הדף בטעינה

על המילה אַגַּב

במילון

 (ללא ניקוד: אגב)
*ארמית; אַ (=על) +גַּב
חלק דיברתואר הפועל

הגדרה

  • בלי קשר ישיר (לדברים שנאמרו)
  • בקשר לעניין שנזכר
  • תוך כדי, במהלך של (פעולה), כגון 'אגב הכתיבה נזכרתי בדבר'

צירופים

    לכל הצירופים
    על יסוד מילון ההווה

    בתשובות באתר

    ילדה חולמנית והכיתוב: מישהו(א) איפשהו(א) הבטיח לי מתישהו(א) משהו(א)...

    מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 5071
        [post_author] => 40
        [post_date] => 2014-07-02 08:20:07
        [post_date_gmt] => 2014-07-02 05:20:07
        [post_content] => 

    רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו').

    בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים בדרך כלל בתיבות נפרדות, לעיתים בתוספת מקף המסמן את הקרבה ביניהן: בית כנסת או בית־כנסת (ולא "ביתכנסת"); גן ילדים או גן־ילדים (ולא "'גנילדים" כבמקור הגרמני Kindergarten). עם זאת כבר במקרא ובספרות חז"ל יש רצפי מילים שחָברוּ לתיבה אחת. תופעה זו רגילה בשמות פרטיים (נְתַנְאֵל, אֲבִימֶלֶךְ ועוד ועוד), והיא מוכרת גם מכמה צירופים של מילים זעירות רווחות. הפיכתם של צירופים אלו למילה מורכבת אחת מעידה על שכיחותם ועל השחיקה שחלה ברכיביהם.

    במקרא מצויות המילים המורכבות אֵיפֹה (אֵי פֹּה) ולְמַדַּי (לְ + מַה + דַּי), ובשינוי קל של הרכיבים גם בִּלְעֲדֵי (בַּל + עַד, עֲדֵי) לוּלֵא או לוּלֵי (לוּ לֹא) ומַדּוּעַ (כנראה 'מַה יָדוּעַ'). יש שהכתיב החבור הוא מסורת הכתיב, כגון מזה ("מַה זֶּה", שמות ד, ב; אולי בהשפעת המילה מַטֶּה שבהמשך), מלכם ("מַה לָּכֶם", ישעיהו ג, טו), מנהסערה ("מִן הַסְּעָרָה", איוב לח, א); ויש שהכתיב בתיבה אחת מתועד רק בחלק ממהדורות התנ"ך, כגון בְּלִימָה לעומת בְּלִי־מָה (איוב כו, ז).

    בספרות חז"ל נתרבו המילים המורכבות: אַגַּב (עַל > אַל + גַּב), אֲפִלּוּ (אַף אִלּוּ), בַּרְנָשׁ (בַּר נָשׁ = בן אנוש), כֵּיצַד (כְּאֵי צַד), לְפִיכָךְ, תְּרֵיסָר (תְּרֵי עֲשַׂר) ועוד. כן יש רצפים המזדמנים בתיבה אחת בחלק מנוסחי המשנה והתלמוד, כגון "משכתוב" לעומת "מה שכתוב".

    הצירופים 'מה הוא' ו'מה היא' מתועדים במקרא רק בתיבות נפרדות, למשל: "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), "וָאֹמַר מַה הִיא" (זכריה ה, ו). לעומתם הצירוף 'מה הם' מתועד בכתיב חבור בנוסח הכתיב: "הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (קרי: מָה הֵם) עֹשִׂים" (יחזקאל ח, ו). בספרות חז"ל הצירוף 'מה הוא' רווח בעיקר בכתיב מהו, אך גם הכתיב מה הוא שכיח למדי (יש כמובן חילופי גרסאות). לעומתו הצירופים 'מה היא', 'מה הם' ו'מה הן' כתובים כמעט תמיד בשתי תיבות – כנראה משום שהם משמשים פחות.

    גם הצירופים 'זה הוא' ו'אי זה הוא' כתובים במקרא בתיבות נפרדות – למשל בדברי המלך אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה). לעומת זאת בספרות חז"ל רגילים גם הכתיבים החבורים זהו, איזהו (בנוסחי הדפוסים אחוז הכתיבים החבורים גבוה מזה שבכתבי היד, אך גם בכתבי היד כתיבים אלו שכיחים למדי). עוד רגיל בספרות חז"ל הכתיב החבור משהו – לצד הכתיב הפרוד מה שהוא. כתיבים חבורים אחרים השכיחים מאוד בימינו נוצרו מאוחר יותר – הכתיב כלשהו מצוי מעט בכתבי יד של התלמוד ומוכר מספרות ימי הביניים, והכתיבים מיהו ומישהו נוצרו כנראה בעת החדשה.

    כאמור, בכתיבים החבורים מקובל להשמיט את האל"ף: מהו, מיהי, וכך גם מישהו, כלשהו וכיו"ב. נוהג הכתיבה הזה רווח כבר בכתבי היד של ספרות חז"ל ועוד יותר מכך בדפוסים, והוא מעיד על תפיסתם של צירופים אלו כמילים עצמאיות ועל איבוד הזיקה שלהם לרכיביהם. על השמטת האל"ף אין החלטה מפורשת של האקדמיה, ואולם כך נוהג הלכה למעשה במילוניה.

    בצירופים ותיקים דוגמת אלו שעסקנו בהם עד כה אפשר אפוא לנקוט את שתי דרכי הכתיבה – בשתי תיבות או בתיבה אחת – ודאי כאשר אין חשש לאי־הבנה. לעומת זאת בצירופים חדשים יותר, כגון איזה שהוא, איך שהוא, מתי שהוא, נראה שמוטב לנקוט את הכתיבה בשתי תיבות ולחסוך התלבטויות הקשורות לכתיב (מתישהו / מתיישהו וכדומה).

    לכתיב הפרוד של צירופים דוגמת איך שהוא, מתי שהוא יש יתרון גם מצד ההטעמה: ההגייה הרווחת של צירופים אלו היא בהטעמת התיבה הראשונה (איך־שהוא, מתי־שהוא); לפיכך כאשר כותבים אותם בתיבה אחת מתקבלת מילה שהטעמתה מלעיל דמלעיל (שתי הברות מן הסוף) הנחשבת לא תקנית בעברית. בעיה זו קיימת כבר במילים המורכבות הוותיקות כגון משהו, ומוטב שלא להוסיף עליהן.

    [post_title] => מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא? [post_excerpt] => רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-02-14 07:31:36 [post_modified_gmt] => 2024-02-14 05:31:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5071 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

    רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
    המשך קריאה >> המשך קריאה >>

    מצד אחד ומצד שני

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 4579
        [post_author] => 4
        [post_date] => 2014-05-29 15:00:31
        [post_date_gmt] => 2014-05-29 12:00:31
        [post_content] => 

    בהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד... ומצד שני' או 'מצד אחד... ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא... ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד... ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו והאם יש עדיפות לאחד מהם על פני האחרים? כברוב ענייני הניסוח והסגנון אין לאקדמיה ללשון העברית קביעה מחייבת בעניין זה. אך לטובת המתלבטים והמתעניינים נפרט את הנתונים ואת הדעות השונות בנושא.

    מחד גיסא ומאידך גיסא

    נפתח בביטוי הארמי 'מחד גיסא ומאידך גיסא'. המילה גִּיסָא פירושה 'צד' (מכאן המילה גִּיס, מעין "קרוב צדדי"), חַד פירושו 'אחד', ואִידָךְ פירושו 'האחר', 'השאר' (כגון בביטוי 'ואידך זיל גמור' – 'ואת השאר לֵךְ וּלְמַד'). תרגומו המילולי של הביטוי הוא אפוא 'מצד אחד ומצד אחר'.

    במבט ראשון הביטוי הארמי נראה קדום, ורבים אף טועים לחשוב שהוא העומד ביסוד הביטוי העברי 'מצד אחד ומצד אחר'. אך לאמיתו של דבר הביטוי הארמי כמעט שאינו מצוי במקורות בצורתו זו. בספרות חז"ל ובלשון הרבנית מצויים בעיקר ביטויים קרובים, כגון 'מחד גיסא ומחד גיסא' ('מצד אחד ומצד אחד'), 'מהאי גיסא ומהאי גיסא' ('מצד זה ומצד זה'), 'מהאי גיסא ומאידך גיסא' ('מצד זה ומצד אחר') וגם 'מאידך גיסא', 'מהאי גיסא' בלבד – בלי הצלע הראשונה.

    ברוב ההקשרים ביטויים אלו ודומיהם מציינים צדדים פיזיים של דבר, למשל: "בבל [...] מקיף לה פרת מהך גיסא ודיגלת [חידקל] מהאי גיסא" (בבלי עירובין כב ע"ב). אך יש שהם משמשים במשמעות מושאלת לציון היבטים שונים של דבר אחד. בספרות הרבנית של ימי הביניים יש שימוש מצומצם בביטוי 'מחד גיסא ומאידך גיסא', אך עיקר תיעודו בטקסטים מן העת החדשה – לרוב להבעת ניגוד.

    מחד ומאידך

    הביטוי 'מחד גיסא ומאידך גיסא' כשר לדעת הכול. לא כן קיצורו הנפוץ 'מחד... ומאידך'. הביטוי הארמי אינו שקוף לדוברי העברית, ולכן ההשמטה איננה צורמת כל כך. בעברית ודאי לא היינו נוקטים ניסוח חסר שכזה ('מֵאֶחָד... וּמֵאַחֵר'), ואכן רבים רואים בביטוי המקוצר התבטאות קלוקלת. אחרים מכשירים אותו ורואים בו תהליך טבעי המוכר ממקרים אחרים שבהם חלק של ביטוי סופג את משמעות הצירוף השלם (למשל 'אגב' במקום 'אגב אורחא').

    מזה ומזה, מכאן ומכאן

    גם ביטויי הניגוד העבריים, כמו הביטוי 'מחד גיסא ומאידך גיסא', מציינים ביסודם צדדים של דבר מוחשי. כך הם למשל הביטויים הבנויים מרכיב חוזר. בלשון המקורות הם משמשים בעיקר בהקשר המוחשי: "גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" (במדבר כב, כד), "אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד" (שמואל א יד, מ), "והנרות דולקין מכאן ומכאן" (משנה תמיד א, א). ובימינו גם במשמעות מושאלת: "גאונות מזה ופשטות מזה", "חופש המידע מכאן וכבוד הפרט מכאן".

    בספרות חז"ל ובספרות הרבנית רגיל מבנה החזרה גם בביטויים שבהם המילה צַד. למשל: "הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה" (בבלי יומא סט ע"א), "ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד" (בבלי סוטה לה ע"א). ולציון היבטים שונים של דבר: "חומר [דבר חמור] הוא מצד אחד וקל מצד אחד" (ירושלמי כתובות ח:ה, לב ע"א). ניסוחים כאלו יפים כמובן גם בלשון ימינו, אלא שאינם רווחים.

    מצד אחד ומצד שני, מצד אחד ומצד אחר

    המילה צַד מצויה גם במבנים שאינם סימטריים: 'מצד אחד ומצד שני', 'מצד אחד ומצד אחר'.

    המבנה הראשון מתועד כבר בתנ"ך – בהקשר מוחשי: "שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שמות כה, לב). ובספרות חז"ל: "טלית שאחז בו האוּר מצד אחד נותן מים מצד שני" (ירושלמי שבת טז:ו, טו ע"ד). בספרות מאוחרת יותר המבנה הזה משמש לעיתים לציון היבטים שונים או מנוגדים, למשל: "ויש מצות עשה שהם מצד אחד חובה ומצד שני דומות כמו רשות" (יוסף בן אברהם ג'יקטיליא, כללי המצוות, המאה הי"ג).

    המבנה 'מצד אחד ומצד אחר' הוא הרווח יותר בספרות חז"ל ובספרות ימי הביניים – הן במשמעות מוחשית הן במשמעות מושאלת. למשל: "מעיין שהיה יוצא שנה זו מצד אחד ושנה זו מצד אחר" (תוספתא פרה ט, ב), "ומה יועילו הקרבנות אם תעבדוני מצד אחד ותמרדו בי מצד אחר" (רד"ק על עמוס ה, כג).

    הביטויים הללו ואף הביטוי 'מצד אחד ומצד אחד' עשויים להתחלף ביניהם. למשל: לעומת הנוסח שראינו בירושלמי "טלית שאחז בו האוּר מצד אחד נותן מים מצד שני" הבבלי גורס "טלית שאחז בה האוּר מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר" (שבת קכ ע"א); את דברי התלמוד הבבלי "איזהו מטבע של ירושלים – דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר" (בבא קמא צז ע"ב) רש"י מבאר "דוד ושלמה – כתוב מצד אחד, ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש"; בנוסחי התלמוד שלפנינו כתוב "היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר" (בבלי עירובין נה ע"א), אך המאירי (מגדולי פרשני התלמוד, בן המאה הי"ג-י"ד) גורס: "היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד". אפשר שהחילופים בין 'אחד' ל'אחר' הם חילופים גרפיים, ואף ייתכן שהדמיון הגרפי הוא שהוביל לדחיקתו של 'מצד אחד ומצד אחד' מפני 'מצד אחד ומצד אחר'.

    בימינו הביטוי הרווח הוא 'מצד אחד ומצד שני'. התמונה המצטיירת דומה לזו שבביטויים 'הצד השני של המטבע', 'משני עברי המתרס', והיא עולה בקנה אחד גם עם ניסוחים כגון 'העבר השני של הכביש', 'הצד השני של הנהר'.

    על ההסתייגות מן הביטוי 'מצד אחד ומצד שני'

    המסתייגים מן הביטוי 'מצד אחד ומצד שני' קושרים זאת בדרך כלל לסוגיית ההדדיות. אחת הדרכים בעברית הקלסית להבעת הדדיות היא חזרה על אותו הביטוי, כגון 'זה לזה', 'אלו את אלו'. מבני הדדיות דוגמת 'אחד את השני' מאוחרים בהרבה, ומתקני הלשון ממליצים להימנע מהם.

    ניגודיות כמובן איננה הדדיות, אך גם בהקשר זה אפשר למצוא העדפה מסוימת בלשון המקורות להצגה סימטרית של הצדדים, למשל: "זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים א ג, כג), "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט – זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" (תהלים עה, ח). הרוצה להקפיד על מבנה סימטרי ינקוט את אחד הביטויים שנזכרו לעיל: 'מזה ומזה', 'מכאן ומכאן', 'מצד זה ומצד זה'.

    מבחינה זו אין עדיפות לביטוי 'מצד אחד ומצד אחר', שהרי גם בו אין סימטרייה בין האיברים. יתרה מזו: שמות התואר 'שני' ו'אחר' מתחלפים בלשון המקורות, למשל "לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (בראשית יז, כא) לעומת "וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית" (בראשית מז, יח); "וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר" (מלכים ב א, יא) לעומת "וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי" (מלכים ב ט, יט); "וְאֶל הַכָּתֵף הָאַחֶרֶת" (יחזקאל מ, מ) לעומת "וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית" (שמות כז, טו).

    נעיר כי ברוב לשונות אירופה המילה הרגילה בביטויי הניגוד המקבילים היא 'אחר' ולא 'שני': בגרמנית  einerseits… andererseits, באנגלית on the one hand... on the other hand..., וכך גם ברוסית וביידיש. אך יש לשונות כגון פולנית שבהן אותה המילה מביעה את שתי המשמעויות. גם בערבית משמש שם תואר שפירושו 'אחר', 'נוסף': "מִן גִ'הַא... מִן גִ'הַא אֻחְ'רִי".

    'צד שני' שאין לו 'צד אחד'

    לעיתים קרובות משמיטים מביטויי הניגוד את הצלע הראשונה, כגון 'מצד שני' בלי 'מצד אחד', 'מאידך גיסא' בלי 'מחד גיסא'. ניסוחים כאלה מצויים כבר בספרות ימי הביניים, ומבחינת ההיגיון אין בהם פסול, כי כאשר מציגים 'צד שני' ברור שמה שהוזכר קודם הוא הצד הראשון. ואכן ביטויי ניגוד אחרים הם לרוב בני צלע אחת בלבד: 'מנגד', 'לעומת זאת', 'ואילו'. יתרונו של המבנה המלא איננו דקדוקי אלא רטורי, שכן הוא מסייע לעקוב ביתר קלות אחר הטענות וטיב היחסים ביניהן.

    'מצד שני' או 'מן הצד השני'?

    יש המקפידים ליידע את ביטויי הניגוד – 'מן הצד האחד', 'מן הצד השני', 'מן הצד האחר', שהרי מדובר בצדדים מוגדרים וידועים. ואולם הגרסה הרווחת היא בלא יידוע: 'מצד אחד', 'מצד שני', 'מצד אחר'. הרוצים להצדיק את הגרסה הרווחת יכולים להיתלות בניסוחים סתמיים דומים בלשון חז"ל, כגון 'בית ראשון', 'בית שני', 'יום טוב ראשון', 'יום טוב שני'. וכפי שראינו לעיל אף הביטוי 'מצד אחד ומצד שני' עצמו מצוי בספרות חז"ל גם שלא ביידוע.

    [post_title] => מצד אחד ומצד שני [post_excerpt] =>

    בהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד... ומצד שני' או 'מצד אחד... ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא... ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד... ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו?

    [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a6%d7%93-%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%95%d7%9e%d7%a6%d7%93-%d7%a9%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 00:43:54 [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:43:54 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=4579 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

    בהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד... ומצד שני' או 'מצד אחד... ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא... ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד... ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו?


    המשך קריאה >> המשך קריאה >>

    במבט היסטורי

    שכיחות הערך אַגַּב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
    ערכים נוספים:
    שכיחות 1=0.01%
    • 1
    • 0.9
    • 0.8
    • 0.7
    • 0.6
    • 0.5
    • 0.4
    • 0.3
    • 0.2
    • 0.1
    • 0
    • 200- עד 0
    • 0 עד 300
    • 300 עד 600
    • 600 עד 800
    • 800 עד 1100
    • 1100 עד 1300
    • 1300 עד 1500
    • 1500 עד 1750
    • 1750 עד 1918
    • 1919 ואילך
    לצפייה במובאות >>

    במבט היסטורי

    שכיחות הערך אַגַּב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
    שכיחות 1=0.1%
    • 1
    • 0.9
    • 0.8
    • 0.7
    • 0.6
    • 0.5
    • 0.4
    • 0.3
    • 0.2
    • 0.1
    • 0
    • 200- עד 0
    • 0 עד 300
    • 300 עד 600
    • 600 עד 800
    • 800 עד 1100
    • 1100 עד 1300
    • 1300 עד 1500
    • 1500 עד 1750
    • 1750 עד 1918
    • 1919 ואילך
    לצפייה במובאות >>