הדף בטעינה

על המילה הָיָה

במילון

 (ללא ניקוד: היה)
*במקרא מתועדת צורת הווה יחידה "הוֹיָה"
בנייןקל
שורשהיי
נטיית הפועלהָיָה, יִהְיֶה (בלשון המשנה: יְהֵא), יְהִי (בדרך האיווּי), לִהְיוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • קַיים (בהווה: יֵשׁ)
  • פועל עזר להבעת מצב או המשכיות או הישנות, כגון 'היה יָשֵן', 'היה אומר'; או להסבת שם (עצם או תואר) לעבר ולעתיד ולמקור, כגון 'היה רגיל', 'יהיה קר', '(רצה) להיות שחקן'
  • נברא, כגון בביטוי 'מי שאמר והיה העולם' (כינוי לאלוהים)
  • (ל־) מוחזק ברְשות־ או בבעלות־ (בהווה: יֵש ל־)
  • נהיה, נהפך (ל־)

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אם (היה ו- מחוק) נותק הקשר בין הצדדים, לא יהיו רשאים לפרסם מידע זה על זה. איור של בחור ובחורה ולבבות על מסך טלפון חכם, אגודל עומד ללחוץ על כפתור המחיקה של התמונה.

היה ו־, היות ש־, היות ו־ וביטויים קרובים

WP_Post Object
(
    [ID] => 35014
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-05-12 17:56:42
    [post_date_gmt] => 2019-05-12 14:56:42
    [post_content] => משמעותו של הפועל הָיָה רחבה משל כל פועל אחר; הוא מציין כל התרחשות, אירוע או מצב. בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה (וגם של פעלים מקבילים בשפות אחרות, כגון to be באנגלית או كان 'כַּאנַ' בערבית) הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

היה ו־ – צירופי תנאי

במקרא הפועל הָיָה משמש לעיתים קרובות במשמעות 'קרה', לדוגמה: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). הצירוף וְהָיָה רווח במשמעות 'כך יהיה', 'כך יקרה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב). וְהָיָה רווח גם לפני פסוקית תנאי המתארת מקרה שעשוי לקרות, ואחריה בא דינו של אותו המקרה על השלכותיו, בעיקר ברצף 'והיה אם': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה'  אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג–יד). בלשון ימינו, בעיקר במסמכים משפטיים ובמנהל ציבורי, נוקטים לעיתים את הצירוף היה ו־ במשמעות תנאי, לדוגמה: "היה והופסקה העסקתו של העובד בחברה, לא יהיה רשאי לפרסם מידע על אודותיה". נראה שהשימוש הזה נוצר מהכלאה של שני ביטויים: צירוף התנאי המקראי והיה אם (או והיה כי) והצירוף הואיל ו־ (=מאחר ש־)[1] מלשון חכמים. הצירוף היה ו־, כמו במידה ו־ וצירופים דומים, נחשב לא תקני. המילה המתאימה ביותר לפתיחת פסוקית תנאי היא אם.

היות ש־ – צירופי סיבה

צורות נטייה מסוימות של הפועל הָיָה עשויות לשמש גם בביטוי של סיבה או נימוק – וכך גם צורות נטייה של פעלים מקבילים בשפות אחרות. לדוגמה, בעברית בת ימינו אפשר לומר 'בהיותנו אנשים ישרים לא נפר את ההסכם', כלומר 'מכיוון שאנחנו אנשים ישרים – לא נפר את ההסכם'. בערבית היהודית של ימי הביניים שימש צירוף סיבה אחר במקצת: לִכַּוְן (ל־ – מילת יחס כמו בעברית, אך היא משמשת גם במשמעות 'בגלל'; כּון – שם פעולה של הפועל כַּאנַ 'היה') וגם כּוּן בלא ל־. מאחר שבימי הביניים היה נהוג לתרגם מערבית לעברית תרגום מילולי, נקטו המתרגמים את הצורות העבריות הקרובות ביותר לביטויים הערביים האלה – להיות והיות. לדוגמה, בכל מקום שהרמב"ם ב"מורה הנבוכים" השתמש בלִכַּוְן במשמעות 'משום ש־', נמצאת בתרגום העברי מאת שמואל אבן תיבון (מתרגם נודע בן זמנו של הרמב"ם) הצורה להיות. הינה דוגמה אחת (חלק שלישי, פרק נב):
המקור הערבי מאת הרמב"ם תרגום שמואל אבן תיבון תרגום מודרני של הרב קאפח
ועֻט'מא אלחכמים ז"ל כאנוא יתאפפון מן כשף רווסהם לכון אלאנסאן מלאבס אלשכינה. וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. גדולי החכמים ז"ל היו סולדים מגילוי ראשם מפני שהשכינה חופפת את האדם.
בשאלות ותשובות של הרמב"ם ובכתבים אחרים של חכמי ספרד בערבית יהודית מצוי גם הצירוף לִכַּוְן אַן, בתרגום מילולי לעברית להיות ש־, במשמעות סיבה. בימי הביניים הצירופים להיות ש־ והיות ש־ התקיימו זה בצד זה במשמעות זו. מאוחר יותר נזנח השימוש בלהיות ש־[2]; לעומתו היות ש־ הלך ונפוץ, ובלשון ימינו הוא מצוי בעיקר בכתיבה רשמית. מן העברית הרבנית בימי הביניים הגיע הצירוף הזה גם אל היידיש בצורת היות אז (נהגה hiyus az); הדבר ודאי תרם להשתרשותו של הביטוי היות ש־ בעברית החדשה. לא כל אנשי הלשון רואים בתרגום הבבואה הזה סגנון עברי למופת, וזה נימוקם: לבחירתו של הכותב יש מגוון עשיר של ביטויי סיבה עבריים מלשון המקרא ומלשון חכמים, כגון כי, מפני ש־, משום ש־ (כשפסוקית הסיבה באה אחרי המשפט העיקרי), כיוון ש־, מאחר ש־ (כשפסוקית הזיקה באה לפני המשפט העיקרי וגם אחריו). מראשית העת החדשה, ובייחוד בלשון ימינו, משמש גם הצירוף היות ו־. גם בו, כמו בצירוף היה ו־, נוקטים את ו' החיבור במקום ש' השעבוד בהשפעת הצירוף הואיל ו־. גם שימוש זה נחשב לא תקני.[3]

עם היות – צירופי ויתור

בהשפעת שם הפעולה של הפועל كان (כַּאנַ) בערבית יהודית של ימי הביניים נוצר בעברית צירוף נוסף – עם היות, בבואה מדויקת של הצירוף 'מַע כּוּן' שמשמעותו אף על פי ש־. הצירוף הזה רווח בפירוש רלב"ג לנביאים (פרובנס, המאה הארבע עשרה), כגון '...גדעון לקח לו פילגש עם היות לו נשים רבות' (פירוש לשופטים י, ד), ובכתבים רבים אחרים. גם בעברית החדשה שימש הצירוף עם היות במשמעות ויתור. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון על המשמר של תנועת השומר הצעיר: "עם היות שאלת היהודים שאלה לאומית אין פתרונה אפשרי אלא בערבות בינלאומית" (11 ביולי 1944). בלשון ימינו הצירוף הזה נדיר מאוד, כנראה בעקבות התפתחותם של צירופי ויתור אחרים, בייחוד למרות ש־, לצד הצירופים הוותיקים אף על פי ש־, על אף ש־, אף ש־. כתבה קרן דובנוב _______________________

[1] הצירוף הואיל ו־ נוצר בלשון חכמים בדרך מיוחדת: קיצור של צמד פעלים המחוברים בו' החיבור, כגון הואיל (ניאות) והודה.

[2] שלא כבערבית, בעברית יש שימוש נרחב בצורת שם הפועל בתחילית ל־, ובעברית החדשה תפוצתו של שם הפועל עצומה, ומגוון המבנים שהוא משמש בהם גדול במיוחד. נראה שזאת הסיבה להיעלמותו של להיות ש־: הצורה להיות נתפסה כשם הפועל, והשימוש בה בתפקיד תחבירי אחר לא היה נוח.

[3] כבר בשנות השישים העיר הבלשן יצחק אבינרי על אופנת צירופי שעבוד הכוללים את ו' החיבור בעברית הכתובה: יש ו־, ייתכן ו־, אפשר ו־, כמעט ו־, מאחר ו־. בעיקרון אין מקום לנקוט את ו' החיבור במקום ש' השעבוד – שהרי תפקידן התחבירי של שתי המילים האלה שונה ביסודו.

 

[post_title] => היה ו־, היות ש־, היות ו־ וביטויים קרובים [post_excerpt] => בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%99%d7%94-%d7%95%d6%be-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d6%be-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d6%be-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-05-03 13:47:19 [post_modified_gmt] => 2021-05-03 10:47:19 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35014 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד. המשך קריאה >>
שחקן מחזיק גולגולת - הכיתוב: יהיה, יהי או יהא... זו השאלה?

יהיה, יהי או יהא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 24359
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-09-25 15:04:51
    [post_date_gmt] => 2017-09-25 12:04:51
    [post_content] => 

צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?

יְהִי

הצורות יְהִיתְּהִי (נסתרת וגם נוכח ונוכחת) וכן אֱהִי ונְהִי (בגוף ראשון) הן צורות עתיד מקוצר (יוסיב) השייכות למערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות עתיד מקוצר הן בדרך כלל צורות מודליות, כלומר הן מביעות ציווי או איווי (איחול, משאלה, בקשה וכדומה). למשל: "יְהִי אוֹר" (ציווי; בראשית א, ג), "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (איחול או משאלה; תהלים קכב, ז), ובשלילה: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בקשה, משאלה; בראשית יג, ח); ובגוף שני: "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ" (ציווי; משלי ג, ז).

בעברית בת ימינו הצורה יְהִי השתמרה בעיקר בצירופים כגון לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, יְהִי כֵן, וִיהִי מָהיְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. עוד היא משמשת בלשון השירה והזמר, כגון "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" (חיים נחמן ביאליק), "כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר), וגם בגופים אחרים, כגון "עַל גְבִיעַ פִּיךְ אֱהִי פַּרְפַּר, פַּרְפַּר קָטָן..." (אורי אסף).

הצורה יְהִי – כמו כל צורות העתיד המקוצר – רגילה גם בתוספת ו' ההיפוך: וַיְהִי. הצורות המהופכות שכיחות מאוד בתנ"ך, והן משמשות להבעת עבר סיפורי: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו),  "וָאָבוֹא אֶל יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה" (נחמיה ב, יא). גם בלשון המליצית בת ימינו נוקטים לעיתים את הצורות המהופכות, כגון "וַיְהִי הַיּוֹם וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאוֹם" (אברהם שלונסקי), "אֶשְׁכּוֹל רַק אֶחָד בַּכֶּרֶם שָׂרַד וַיְהִי לַתַּנִּים לְטֶרֶף... סִירָה יְחִידָה בַּמַּיִם שָׂרְדָה וַתְּהִי לָרוּחוֹת שָׁלָל הִיא" (נעמי שמר).

יְהֵא

הצורות יְהֵא, תְּהֵא (נסתרת וגם נוכח), אֱהֵא ונְהֵא (בגוף ראשון) מקורן בארמית, והן נשאלו ללשוננו בתקופת חז"ל. על פי רוב הן משמשות להבעת עתיד רגיל (כמו יִהְיֶה), למשל: "על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?" (משנה דמאי ב, ב), "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה וזו נוטה לצד זה..." (משנה כלאים ג, ה). אך יש שהן מביעות איחול ומשאלה כמו יְהִי, למשל: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" (משנה סנהדרין ו, ב), "זו היא קללה שמקללין בה בני אדם: אל יהא לך חומץ ומלח בתוך ביתך" (אבות דרבי נתן נוסח א א, כ), ובלשון התפילה: "אבינו מלכנו תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". צורת הרבים של יְהֵא היא יְהוּ: "התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם, והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם" (משנה ברכות ט, ה), ובשירת יהודי תימן: "עת יקראו בשמו יהו ענויים" ("אשאל אלוהי" ליוסף בן ישראל).

הצורות בסיומת האל"ף רווחות בלשון המשפטית בת ימינו, כגון "הישיבה חוקית בכל מספר של נוכחים, ובלבד שיהא נוכח יושב ראש הוועדה", ובהגדרות מתמטיות כגון "תהא פונקצייה רציפה וחסומה..." (ויש הנוקטים כאן "תהי"). עוד הן משמשות בלשון הגבוהה, כגון "תהא הסיבה אשר תהא", באיחולים דוגמת "תהא שַׁבָּתך שלום", ביצירת ראשי תיבות כגון "תשע"ז – תהא שנה עתירת זכויות", וכמובן גם בשירים, כגון "שיפה ושונה תהא השנה".

עוד על צורות העתיד המקוצר

לא לכל פועל יש עתיד מקוצר. ברוב הבניינים הצורות האלה ייחודיות לגזרות, ובייחוד לגזרת ל"י – כלומר לשורשים שהאות האחרונה שלהם י'. למשל: יַעַשׂ במקום יַעֲשֶׂה, יַךְ במקום יַכֶּה, יֵבְךְּ במקום יִבְכֶּה, יְצַו במקום יְצַוֶּה. בגזרת ע"ו העתיד המקוצר מתבטא בשינוי התנועה האחרונה של המילה: יָגֵל במקום יָגִיל, יָשׁוֹב במקום יָשׁוּב. בבניין הפעיל יש צורות עתיד מקוצר גם בגזרת השלמים, והן שונות מצורות העתיד הרגילות בתנועה האחרונה של הפועל, כגון יַפְקֵד במקום יַפְקִיד.

כמו יְהִי וצורות העתיד הדומות לה מן הפועל הָיָה, גם צורות אחרות של העתיד המקוצר מצאו את דרכן אל השירה העברית, כגון "לָרוּחוֹת אֲגַל סוֹדִי" (אברהם בר עוז; עתיד מקוצר מן אֲגַלֶּה), "יֵז הַדְּבַשׁ חוֹמֵר נִגְרָשׁ" (ינון נאמן; עתיד מקוצר מן יִזֶּה בהוראת 'יינתז'), "סוכתי יְכַס בסכך" (יעקב אורלנד; עתיד מקוצר מן יְכַסֶּה). גם בביטוי 'יימח שמו' יש עתיד מקוצר – יִמַּח במקום יִמָּחֶה. ועוד חיה בשימוש הצורה המקוצרת יְחִי (במקום יִחְיֶה): היא מוכרת מן האיחול המקראי "יחי המלך", וגם כיום בעת השבעת נשיא חדש יו"ר הכנסת מכריז "יחי נשיא מדינת ישראל", וחברי הכנסת עונים "יחי, יחי, יחי".

[post_title] => יהיה, יהי או יהא? [post_excerpt] => צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%99%d7%94%d7%90-%d7%96%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-09-14 16:46:55 [post_modified_gmt] => 2023-09-14 13:46:55 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=24359 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן? המשך קריאה >>
איור של ירוח וכוכב מנמנמים והכיתוב: ישנתי או הייתי ישן?

ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני

WP_Post Object
(
    [ID] => 14408
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2016-03-22 13:16:26
    [post_date_gmt] => 2016-03-22 11:16:26
    [post_content] => אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

יש מי שהמבנה הזה נשמע לו מתורגם (למשל השפעה של צורות past progressive באנגלית), ואולם מדובר בניסוח עברי מקורי הרגיל כבר בעברית הקלסית. יסודו במקרא, ועיקר תיעודו בספרות חז"ל.

ואלו השימושים העיקריים של המבנה היה + בינוני בלשון המקורות ובימינו:

פעולה הרגלית בעבר

היה + בינוני עשוי לציין פעולה הֶרְגֵּלִית, כלומר פעולה קבועה או חוזרת, שנעשתה בעבר. הינה דוגמאות מן המקורות:
  • "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'" (דברים ט, ז);
  • "כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ" (מלכים ב יח, ד);
  • "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת" (עזרא ד, ד);
  • "רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה" (משנה ברכות ד, ב);
  • "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה" (משנה שבת ה, ד).
לעיתים אפשר לראות באותו הקשר את ההבדל בין פעולה חוזרת המובעת במבנה היה + בינוני ובין פעולה חד־פעמית המובעת בצורת עבר רגילה (הדוגמאות על פי מ' מישור):
  • "מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו [פעולות חוזרות]; ואותו היום העמידוֹ, משחוֹ ולא פרקוֹ [פעולות חד־פעמיות]" (ספרי במדבר מד);
  • "כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום היה ארון נוסע אחר שני דגלים [פעולה חוזרת], והיום נסע תחלה [פעולה חד־פעמית]" (תוספתא סוטה ח, א).
גם בעברית בת ימינו משתמשים במבנה הזה להבעת פעולה הרגלית בעבר, בייחוד בשיח סיפורי, למשל:
  • בימות השרב היינו יורדים לרחוץ במעיין.
  • לפעמים היו מתראים בחטף במסדרונות האוניברסיטה.
  • "היה הולך ושב אליי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו [פעולה חוזרת] / הגידו נא, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? [פעולה חד־פעמית]" (יעקב אורלנד, "היו לילות"). 

פעולה מתמשכת שהיא רקע לפעולה אחרת

בלשון המקורות רגיל השימוש במבנה היה + בינוני בתיאור של שתי פעולות חופפות: (1) פעולה מתמשכת המובעת במבנה היה + בינוני; (2) פעולה קצרה המובעת בעבר פשוט. בדרך כלל מדובר בסיפור מעשה שבו הפעולה הקצרה נעשית על רקע הפעולה המתמשכת. שימוש זה מקביל לדרך ההבעה באנגלית שבה פועל ב־past progressive משמש לציון פעולה מתמשכת לצד פועל ב־past simple המציין פעולה קצרה וממוקדת שנעשתה בו בזמן. הינה כמה דוגמאות מן המקרא ומספרות חז"ל:
  • "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן [פעולה מתמשכת], וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה [רצף של פעולות שנעשו במהלך רעיית הצאן]" (שמות ג, א);
  • וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב ו, כו)
  • "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא [כנופיית שודדים מאנשי שבא] וַתִּקָּחֵם..." (איוב א יד–טו);
  • "פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים" (ספרא בחוקותי ב, ז)
כפי שהראה חוקר הלשון מרדכי מישור, גם בימינו אפשר לעיתים לפגוש את המבנה הזה בספרות היפה בניסוחים מעין "אותו ערב כשחזרתי הביתה אשתי הייתה עומדת ומחכה לי בחוץ". עוד רגיל מבנה זה בלשונם של דוברים בעלי רקע לשוני ערבי – בהשפעת שימוש מקביל בערבית, כגון "כשהתקשרת הייתי ישן".

תנאי בטל

המבנה היה + בינוני רווח מאוד במשפטי תנאי בטל (תנאי שאינו בר מימוש). יש שפסוקית התנאי מובעת בעבר פשוט, והחלק העיקרי במבנה היה + בינוני:
  • אילו ידעתי שהתיעוד חשוב, הייתי מצלם את הפגישה.
  • הוא היה כנראה מצליח במיזם, אילולי עמד בדרכו ראש הוועדה המחוזית.
ובספרות חז"ל:
  • "אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מידה של דינרי זהב ונפשך שלך. עכשיו איבדת את נפשך ואיבדת את ממונך" (ספרי במדבר קלא)
  • "אילו זכו ישראל – ליום אחד [לאחר יום אחד] היו נכנסין לארץ" (ספרי דברים ב)
המבנה היה + בינוני יכול לבוא גם בשני חלקי משפט התנאי הבטל:
  • "אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר" (משנה נדרים ט, ה)
  • "לו הייתי יודע שתבוא היום... אז הייתי אופה לך עוגה כזאת" (מתוך הסדרה "רחוב סומסום").
בימינו רגילים להביע תנאי בטל במילית התנאי אִם במקום במיליות התנאי הבטל (לוּ, אילו, אילולי וכדומה), ובשני איברי המשפט נוקטים היה + בינוני. למשל: "אם רק היית אומרת מקצה העולם / הייתי מלקט לך פנינים מן הים" (שמרית אור, "כמו שאת"). נראה שמבחינת הדוברים כיום התנאי הבטל מזוהה עם המבנה היה + בינוני, ולכן כבר לא מורגש צורך במיליות המיוחדות לתנאי הבטל. ניסוחים כאלה – בשימוש 'אם' לתנאי בטל – נחשבים לא תקניים. נעיר כי במקרא תנאי בטל מובע תמיד בעבר פשוט בשני חלקי התנאי, והבְּטֵלות נשענת רק על מילית התנאי: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד,יח). גם בספרות חז"ל אפשר למצוא ניסוחים כאלה, וכך גם בספרות היפה בימינו.

משאלה ופנייה מנומסת

בעברית החדשה היה + בינוני משמש גם להבעת משאלה, כגון 'הייתי שמח להצטרף אליכם פעם', ובכלל זה משאלה שאינה יכולה להתממש, כגון 'הייתי רוצה לבוא אבל יש לי התחייבות קודמת'. עוד משמש היה + בינוני דרך הבעה מנומסת, כנראה בהשפעת לשונות אירופה. למשל: 'בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לכם'; 'הייתי מציעה להזמין לישיבה גם את מנהלת הרכש'.

הערות

א. סדר המילים: המבנה היה + בינוני יכול לשמש גם בהיפוך הסדר, כגון 'הולך הייתי'. בלשון המקורות הסדר בינוני + היה משמש בעיקר בפתיחה של סיפור מעשה, למשל: "בא השני ואמר עולה הייתי במעלה אדומים..." (תוספתא ר"ה א, טו). ב. רגילים לנקוט את המבנה היה + בינוני בפעלים 'יכול' ו'גר' כגון 'הוא היה גר בירושלים', כדי להבחין בין העבר להווה ('הוא גר בירושלים'). על 'היה יכול' ראו כאן. [post_title] => ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני [post_excerpt] =>

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 00:46:40 [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:46:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14408 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

המשך קריאה >>
טקסט: ויהי מה והכיתוב מטבע לשון בכל יום

וִיהִי מָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 7266
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-10-22 16:32:56
    [post_date_gmt] => 2014-10-22 13:32:56
    [post_content] => 

הביטוי 'וִיהִי מָה' פירושו 'בכל מקרה', 'יקרה מה שיקרה' – למשל: "נישאר כאן ויהי מה".

מקור הביטוי בתנ"ך. לאחר הריגת אבשלום ביקש אחימעץ בן צדוק לבשר למלך דוד על דיכוי המרד. יואב שר הצבא לא רצה שאחימעץ יהיה האיש שמפיו ישמע המלך על מות בנו, ושלח את הכושי. אך אחימעץ התעקש לרוץ גם הוא:

וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב: וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת? – וִיהִי מָה אָרוּץ! וַיֹּאמֶר לוֹ: רוּץ... (שמואל ב יח, כב–כג)

השימוש המקובל כיום בביטוי 'וִיהִי מָה' הוא על פי פירוש רד"ק: "יהיה מה שיהיה, על כל פנים ארוץ".

יש הטועים בהגיית הביטוי ואומרים 'וַיְהי מה' (בפתח בווי"ו) במקום 'וִיהי מה' (בחיריק בווי"ו). ההגייה המוטעית הזאת מושפעת משכיחותה של הצורה וַיְהִי בהקשרים אחרים במקרא, כגון "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א, א). אף על פי שבשני המקרים הפועל 'יהי' עצמו הוא בצורת עתיד (מקוצר) הוא אינו מציין את אותו הזמן: הצורה וַיְהִי מציינת זמן עבר, ואילו בביטוי 'וִיהִי מָה' הזמן הוא עתיד. הבדל זה בזמנים בא לידי ביטוי בניקודה של הווי"ו: בצורות פועל בעתיד המציינות עבר הווי"ו מנוקדת בפתח (ולרוב יש אחריה דגש) – וַיֵּלֶךְ, וַיֹּאמֶר, וַיֵּשְׁתְּ, וכך גם וַיְהִי. וי"ו זו מכונה ו' ההיפוך.

הצורה וַיְהִי מופיעה מאות פעמים בתנ"ך, ורגילה בביטויי זמן – לעיתים בפתיחת סיפור מעשה, כגון "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י ועוד), "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א).

הביטוי 'וִיהִי מָה' מציין כאמור זמן עתיד. לפיכך הווי"ו, שאיננה ו' ההיפוך, מנוקדת בניקודה הרגיל של ו' החיבור בבואה לפני יו"ד שוואית – בחיריק מלא (היו"ד אינה נהגית), למשל: וִיהוּדָה, וִירוּשָׁלַיִם, וִילָדִים (על ניקוד ו' החיבור ראו כאן).

הערה: בשני המקרים – 'וַיְהִי', 'וִיהִי' – הפועל בא בצורה מקוצרת: יְהִי ולא יִהְיֶה. צורות פועל מקוצרות משמשות אחרי ו' ההיפוך להבעת עבר רגיל, כגון וַיֵּשְׁתְּ, וַיַּבְדֵּל, ואילו ללא ו' ההיפוך הן מביעות משאלה, פקודה וכדומה. למשל: "יְהִי אוֹר" (=שיהיה אור), "יְחִי הַמֶּלֶךְ", "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמואל ב ב, ו).

[post_title] => וִיהִי מָה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%95%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-17 10:03:27 [post_modified_gmt] => 2023-08-17 07:03:27 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7266 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הביטוי 'וִיהִי מָה' פירושו 'בכל מקרה', 'יקרה מה שיקרה' – למשל: "נישאר כאן ויהי מה". מקור הביטוי בתנ"ך. לאחר הריגת אבשלום ביקש אחימעץ בן צדוק לבשר למלך דוד על דיכוי המרד. יואב שר הצבא לא המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הָיָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=4%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>