WP_Post Object
(
    [ID] => 42540
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2020-07-16 13:42:44
    [post_date_gmt] => 2020-07-16 10:42:44
    [post_content] => זֹהַר הוא 'אור', 'נוגַה'. בדרך כלל משמש זוהר לציון מראה אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר הייחודי שהוא מופיע בו בתנ"ך – תואר הדמות הפלאית שראה הנביא יחזקאל בחזונו: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (יחזקאל ח, ב).

המילה זוהר גזורה מן השורש זה"ר. במובן 'אור' השורש זה"ר נדיר ונקרה בפסוק נוסף אחד בלבד: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), אך הוא רגיל למדי בערבית. לצד זה מופיע השורש זה"ר פעמים רבות במשמעות הנפוצה גם בימינו – בהקשר של 'התראה' ו'הדרכה' כגון "וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם" (יחזקאל לג, ג). בלשון חכמים נוצר מכאן גם שם התואר זָהִיר לציון 'מי שדרכו להישמר מסכנה או מטעות', למשל "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית" (ספרי במדבר קטו).

יש הסוברים שיש קשר בין שתי המשמעויות, שהרי אין הבדל של ממש בין 'הארת דרך' ל'הדרכה בדרך'. בפסוקים אחדים הקשר הזה בולט במיוחד: "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ); "לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ" (יחזקאל לג, ח). המצדדים בעמדה זו מצביעים על קשר דומה במילים מן השורש נג"הּ – הפועל הִגִּיה מציין ביסודו 'האיר' אבל בהשאלה גם 'בדק (טקסט) בדקדקנות ותיקן אותו'. כמו כן גם בארמית משמש השורש הזה בשתי המשמעויות.[1] לדעת אחרים אין ביניהם דבר – השורש זה"ר במשמעות 'אור' קרוב אל השורש צה"ר: "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָהֳרָיִם" (תהלים לז, ו), ואילו השורש זה"ר במשמעות 'התראה' קרוב אל השורש זו"ר שעניינו 'סר (מן הדרך)' כמו בפסוק "לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם" (תהלים עח, ל).

לטעמם של רבים המילה זוהר מעניקה תחושת שגב ורוממות, ואף שהיא נעדרת כמעט לחלוטין בספרות חז"ל, אין זה פלא שהיא באה הרבה בספרות הקבלה. אפשר לפגוש בה ב'ספרות ההיכלות' (מקבץ חיבורים קבליים שנכתבו ככל הנראה בסוף תקופת האמוראים בארץ ישראל), וכמובן בשמו של ספר הקבלה המפורסם – הלוא הוא ספר הזוהר. בין היתר ניתן לזוהר מקום של כבוד בלשון הפיוט ובלשון התפילה. בתפילת שחרית נוהגים לומר "אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זָהֳרֵי חמה", ובתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת על אדם שנפטר נזכרים "הקדושים והטהורים" ש"כזֹהר הרקיע מזהירים",[2] על פי הפסוק מספר דניאל.

מבחר המקורות הללו הביא ליצירת שפע מילים וביטויים בשורש זה"ר כבר בימי הביניים: הפועל זָהַר במובן 'התנוצץ וזרח', בעיקר במשמעות מושאלת כגון "למראה ברכת יום ההולדת זהרו פניו", וכן הפעלים זִהֵר והִזְהִיר במובן 'הפיץ אור'. בצורת הבינוני מוכר בימינו הביטוי 'עתיד מזהיר', היינו 'שצפוי עתידו להאיר לו'. משורש זה נגזרו גם המילים זַהֲרוּר וזַהֲרוּרִית במובן 'קו אור' או 'כתם אור', ובמשמע דומה משמשת בלשון הספרות המילה זְהוֹרִית (שבמקורה בלשון חז"ל מורה על משי בגוני אדום).[3] זוהר נבחר גם לשמה של תופעת הטבע הייחודית הידועה בשם Aurora – זֹהַר הַקֹּטֶב – הבזקי האור המרהיבים שנראים בשמיים בקרבת קוטבי כדור הארץ בחלק מהלילות. בפי רבים היא מכונה 'הזוהר הצפוני' על שום זוהר הקוטב שנראה בארצות הצפון. בלשון ימינו נוצרו הביטויים תקופת הזוהר לציון ימי השיא והפריחה ועולם הזוהר ככינוי לחייהם של ידוענים.

השם הפרטי זוהר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד. בשורש זה"ר ישנם גם השמות יִזְהָר לבנים וזֹהֲרָה לבנות.[4] זוהרה הוא גם שמן של נשים יהודיות יוצאות ארצות ערב במעין סיגול עברי לשם הערבי הנפוץ זַהְרָה או זִהְרָה (زهرة) שפירושו גם 'פרח' וגם 'זוהר, 'יופי'.

בהקשר זה ראוי לציון שיבוש שמו של אחד משערי העיר העתיקה בירושלים: 'שער הפרחים' הוא תרגום שגוי של השם הערבי בַּאבּ א־סַאהְרָה (باب الساهرة), 'שער הסהרורים' (כלומר 'הערים בלילה'), כאילו היה השם "בַּאבּ א־זַאהְרָה" (باب الزاهرة‎) – צורת רבים (שגויה) של 'פרחים'. נהוג לציין כי תרמו לכך תבליטי הפרחים המעטרים את חומת השער. בהקשר אחר נקרה במקורותינו חילוף דומה. בלהגי הארמית יש שנקרא הירח גם 'זהרא' או 'זיהרא', ועל הפסוק "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר" (שיר השירים ז, ג) מעיר המדרש: "אית אתרין שקרין וצווחין לזיהרא סהרא" [= יש מקומות שקוראים לירח 'סהר'] (שיר השירים רבה ז, ג).

________________________
[1] כפל המשמעות של השורש זה"ר נוצל לחידוש המונח מַזְהֵר – הֶתקן המציג מסר בכתב או בסמל התקֵף בעת הארתו כגון סמל של סיגריה ועליו פס ביטול או סמל של חגורת בטיחות.
[2] בנוסח הנאמר על קורבנות השואה, חללי מערכות ישראל וחללי פעולות איבה: "כזֹהר הרקיע מאירים ומזהירים".
[3] קשה לדעת אם אומנם היה זה דווקא צבע בוהק שנראה "זוהר". בתרגומים הארמיים לתנ"ך 'שָׁנִי' מתורגם 'זהוריתא' ו'תולעת שני' – 'צבע זהורי'.
[4] מצד הדקדוק יש לנקד צורה זו בקמץ קטן ובחטף קמץ – זָהֳרָה ("זוהורה"). נראה שהשם זֹהֲרָה נתקבל בהגייה זו משום שנתפס מעין צורת נקבה (בסיומת ־ָה) לשם זֹהַר. בוועדה לשמות צמחי ארץ ישראל עלתה בעיה דומה בצמחים שנקראו על שם הבוטנאי הנודע מיכאל זהרי שהגה את שם משפחתו זֹהֲרִי (עִברות מן 'שיין'). על פי דרכה של העברית נכון היה לכתוב זָהֳרִי, אך האקדמיה אישרה את בקשת הוועדה המקצועית שלא לשנות מצורת ההגייה של שם המשפחה, וכך נקבע למשל קַחְוַן זֹהֲרִי וזַמְזוּמִית זֹהֲרִי.
    [post_title] => זוהר
    [post_excerpt] => זֹהַר מציין בדרך כלל אור ייחודי, בוהק ומנצנץ, אולי בהשפעת ההקשר בנבואת יחזקאל: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ – מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה".
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%95%d7%94%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:51:55
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:51:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=42540
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 48529
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-12-31 14:13:22
    [post_date_gmt] => 2020-12-31 12:13:22
    [post_content] => שָׁנִי הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. הוא מפורסם במיוחד הודות לאזכורו הכמעט קבוע לצד התכלת והארגמן שנחשבו גם הם צבעים יקרים בימי קדם.[1] לאמיתו של דבר, שני בתנ"ך מציין בדרך כלל את הסיבים או את האריגים הצבועים בצבע הזה, ולאו דווקא את שמו המופשט של הצבע; כך עולה במפורש מפסוקים דוגמת "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה" (בראשית לח, כח) או "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה, הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב א, כד).

על גונו האדום של השני אפשר ללמוד מכמה פסוקים: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים ד, ג); ובמיוחד – "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים [שָׁנִי ברבים] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח). משמו בארמית (זה העולה גם מן התרגומים למקרא) – זהוריתא, צבע זהורי –  נראה שמדובר בצבע אדום זוהר או מבריק.

בעקבות הארמית החליף בלשון חכמים השם זהורית את השם המקראי שני, והוא מוכר מן הצירוף לשון של זהורית (למשל משנה יומא ד, ב) – חוט צמר צבוע שני הנקשר לקרניו של אחד משני השעירים [=תיישים] בעיצומו של יום הכיפורים. גם ממקורות אחרים בספרות חז"ל עולה הקשר בין זהורית לצבע האדום, למשל: "ואי זהו אדמדם שבאדומין? כזהורית יפה שבים" (תוספתא נגעים א, ה).  עם זאת, כצבעים אחרים הנזכרים במקורות קדומים, קשה לקבוע בוודאות אם מדובר בצבע האדום הידוע בימינו או שמא בגוון אחר.

במחקר נסתפקו במקורה של המילה שָׁנִי. לפי אחת הדעות היא נשאלה ממצרית והוראתה המקורית היא 'שְער בעלי חיים', ומכאן התגלגלה כבר בשלב קדום לציין 'אריג צמר'. גם המילה שֵׁשׁ שנזכרת לפעמים לצד שָׁנִי שאולה ממצרית.[2] בעברית המקראית המאוחרת, זו שמשתקפת בה השפעת גלות בבל על לשונם של דוברי העברית, באים שני אלו בשמות אחרים – כַּרְמִיל (בִּמקום שני) ו־בּוּץ (בִּמקום שש) – "וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים" (דברי הימים ב ג, יד). כרמיל התגלגל ככל הנראה ממילה פרסית שהוראתה 'תולעת'. שם זה התגלגל לערבית בצורה قِرْمِز('קרמז') וללטינית בצורה crimson.‏[3]‏

פעמים רבות בא בתנ"ך שם הצבע בַּצירוף תּוֹלַעַת שָׁנִי על שם הרמשׂ שממנו הופק. ואומנם מסורות יציבות למדי מימי הביניים מעידות על הפקת צבע אדום מכנימות שמוצאן בארצות אירופה שלחופי הים התיכון. במחקרים עדכניים התאשרה ההשערה כי אפשר להפיק צבע בגוני אדום באותו אופן ממין כנימה שנפוץ גם באזורים ההרריים בארץ ישראל (ובהקשר זה הצביעו החוקרים על התוספתא במנחות ט, טז: "שני תולעת – מן התולעת שבהרים").[4]

סביר להניח שגם המילה תולעת לבדה שימשה בתנ"ך כינוי לצבע ולבד הצבוע בו, בדומה לשני; כך עולה מן הפסוק בישעיהו "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", ואולי גם מן הפסוקים "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים" (נחום ב, ד) ו"הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת" (איכה ד, ה), כלומר אנשים הלבושים בגדים אדומים. בלשונות שמיות אחדות הצורה המקבילה מורה כן, ובארמית של התלמוד הבבלי מוצאים "אהלא תולענא" (שבת קי ע"ב) במשמעות 'אהל [מין צמח] אדום'. אגב, מכאן חודשה בעברית בת־ימינו המילה תּוֹלַעְנָה תמורת מָהָגוֹנִי, שמו של עץ שצבעו חום־אדום.

ראיה אפשרית לכך ששני ותולעת הן מילים נרדפות בהקשר הזה – חילופי הסומך והנסמך בצירופים תּוֹלַעַת שָׁנִי ושְׁנִי תּוֹלַעַת. תופעה זו מתועדת היטב בצירופי נרדפים: "חלמיש צור" (דברים לב, יג) לצד "צור החלמיש" (שם ח, טו); "אש להבות" (תהלים קה, לב) לצד "להבות אש" (שם כט, ז) ועוד.

השם שָׁנִי ניתן בימינו בעיקר לבנות, והוא נפוץ גם כשם משפחה –לרוב תרגום לשמות שיש בהם הצבע אדום בלשון המקור (ערבית, טורקית, פרסית, רוסית, גרמנית או אנגלית).

מן השם שָׁנִי נגזרת צורת הנקבה שָׁנִית, המשמשת בימינו שמו של מין דג (השם המדעי: Fowleria) וגם שמו של מין שיח שפרחיו אדומים וסגולים (השם המדעי: Lythrum). שָׁנִית היא גם שמה העברי של מחלת ילדים מידבקת המלווה באדמומיות בעור (בלעז: סְקַרְלָטִינָה; scarlet באנגלית הוא 'שני').

נסיים במילים מן השיר 'שי' של רחל המשוררת:
כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת
בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא
וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ –
הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?
______________________________________________
[1] בעיקר בפסוקים העוסקים ביריעות המשכן ובבגדי הכוהנים, למשל: "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי, כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כו, א). תכלת וארגמן הם כינוי לצבעים בגוני סגול שהופקו מחלזונות ים, וממקורות היסטוריים רבים אנו יודעים על הפקתם, יוקרתם ונדירותם.
[2] בהקשר זה נהוג להסב את תשומת הלב כי התקבלותו של יוסף במצרים הייתה בהלבשתו "בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (בראשית מא, מב). קשר זה עולה גם ממקורות אחרים: "שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ" (יחזקאל כז, ז).
[3] המילה בּוּץ ידועה מלשונות שמיות אחרות ובכללן האכדית, ויש המשערים כי גם היא מקורה פרסי.
[4] החוקר זֹהר עמר מציע לשנות את שמה של הכנימה מ'כרמיל מצוי' ל'כרמיל שני', והרי לנו מפגש נאה של שני השמות המקראיים.
    [post_title] => שני
    [post_excerpt] => שני הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. בלשון ימי הבית השני הוא נקרא כַּרְמִיל, ובלשון המשנה – זְהוֹרִית. ומה פשר הצירוף "תולעת שני"?​
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:06:07
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:06:07
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=48529
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)