שאינו מקומו, ואילו בביטוי 'נטע תקווה' הפועל 'נטע' פירושו הכניס וקיבע. השימוש המושאל בפועל נָטַע במשמע נעיצה של דבר במקום וקיבועו שם - ראשיתו בספרות המקראית המאוחרת כגון בביטוי מסמרות נטועים. ומה בדבר הפועל זָרַע? פועל זה קשור כמובן למילה זֶרַע, ועניינו הטמנת זרעים באדמה. כך נבחין למשל בערוגות הפרחים בין זריעה של זַרעי פרחים, ובין שתילה (ובלשון המקורות גם נטיעה) של פרחים רכים, שתילי פרחים. נסיים בשורות מתוך "המנון לט"ו בשבט" מאת שמואל בס (תר"ס–תש"ט, 1899–1949):

תְּבֹרַכְנָה הַיָּדַיִם הַשְּׁלוּחוֹת פֹּה לִזְרֹעַ גַּם לִשְׁתֹּל וְגַם לִנְטֹעַ מִמִּזְרָח וְעַד יָם.

[post_title] => נָטַע, שָׁתַל וזָרַע [post_excerpt] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%a2-%d7%a9%d7%aa%d7%9c-%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%a2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:19:19 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:19:19 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=18666 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור שדה שיבולים והכיתוב: ניבים מתנובת השדה

ניבים מתנובת השדה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1044
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-05-12 11:16:00
    [post_date_gmt] => 2013-05-12 08:16:00
    [post_content] => 

ניבים מתנובת השדהעל פי המסופר בספר בראשית החל האדם את דרכו בגן עדן אשר סיפק לו את כל צרכיו. אך לאחר שאכל מפרי עץ הדעת הוא גורש משם, ונגזר עליו לפעול בעצמו להשגת מחייתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ..." (בראשית ג, יט). מאז היה הלחם למזונו המרכזי של האדם, והשגתו – לעיקר עמלו עלי אדמות.

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים הלקוחים מתחום גידול הדגן ועיבודו. כך למשל המילים יְבוּל ושָׂדֶה רגילות בעברית ובלשונות אחרות בשימושים מושאלים כגון 'שדה ראייה', 'שדה פעולה', 'יבול שיריו'. שם התואר בּוּר משמש בלשוננו למן ספרות חז"ל לציון שדה שלא נחרש, ובהשאלה גם לציון אדם חסר השכלה כגון בצירוף 'בּוּר ועם הארץ' או בשם המופשט בּוּרוּת.ניבים מתנובת השדה

הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם...". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. משמעויות נוספות של הפועל חָרַשׁ נוצרו בלשון הדיבור: הָלַךְ או נָסַע הרבה ('לחרוש את הארץ') וגם לָמַד הרבה ('לחרוש למבחן', 'חרשן'). בשימושים אלו החרישה מייצגת עבודה יסודית ומאומצת, ומכאן גם הביטוי 'חריש עמוק' לציון פעולה יסודית ושיטתית.

עבודת האדמה הניבה בלשוננו כמה ניבים וביטויים:

קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת, כגון "משחק משותף הוא קרקע פורייה ללמידה". יש גם ביטוי רחב יותר: 'נפל (כזרע) על קרקע פורייה', כגון "סיסמאות של צדק ושוויון נפלו על קרקע פורייה בליבם של צעירים שהתמרדו במציאות".

קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם. בהשאלה: נושא או תחום שטרם עסקו בו ושטרם נחקר. לדוגמה: "בתחום המינוח הרפואי מצא ד"ר מזי"א קרקע בתולה וכר נרחב לעבודת התרגום שלו".

הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין. לדוגמה: "נציגי החברות נפגשו ביניהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת מיזמים משותפים". הצירוף משמש גם במשמעות 'יצר בסיס נוח לדבר'. לדוגמה: "רצף האירועים והשפל הכלכלי הכשירו את הקרקע למהפכה".

נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).

הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. את דימוי ההליכה בתלם אפשר למצוא במשמעויות שונות בעיתונות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים – על רקע העבודה החקלאית שעסקו בה החלוצים: הליכה בדרכו של מישהו אחר, עשייה שגרתית וחסרת מעוף, עבודה מסורה, צייתנות ומשמעת ועוד. בהמשך התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.

נשא בעול  עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. במגילת איכה נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (ג, כו) ובמסכת אבות נזכר "נושא בעול עם חברו" (ו, ו) –כנראה מי שמשתתף בצערו של חברו ומסייע לו. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'. המילה עול משמשת במשמעות מושאלת בניבים נוספים ובהם: 'עול מצוות', 'הכביד את עוּלו' (=לָחַץ, הִקשה, הגביר את דרישותיו), 'פרק עול' או 'פרק כל עול' (=מרד, התפקר).

זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. ככל הנראה הנמשל הוא שלשם חזרה אמיתית בתשובה יש לסור לגמרי מן המעשים הרעים. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.

שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.

בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים. משחק מילים שנוצר בספרות העברית החדשה על פי 'קצירת העומר' – קציר שיבולי השעורים הראשונות שנעשה בחג הפסח.

לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגרי התבואה מן השיבולים. בעת העתיקה נעשתה מלאכת הדיש באמצעות שור: השור היה הולך על השיבולים ורומס אותן ברגליו או במוֹרַג – לוח רחב וכבד שבתחתיתו נעוצות אבנים – שחובר אליו. בשעת הדיש היה השור אוכל לעיתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעיתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.

כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגרים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.

מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגרי הדגן. מקור הביטוי בירמיהו כג, כח, אך מדברי התלמוד על פסוק זה ירשנו ביטוי בעל משמעות הפוכה: "אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א) – אין עיקר בלא טפל, אין טוב בלא שום רע. בעברית החדשה נוצרו ביטויים נוספים הקשורים לבר ולתבן: 'לבור את הבר מן התבן' – לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר, וכן 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת של הביטוי היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – שכן גם את המוץ מפרידים מגרגרי התבואה. ריבוי הגרסאות ואי־הכרת הריאליה החקלאית אף הולידו ביטויים חסרי היגיון כגון 'לבור את המוץ מן התבן'.

רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה. כדי לטחון קמח היו מחברים את אבן הרחיים העליונה אל צוואר הבהמה במוט עץ. הבהמה הייתה הולכת סביב הרחיים, והאבן העליונה (רֶכֶב) הייתה מסתובבת וטוחנת את הגרגרים שעל האבן התחתונה (שֶׁכֶב). מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין כט ע"ב).ניבים מתנובת השדה

טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ע"ב) מסופר כי לאחר שהתגאה נבוזראדן הבבלי על שהחריב את המקדש יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" – עַם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. כלומר: לא אתה עשית כל זאת, כי הדבר כבר נעשה בידי שמיים. את טחינת הקמח הטחון הגמרא מדייקת מלשון הכתוב באחת הנבואות על בבל: "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב) – טחני את מה שהוא כבר קמח.

עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט). פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה – מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => ניבים מתנובת השדה [post_excerpt] => חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-05-28 21:37:29 [post_modified_gmt] => 2023-05-28 18:37:29 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1044 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך זָרַע ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>