WP_Post Object
(
    [ID] => 65630
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-09-29 15:32:28
    [post_date_gmt] => 2022-09-29 12:32:28
    [post_content] => המונח "אסרו חג" משמש בלשוננו כיום ככינוי ליום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. המונח ניטל מן התנ"ך, אך שינה את משמעותו. כך כתוב במזמור קיח בתהלים, מזמור הנכלל בפרקי תפילת ההלל: "בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (פסוק כז).

ההקשר הוא כנראה ברכה שמברכים הכוהנים שבבית המקדש את עולי הרגלים, המביאים את קורבנותיהם. "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" פירושו 'קִשרו את קורבן החג בחבלים, והביאו אותו אל קרנות המזבח'.

המילה חַג במקרא פירושה מועד, אך גם הקורבן הקרֵב בו. כך למשל נאמר על קורבנות הפסח: "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח). חֵלֶב חַגִּי הוא החלב של קורבן החג, שנקרא בקיצור 'חג' (אף במילה 'פסח' חל אותו תהליך, והיא משמשת הן במשמע המועד הן במשמע הקורבן הקרב בו).

בתלמוד הבבלי מובאת דרשה של חכמים על הפסוק הנזכר: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר 'אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח'" (סוכה מה ע"ב).

המילה 'איסור' כאן התפרשה במשמע תוספת, מלשון קשירה. רש"י בפירושו כותב כך: "איסור לחג – אגודה לחג. באכילה ושתיה – שקורא לחג עונג במאכל ומשתה. ויש אומרים יום שלאחר החג". לפי הפירוש הראשון של רש"י מדובר פה בימי החג עצמם, ונאמר שיש להוסיף בהם במאכל ובמשתה. בפירוש השני מדובר ביום שלאחר החג, שכביכול נקשר ומצטרף לחג.

בעקבות הפירוש הזה נקרא בימי הביניים היום שלאחר החג בשם אסרו חג, יום המתווסף אל החג. התיעוד הראשון שמצאנו לשימוש זה הוא בפירוש רבנו חננאל למסכת עבודה זרה (נכתב במאה ה־11). בספר נחמיה מסופר על חג הסוכות שחגגו שבי ציון:
וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת... וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד... וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט (ח, יז–יח) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם" (ט, א).
בתלמוד הירושלמי שואלים מדוע נאספו בני ישראל לצום בכ"ד בתשרי (יומיים אחרי החג) ולא בכ"ג, יום לאחר החג. והתשובה: "משום בריה דמועדא" – כלומר משום 'בן החג' (כינוי ליום שאחר החג). ומבאר רבנו חננאל: "יום אסרו חג מן המועד הוא חשוב, לפיכך לא קבעו בו צום".

בתקופות מאוחרות יותר כבר לא השתמשו בכינוי "בריה דמועדא", והשם "אסרו חג" הלך והתבסס. כך למשל נכתב בהגהות הרמ"א ל'שולחן ערוך' (מן המאה ה־16): "ונוהגים להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא אסרו חג".
כתב יעקב עציון.
    [post_title] => אסרו חג
    [post_excerpt] => המונח "אסרו חג" משמש בלשוננו כיום ככינוי ליום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. מה מקורו וכיצד קיבל את משמעותו זו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a1%d7%a8%d7%95-%d7%97%d7%92
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-02 09:45:38
    [post_modified_gmt] => 2024-05-02 06:45:38
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=65630
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)