WP_Post Object
(
[ID] => 35014
[post_author] => 21
[post_date] => 2019-05-12 17:56:42
[post_date_gmt] => 2019-05-12 14:56:42
[post_content] => משמעותו של הפועל הָיָה רחבה משל כל פועל אחר; הוא מציין כל התרחשות, אירוע או מצב. בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה (וגם של פעלים מקבילים בשפות אחרות, כגון to be באנגלית או كان 'כַּאנַ' בערבית) הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.
היה ו־ – צירופי תנאי
במקרא הפועל הָיָה משמש לעיתים קרובות במשמעות 'קרה', לדוגמה: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). הצירוף וְהָיָה רווח במשמעות 'כך יהיה', 'כך יקרה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב).
וְהָיָה רווח גם לפני פסוקית תנאי המתארת מקרה שעשוי לקרות, ואחריה בא דינו של אותו המקרה על השלכותיו, בעיקר ברצף 'והיה אם': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג–יד).
בלשון ימינו, בעיקר במסמכים משפטיים ובמנהל ציבורי, נוקטים לעיתים את הצירוף היה ו־ במשמעות תנאי, לדוגמה: "היה והופסקה העסקתו של העובד בחברה, לא יהיה רשאי לפרסם מידע על אודותיה". נראה שהשימוש הזה נוצר מהכלאה של שני ביטויים: צירוף התנאי המקראי והיה אם (או והיה כי) והצירוף הואיל ו־ (=מאחר ש־)[1] מלשון חכמים. הצירוף היה ו־, כמו במידה ו־ וצירופים דומים, נחשב לא תקני. המילה המתאימה ביותר לפתיחת פסוקית תנאי היא אם.
היות ש־ – צירופי סיבה
צורות נטייה מסוימות של הפועל הָיָה עשויות לשמש גם בביטוי של סיבה או נימוק – וכך גם צורות נטייה של פעלים מקבילים בשפות אחרות. לדוגמה, בעברית בת ימינו אפשר לומר 'בהיותנו אנשים ישרים לא נפר את ההסכם', כלומר 'מכיוון שאנחנו אנשים ישרים – לא נפר את ההסכם'. בערבית היהודית של ימי הביניים שימש צירוף סיבה אחר במקצת: לִכַּוְן (ל־ – מילת יחס כמו בעברית, אך היא משמשת גם במשמעות 'בגלל'; כּון – שם פעולה של הפועל כַּאנַ 'היה') וגם כּוּן בלא ל־. מאחר שבימי הביניים היה נהוג לתרגם מערבית לעברית תרגום מילולי, נקטו המתרגמים את הצורות העבריות הקרובות ביותר לביטויים הערביים האלה – להיות והיות. לדוגמה, בכל מקום שהרמב"ם ב"מורה הנבוכים" השתמש בלִכַּוְן במשמעות 'משום ש־', נמצאת בתרגום העברי מאת שמואל אבן תיבון (מתרגם נודע בן זמנו של הרמב"ם) הצורה להיות. הינה דוגמה אחת (חלק שלישי, פרק נב):
היה ו־ – צירופי תנאי
במקרא הפועל הָיָה משמש לעיתים קרובות במשמעות 'קרה', לדוגמה: "מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א י, יא). הצירוף וְהָיָה רווח במשמעות 'כך יהיה', 'כך יקרה': "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, ב). וְהָיָה רווח גם לפני פסוקית תנאי המתארת מקרה שעשוי לקרות, ואחריה בא דינו של אותו המקרה על השלכותיו, בעיקר ברצף 'והיה אם': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג–יד). בלשון ימינו, בעיקר במסמכים משפטיים ובמנהל ציבורי, נוקטים לעיתים את הצירוף היה ו־ במשמעות תנאי, לדוגמה: "היה והופסקה העסקתו של העובד בחברה, לא יהיה רשאי לפרסם מידע על אודותיה". נראה שהשימוש הזה נוצר מהכלאה של שני ביטויים: צירוף התנאי המקראי והיה אם (או והיה כי) והצירוף הואיל ו־ (=מאחר ש־)[1] מלשון חכמים. הצירוף היה ו־, כמו במידה ו־ וצירופים דומים, נחשב לא תקני. המילה המתאימה ביותר לפתיחת פסוקית תנאי היא אם.היות ש־ – צירופי סיבה
צורות נטייה מסוימות של הפועל הָיָה עשויות לשמש גם בביטוי של סיבה או נימוק – וכך גם צורות נטייה של פעלים מקבילים בשפות אחרות. לדוגמה, בעברית בת ימינו אפשר לומר 'בהיותנו אנשים ישרים לא נפר את ההסכם', כלומר 'מכיוון שאנחנו אנשים ישרים – לא נפר את ההסכם'. בערבית היהודית של ימי הביניים שימש צירוף סיבה אחר במקצת: לִכַּוְן (ל־ – מילת יחס כמו בעברית, אך היא משמשת גם במשמעות 'בגלל'; כּון – שם פעולה של הפועל כַּאנַ 'היה') וגם כּוּן בלא ל־. מאחר שבימי הביניים היה נהוג לתרגם מערבית לעברית תרגום מילולי, נקטו המתרגמים את הצורות העבריות הקרובות ביותר לביטויים הערביים האלה – להיות והיות. לדוגמה, בכל מקום שהרמב"ם ב"מורה הנבוכים" השתמש בלִכַּוְן במשמעות 'משום ש־', נמצאת בתרגום העברי מאת שמואל אבן תיבון (מתרגם נודע בן זמנו של הרמב"ם) הצורה להיות. הינה דוגמה אחת (חלק שלישי, פרק נב):| המקור הערבי מאת הרמב"ם | תרגום שמואל אבן תיבון | תרגום מודרני של הרב קאפח |
| ועֻט'מא אלחכמים ז"ל כאנוא יתאפפון מן כשף רווסהם לכון אלאנסאן מלאבס אלשכינה. | וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. | גדולי החכמים ז"ל היו סולדים מגילוי ראשם מפני שהשכינה חופפת את האדם. |
עם היות – צירופי ויתור
בהשפעת שם הפעולה של הפועל كان (כַּאנַ) בערבית יהודית של ימי הביניים נוצר בעברית צירוף נוסף – עם היות, בבואה מדויקת של הצירוף 'מַע כּוּן' שמשמעותו אף על פי ש־. הצירוף הזה רווח בפירוש רלב"ג לנביאים (פרובנס, המאה הארבע עשרה), כגון '...גדעון לקח לו פילגש עם היות לו נשים רבות' (פירוש לשופטים י, ד), ובכתבים רבים אחרים. גם בעברית החדשה שימש הצירוף עם היות במשמעות ויתור. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון על המשמר של תנועת השומר הצעיר: "עם היות שאלת היהודים שאלה לאומית אין פתרונה אפשרי אלא בערבות בינלאומית" (11 ביולי 1944). בלשון ימינו הצירוף הזה נדיר מאוד, כנראה בעקבות התפתחותם של צירופי ויתור אחרים, בייחוד למרות ש־, לצד הצירופים הוותיקים אף על פי ש־ ואף ש־. כתבה קרן דובנוב _______________________[1] הצירוף הואיל ו־ נוצר בלשון חכמים בדרך מיוחדת: קיצור של צמד פעלים המחוברים בו' החיבור, כגון הואיל (ניאות) והודה.
[2] שלא כבערבית, בעברית יש שימוש נרחב בצורת שם הפועל בתחילית ל־, ובעברית החדשה תפוצתו של שם הפועל עצומה, ומגוון המבנים שהוא משמש בהם גדול במיוחד. נראה שזאת הסיבה להיעלמותו של להיות ש־: הצורה להיות נתפסה כשם הפועל, והשימוש בה בתפקיד תחבירי אחר לא היה נוח.
[3] כבר בשנות השישים העיר הבלשן יצחק אבינרי על אופנת צירופי שעבוד הכוללים את ו' החיבור בעברית הכתובה: יש ו־, ייתכן ו־, אפשר ו־, כמעט ו־, מאחר ו־. בעיקרון אין מקום לנקוט את ו' החיבור במקום ש' השעבוד – שהרי תפקידן התחבירי של שתי המילים האלה שונה ביסודו.
[post_title] => היה ו־, היות ש־, היות ו־ וביטויים קרובים [post_excerpt] => בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%99%d7%94-%d7%95%d6%be-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d6%be-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d6%be-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-06-01 21:04:54 [post_modified_gmt] => 2024-06-01 18:04:54 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35014 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד. המשך קריאה >>
