WP_Post Object
(
    [ID] => 80770
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-05-02 14:59:36
    [post_date_gmt] => 2023-05-02 11:59:36
    [post_content] => לא פעם אנו נשאלים על ההגייה העברית התקנית של העיצורים והתנועות: יש שתמהים על האקדמיה שאינה מתעקשת על הגיית ח ו־ע לועיות, ויש המבקשים לברר אם נכונה השמועה כי הגיית העברית לפי המסורת התימנית היא ההגייה העברית המקורית.

טרם נענה נזכיר: האקדמיה ללשון העברית אינה נוהגת לקבוע הנחיות מחייבות בענייני הגייה.

מִניין אפוא ההגייה העברית שבפינו? האומנם זו הגייה המסורה לנו מדורי דורות? התשובה בקצרה – לא ממש. להלן כמה נקודות ציון בהתגבשות ההגייה של העברית המדוברת בארץ למן תקופת התחייה.
טרום תקופת התחייה
בקהילות היהודים בגולה (ובארץ ישראל) הילכו כמה מסורות הגייה של העברית. עברית זו לא הייתה לשון חיה ומדוברת אלא לשון ספרותית ששימשה בעיקר בתפילה, בקריאת התורה ובלימוד תורה.[1] בהכללה אפשר למנות שלוש מסורות הגייה בסוף המאה התשע עשרה בארץ ישראל: מסורת ההגייה הספרדית, מסורת ההגייה האשכנזית ומסורת ההגייה התימנית.[2]

עיקרי ההבדלים מסוכמים בטבלה:




ההגייה הספרדית
ההגייה האשכנזית


תנועות
קמץ – a
צירי – e
חולם – o
קמץ – o או u
צירי – ey
חולם – oy


עיצורים

ט, צ, ק – נחציות
ח, ע – לועיות
ו = w
תֿ = ס
ט = תּ; צ = ts; ק = כּ
ח = כֿ; ע = א
ו = בֿ



*מומלץ לא להשתמש בטבלה לצרכים מדעיים; ההבדלים מסוכמים בה בחלקיות ובהכללה.
במסורת ההגייה הספרדית מתקיימות 5 תנועות בלבד: a (קמץ ופתח), e (צירי וסגול), o (חולם), u (שורוק וקיבוץ), i (חיריק). לעומת זאת – כפי שעולה מן הטבלה – במסורת ההגייה האשכנזית יש (לכל הפחות) 7 תנועות.[3]

בתחום העיצורים התמונה הפוכה – הספרדים מממשים מספר רב יותר של עיצורים, בדמיון־מה לערבית (וכמספר האותיות בעברית), ואילו האשכנזים נוטים לאחד עיצורים שֵמיים עם עיצורים אחרים, בהתאם למצאי העיצורים בלשונם האירופית. כמו כן למסורת ההגייה האשכנזית יש נטייה להגייה מלעילית, ואילו ההגייה הספרדית נחשבת דקדוקית יותר בהקשר הזה – מלעיל ומלרע על פי טיבה של המילה. המילה אַבְרָהָם למשל הגויה במסורת האשכנזית Avrohom במלעיל.
ניצנים של דיבור בעברית
כבר מראשית ימיו של היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל נתגלע ויכוח סוער בשאלת המבטא הראוי להוראה בבתי הספר – על פי המסורת הספרדית או על פי המסורת האשכנזית. המתנצחים גייסו לטענותיהם סימוכין מן הבלשנות והפילולוגיה (מהי ההגייה המקורית), מתחום החינוך והפדגוגיה (מה יקל על התלמידים לסגֵל) וגם ממצב דוברי העברית בארץ (מי הרוב). קברניטי היישוב לא הגיעו להסכמה ובבתי הספר בערים ובמושבות לא הגיעו לכלל אחידות.

נימוק אחד להעדפת המבטא הספרדי בלט מעל השאר: עוד לפני ההתעוררות הציונית נהגו יהודי ארץ ישראל בני העדות השונות לשוחח אלה עם אלה – מכורח המציאות – בעברית שהייתה כמין לשון גשר ('לינגווה פראנקה'), ונמצא כי הגייתה קרובה יותר להגייה הספרדית. ההסבר לכך פשוט למדי: די בשינויים קלים כדי להפוך את הדיבור העברי למובן יחסית. האשכנזים השוו את הגיית הקמץ להגיית הפתח וּויתרו על הגיית ת רפה כ־ס. מנגד הספרדים לא נדרשו להשוות את הגיית העיצורים המובחנים שבפיהם, שכן תמונת המילה ואותיותיה ידועות גם לדוברים האשכנזים.

עם התבססותו ההדרגתית של הדיבור העברי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים החליט ועד הלשון להיכנס בעובי הקורה. בשנת תרע"ג (1913) קבע הוועד שמבטא העיצורים בעברית יהיה במידה רבה כבמבטא המסורת הספרדית. לדידם המבטא הספרדי יוקרתי ומקורי יותר, בעיקר בשל ההבחנה המרבית בין עיצורים ובנתינת צליל מיוחד לכל אות, ועל כן ראוי לדבוק בו. בישיבת ועד הלשון בי"ב בסיוון תרע"ג הרצה דוד ילין (ששימש נשיא ועד הלשון העברית לצד אליעזר בן־יהודה) על המבטא,[4] ולאחר דין ודברים בין חברי הוועד הוקראה ההחלטה:



במילים אחרות:

 	
ח, ע, ט, ק, ו ימומשו כמבטא המסורת הספרדית (בדומה לערבית).
 	
ג ו־ד רפות לא ימומשו באופן מיוחד, ואילו ת רפה – שהן הספרדים (חלקם) והן האשכנזים רגילים להבחין בינה ובין ת דגושה – תמומש כמבטא המסורת הספרדית (בדומה לערבית).
 	
צ תמומש כמבטא המסורת האשכנזית – ts (כדי שלא תזדהה הגייתה ל־ס; ראו כאן).

ואולם החלטות לחוד ומציאות לחוד. החלטות ועד הלשון בעניין מבטא העיצורים לא הכו שורשים בציבור (למעט הקפדה מסוימת שהונחלה לימים בקרב קרייני הרדיו).
הגיית העברית כיום
מה אפוא טיבה של ההגייה הישראלית שבפינו?

המבטא הישראלי הנפוץ הוא למעשה המכנה המשותף הנמוך ביותר של מגוון ההגיים שהביאו עימם הדוברים בני העדות השונות: בכל הנוגע לעיצורים הוא דומה יותר למבטא האשכנזי שבו ממומשים מספר מזערי של עיצורים,[5] ובכל הנוגע לתנועות מסתפקים בחמש תנועות כמו במבטא הספרדי.[6] מתברר כי דוברים ילידיים מתקשים לסגל ללשון האֵם הגיים שלא רכשו עם שאר יסודות השפה בינקותם.

 


[1] השפה ששימשה יהודים בחיי היום־יום הייתה בדרך כלל לשון קהילתית, שפה לועזית שהושפעה מן העברית, דוגמת יידיש, ספרדית־יהודית (לדינו) וערבית־יהודית.
[2] ההגייה התימנית אומנם נחשבה מקורית במיוחד בשל ההבחנה המרבית בין ההגיים – גם העיצורים וגם התנועות, אבל דובריה בארץ היו מעטים, סיגולהּ היה קשה, ויש בה גם מאפיינים זרים לעברית (למשל ג דגושה כמבטא j באנגלית), ולכן לעת עתה נניח לה.
[3] והן (לפי המסורת העיקרית): קמץ (o), פתח (a), צירי (ey), סגול (e), חולם (oy), שורוק (u), חיריק (i). בקרב קהילות אשכנז לא הייתה אחידות בהגיית התנועות, כמודגם לעיל בעניין הגיית הקמץ.
[4] בדבריו של ילין וגם בדיון שהתקיים לאחר מכן לא עלה כלל עניין התנועות, ונראה ש־5 תנועות היו כבר מציאות קיימת. לעניין הסתירה בין מספר סימני הניקוד למספר התנועות, ובעיקר קמץ ופתח שממומשים כתנועה אחת, הסביר חוקר הלשון זאב בן־חיים שלדעת ילין עקרונית ההבדל ביניהם מתבטא במשך, בכמות ולא באיכות (וראו במאמרו שב'מבחר המקורות').
[5] בקרב יוצאי ארצות דוברות ערבית עדיין אפשר לשמוע הגיית ח ו־ע לועיות.
[6] רבים מדוברי העברית עדיין הוגים צירי כדו־תנועה ey – אבל בימינו כנראה בעיקר בצירי מלא, במילים כגון בֵּיצִים וזֵיתִים, מתוך תפיסת היו"ד כעיצורית. ראו כאן.
    [post_title] => הגיית העברית הישראלית
    [post_excerpt] => רבים מדוברי העברית אינם מבטאים ח ו־ע לועיות. כלום רובנו מתרשלים בהגיית העברית?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%92%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-05-24 13:24:29
    [post_modified_gmt] => 2023-05-24 10:24:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=80770
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)