הדף בטעינה

גָּמָא

במילון

 (ללא ניקוד: גומא)
בנייןקל
שורשגמא
נטייהגּוֹמֵאת וגם גּוֹמְאָה
נטיית הפועלגָּמָא, יִגְמָא, לגמוֹא לכל הנטיות

הגדרה

  • בולֵע נוזלים
  • (בהשאלה) עובר כברת דרך – בדרך כלל בריצה, כגון בצירוף 'גומא מרחק'

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

גמא וגמע

WP_Post Object
(
    [ID] => 164
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-06-20 10:26:48
    [post_date_gmt] => 2012-06-20 07:26:48
    [post_content] => רבים מתלבטים מה נכון יותר – גָּמָא מים או גָּמַע מים.

בתנ"ך אנו מוצאים את הכתיב באל"ף בלבד, כמסופר בסיפור רבקה ועבד אברהם: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). השורש גמ"א מציין שתייה, ו'הגמיאיני' פירושו 'השקיני'.

בספרות חז"ל אנו מוצאים את שני הכתיבים – באל"ף ובעי"ן. במקומות שונים יש ביניהם חילופי גרסאות, ובתלמוד הבבלי הכתיב בעי"ן הוא הרווח. יפה לראות שחכמי התלמוד התלבטו – בדומה למתלבטים בני ימינו – מה הצורה הנכונה בדברי המשנה "חלב כְּדֵי גמיעה" והכריעו על פי המקרא: "איבעיא להו [נשאלה להם השאלה]: כדי גמיאה או כדי גמיעה? אמר רב נחמן בר יצחק: ' הגמיאיני נא מעט מים מכדך'" (בבלי שבת עז ע"א).

חילופים בין עי"ן לאל"ף מוכרים מצמדים נוספים, כגון זאטוט–זעטוט ואִכּוּל–עִכּוּל, כחלק מתופעת החילופים בעיצורים הגרוניים. ויש הרואים בכתיב גמע בספרות חז"ל השפעה של הארמית.

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל. גם בבניין הפעיל מקובלות כיום הצורות בעי"ן, כגון 'הגמעת עגלים', אך אפשר גם 'להגמיא עגלים' – ממש כפי שהגמיאה רבקה את עבד אברהם ואת גמליו.

הפועל גָּמָאגָּמַע משמש לעתים במשמעות מושאלת, כגון "גמענו בשקיקה את דבריו". גם כאן אפשר לנקוט את שני הכתיבים, וגם כאן הכתיב בעי"ן הוא הרווח. משמעות מושאלת נוספת שבה פועל זה משמש היא 'רָץ', 'עבר מרחק כלשהו במהירות', כגון "עוד נלך ונלך ונגמע מרחקים" (דודו ברק, "טיול במגדיר הצמחים"). מקורו של שימוש זה באחד הפירושים לְפסוק מספר איוב: בתיאור כוחו וגבורתו של הסוס נאמר "בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ" (איוב לט, כד), ויש המפרשים שהסוס כאילו "שותה" את הארץ בדהירתו המהירה (לפי פירוש אחר 'יגמא' פירושו 'יחפור גומות בארץ' בדהירתו). גם במשמעות מושאלת זו אפשר לנקוט את שני הכתיבים, אך רבים מקפידים על הכתיב באל"ף כדי לשמור על זיקה לפסוק. אחרים אף מקפידים על שימוש בבניין פיעל ולא בבניין קל במשמעות מושאלת זו: לְגַמֵּא מרחקים וכדומה, על פי "יְגַמֶּא ארץ".

בעקבות הפסוק באיוב נקבע באקדמיה המונח גַּמְאָן תמורת sprinter – רץ למרחקים קצרים (במונחי אתלטיקה קלה משנת תשכ"א, 1961), אך כיום רווח אָצָן.
    [post_title] => גמא וגמע
    [post_excerpt] => בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%92%d7%9e%d7%90-%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%a2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-09 20:17:22
    [post_modified_gmt] => 2020-04-09 17:17:22
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=164
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שמות ומשמעויות: ענבל וענבר

ענבל וענבר

WP_Post Object
(
    [ID] => 39094
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2020-01-23 11:49:08
    [post_date_gmt] => 2020-01-23 09:49:08
    [post_content] => שתי המילים, הדומות בצלילן ושונות במובנן, הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.

ענבל

עִנְבָּל הוא מַקוש הפעמון, והוא נזכר לראשונה בספרות חז"ל – למן המשנה ואילך. בספר במדבר ניתנים האיסורים החלים על נזיר, ובהם "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ – מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו, ד). במשנה במסכת נזיר אנו קוראים על מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסֵה על פירוש החרצנים והזג:

אילו הן החרצנים ואילו הן הזגים? החרצנים אילו החיצונים, והזוגים אילו הן הפנימיים – דברי ר' יודה; ר' יוסה אומר שלא תטעה כזוג של בהמה – החיצון זוג והפנימי ענבל (ו, ב).

ר' יוסֵה מַשווה את העינב לפעמון שתוֹלים על בהמה: זג העינב הוא כזוֹג הפעמון, כלומר החלק החיצוני (בעינב הקליפה, בפעמון הדופן); חרצני העינב הם כענבל הפעמון, כלומר החלק הפנימי של העינב (בעינב הגרעינים, בפעמון המקוש הנוקש בזוג). מניין ללשון המשנה המילה ענבל? רמז לכך אנו מקבלים בכתיבים השונים של מילה זו בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. אומנם היו שהציעו לראות בה הרחבה של המילה עֵנָב על ידי תוספת למ"ד (בדומה להבנת צורתן של המילים כרמל, גבעול וערפל), אולם לפי הכתיב אנבילין בתוספתא ואף יותר מזה לפי הכתיב אמבולי בתלמוד הירושלמי נראית יותר הסברה שמקור ענבל ביוונית ἔμβολον (באותיות לטיניות embolon). כידוע ביוונית אין עיצורים גרוניים. אם כן כיצד במשנה (וכן בתלמוד הבבלי) המילה נכתבת בעיצור הגרוני עי"ן? תופעה זו של חילופי אל"ף בעי"ן מוכרת בעברית במקרים דוגמת השורש גמ"א בלשון המקרא ("וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" – בראשית כד, יז) שהיה בדרך כלל בלשון חכמים לשורש גמ"ע, או הפועל אִכֵּל שיכול להיכתב בתלמוד הבבלי עיכל. וכך אנו מוצאים בלשון חז"ל מילים נוספות בעי"ן שמקורן ביוונית, דוגמת עמילן, ערדלין (בלשוננו ערדליים), ערכאות וכנראה אף עוגן.[1] מילוני העברית החדשה הוותיקים יותר, כמילון בן־יהודה, מילון גור ומילון אבן־שושן נותנים את המילה בשני כתיבים המוכרים מן התלמוד הבבלי ומשקפים שתי צורות: עִנְבּוֹל ועִנְבָּל. אך הצורה שנתקבעה ונתקבלה היא כידוע ענבל. לא מן הנמנע שלהפיכת המילה לשם פרטי לבנות תרמה קרבת צלילו לשם האנגלי Annabelle, שם שיכול להיכתב בדרכים שונות אבל בבסיסו הוא הרכבה של שני היסודות Anna 'חנה' ו־Belle 'יפה').

ענבר

המילה עִנְבָּר נכנסה לעברית בתקופה מאוחרת – בתקופת ההשכלה העברית, למן סוף המאה ה־18. ענבר הוא שׂרף (נוזל צָמיג) מעצים שהתאבן במעבה האדמה; צבעו צהבהב. מאחר שסופרי ההשכלה העבריים שאלו את המילה משפות אירופה, הוא נכתב בחיבוריהם דרך כלל אמברא או אמבער (העי"ן מייצגת את התנועה e) – כצורת המילה בשפות אירופיות דוגמת אנגלית (amber), רוסית ואיטלקית (ambra). ואולם נראה שלשפות אירופה (ובהן אף הלטינית המאוחרת של ימי הביניים) הגיעה המילה מן הערבית عَنْبَر(= עַנְבַּר), מילה שבמקורה ציינה חומר אפור שנוצר במעי לווייתן ששמו רֹאשְׁתָן ושימשה לרפואה ולבשמים.[2] במאה העשרים החלה המילה להיכתב גם בעברית בעי"ן – על פי הערבית. תיעוד ראשון לה נמצא במילונו של יהודה גרזובסקי (לימים – גור) מעברית לרוסית ולאשכנזית (= גרמנית) משנת תרס"ז (1907)[3] ושנים לאחר מכן במילונו העברי (עם דוד ילין) משנת תרע"ט (1919).[4] אך ממילון בן־יהודה מקומהּ נפקד. בחיפוש בעיתונות העברית[5] נמצאה המילה ענבר בעיתון "הפועל הצעיר" מיום 14 בפברואר 1913, בכתבה על יהודי סלוניקי. בכתבה ניתנת רשימה של מלאכות היהודים ומספר היהודים העוסקים בהן, ומתברר שבין הסוחרים היו גם שסחרו בענבר. אך יש לציין שבמאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדת היקרות של המילה ענבר הקדומה בכאלף שנים לתקופת ההשכלה: בתשובה של נטרונאי גאון בר' הילאי (מן המאה התשיעית לסה"נ) שנמצאה בגניזת קהיר. בראשונה נוקדה המילה ענבר במילונים בפתח בעי"ן (עַנְבָּר) כבערבית. כך למשל במילוני גור ובמהדורות הראשונות של מילון אבן־שושן מסוף שנות הארבעים והחמישים. אך במילונים משנות השבעים הערך כבר ניתן בחיריק (עִנְבָּר).[6] נראה כי שינוי אחרון זה נבע מן הרצון להפוך את המילה לעברית יותר על פי ההכרה שלמילים ערביות שתנועתן הראשונה a בהברה סגורה מקבילות בעברית מילים שתנועתן הראשונה i. כך למשל קַרְיַה בערבית היא קִרְיָה בעברית וסַבְּעַה הוא שִׁבְעָה. מסיבה זו כשחידש בן־יהודה את המילה מדרשה על פי הערבית מַדְרַסַה הוא חידשהּ במשקל העברי המקביל בחיריק (מִדְרָשָׁה), וגם כשחידש את שם התואר רשמי על פי רַסְמִיּ, הוא חידשוֹ בחיריק (רִשְׁמִי); גם שַׁמְסִיַּה בערבית היא שִׁמְשִׁיָּה בעברית. אין לתמוה שכשמות אבני חן, דוגמת ספיר ושוהם, היה הענבר לשם פרטי בעיקר לבנות, במיוחד כשגם באנגלית עלמות חן רבות נושאות את השם Amber. __________________________

[1] התופעה מוכרת גם מן הארמית ומן הערבית. כך לדוגמה שם העיר אשקלון בערבית הוא עסקלאן, ואת השורש לא"י (כמו בעברית לָאָה, נִלְאָה 'התייגע') אפשר למצוא בארמית גם כלע"י. ראו בנושא זה מאמרו של ש' פסברג, "בירורים לקסיקליים בארמית היהודים מארץ ישראל: כלום יש מעתק של אל"ף לעי"ן?", מחקרים בשומרונות בעברית ובארמית מוגשים לאברהם טל, ירושלים תשס"ה, עמ' 243–256.

[2] ליוונים ולרומאים היה הענבר הצהבהב ידוע כ־ἤλεκτρον (כלומר elektron; בלטינית electrum), ואותו זיהו בתרגום השבעים עם המילה חַשְׁמַל שביחזקאל, כמו בפסוק "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד).

[3] בהשתתפות יוסף קלוזנר. הוא מגדירו 'מין בושם' aмбрa (אַמבראַ ברוסית), אַמבּער, ועל פי הרמב"ם הוא גם מזהה את הענבר בכיפת הירדן, הנזכר בתלמודים כאחד ממרכיבי הקטורת. רד"ק זיהה את הענבר בערבית עם קְצִיעוֹת בתהלים מה, ט.

[4] כאן הוא מוגדר 'מין חמר שרף נותן ריח טוב בהשחק או כשישימוהו על האש'.

[5] באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל־אביב והספרייה הלאומית.

[6] וממנו אף נוצר שם התואר עִנְבָּרִי 'שצבעו צהבהב כעין הענבר'.​

[post_title] => ענבל וענבר [post_excerpt] => שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%9c-%d7%95%d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-12-04 21:16:17 [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:16:17 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39094 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך גָּמָא ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>