WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 
א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים
תשובה: גִּילַאי
ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.
2. מוֹתָרוֹת
תשובה: מוֹתָר
המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.
3. עֲדָשִׁים
תשובה: עֲדָשָׁה
עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.
4. עֲוִיתוֹת
תשובה: עֲוִית
מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת
תשובה: פַּרְפֶּרֶת
פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).
6. קִטְנִיּוֹת
תשובה: קִטְנִית
צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).
7. שׁוּלַיִם
תשובה: שׁוּל
צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.
8. תְּהִלִּים
תשובה: תְּהִלָּה
בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר).
על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.
9. תְּפִלִּין
תשובה: תְּפִלָּה
המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.
10. גֶּחָלִים
תשובה: גַּחֶלֶת
צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.


ב. מה צורת הרבים – תשובות

 	
אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים
הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
 	
בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת
בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
 	
רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת
המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
 	
דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת
הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
 	
חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת
חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
 	
מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים
מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב).
השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
 	
מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים
הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
 	
קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים
מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.

חזרה לחידון
    [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40
    [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 992
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:05:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:05:00
    [post_content] => 
כשאדם וחוה מגלים בגן עדן כי עירומים הם, הם מתביישים, תופרים עלה תאנה ועושים להם חגורות. ואומנם הכיסוי וההסתרה – הסתרת הגוף – הם העומדים בבסיס הלבוש. כך כמובן עולה מן המילה הנרדפת ללְבוּשׁ – כְּסוּת, מן השורש כס"י (הכסות מכסה את הגוף), וכך אפשר שמעלה גם הקשר הלשוני בין בֶּגֶד לבגידה: הבוגד מנסה להסתיר את מעשיו כפי שהבגד מכסה על הגוף, ובלשון המקרא בֶּגֶד הוא גם 'מעשה בגידה': "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ [כלומר היו שלווים] כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו יב, א). כך גם מובן הַקשר בין מְעִיל למְעִילָה או למַעַל.
אם אדם מתהדר בכבוד שאינו ראוי לו, אומרים עליו שהוא לובש אִצְטְלָה לא לו. אצטלה היא מעין גלימה או אדרת, והיא נשאלה לעברית של לשון חכמים מן היוונית. גם כשאדם עושה מעשה לא טוב ומנסה לשַוּוֹת לו מראה תמים, נֹאמר עליו שהוא עושה את מעשיו באצטלה אחרת. דרך אחרת לומר זאת היא שהאיש עשה את מעשיו במסווה של פעולה תמימה, שהרי גם מַסְוֶה (מן השורש סו"י) הוא סוג של כיסוי – משה כיסה במסווה את פניו ברִדתו מהר סיני עם לוחות הברית משום שקָרַן עור פניו ובני ישראל יָראו מפניו (שמות לד, כט–לה). מן השורש הזה יש לנו בעברית החדשה הפועל הִסווה והמילה הסוואה, ובלשון המקרא מזדמנת ממנו בברכת יעקב ליהודה המילה סוּת (בראשית מט, יא). גם מילה זו נרדפת ללבוש כפי שמעלה התקבולת: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשֹׁו וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה". בעברית החדשה בחרו הבוטנאים במילה סוּת לציון קליפת העץ, שהיא מעין לבוש העץ.
פועלי הלבישה ופריטי הלבוש משמשים בעברית גם בהשאלה: כפי שאדם יכול לעטות בגד או שריון, הוא גם יכול ללבוש תכונות מתכונות שונות: "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי, כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי" אומר איוב (כט, יד), ועל אשת החיל נאמר "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ" (משלי לא, כה). גם ירושלים יכולה ללבוש לבוש מושאל: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (ישעיהו נב, א). ועל האל נאמר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר" (תהלים צג, א).
במובאה האחרונה מזדמן לנו הפועל התאזר הקשור אל אֵזוֹר. במקור אֵזוֹר הוא חגורה, וברור גלגול המשמעות מחגורה לרצועת אדמה בימינו (השוו לצירוף 'רצועת הביטחון'; בספרות ימי הביניים אֵזור משמש בהקשר של גלגל המזלות). כשם שחוגרים חגורה, אוזרים אֵזור: אליהו הנביא מתואר כ"אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" (מלכים א כב, ח), ומכאן שבהשאלה אפשר לֶאֱזור חַיִל (כלומר כוח, עוז, גבורה; שמואל א ב, ד) או שִׂמחה (תהלים ל, יב) כפי שאפשר לחגור גִּיל (תהלים סה, יג). בימינו נוהגים לֶאֱזור אומץ, ומי שנאלץ לחכות זמן רב צריך להתאזר באורֶך רוח או בסבלנות.
כתב: ברק דן

קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => מילים מארון הבגדים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%93%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 00:27:10
    [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:27:10
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=992
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 210
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-07-25 11:53:45
    [post_date_gmt] => 2010-07-25 08:53:45
    [post_content] => 
הצורה מזרון רגילה על לשונם של רבים, ואולם הצורה התקנית היא מִזְרָן. מילה זו באה במשנה ומנוקדת בקמץ ברי"ש: מזרָן. גם במקומות שאינה מנוקדת, כגון בתוספתא, הכתיב הוא בלי וי"ו.
ומה מקור הצורה 'מזרון' בחולם? מסתבר שהיא משתלשלת ממסורת הגייה אשכנזית. כך למשל מצוי הכתיב מזרון בפירוש למשנה "תפארת ישראל" לרבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, 1782–1861) למשנה כלים יט, ג ואילך. אף ש"י עגנון (1887–1970) משתמש בצורה זו במכתביו הפרטיים לאשתו אסתר, מכתבים שראו אור בספר "אסתרליין יקירתי".
מה משמעות המילה מזרן ומה גיזרונה? בפרק יט במסכת כלים שבמשנה, העוסק בחלקו הראשון בטומאת המיטה, המילה נקרית שתים־עשרה פעמים. מתוארת שם מיטה שכרכו לה מזרן. הרמב"ם פירש שמדובר במעין חגורה שנהגו לכרוך מסביב לארבעת מוטות המיטה (כלומר מסגרת המיטה) כדי שלא ייפרדו. פירוש זה קושר את המילה לשורש אז"ר: כבר ר' נתן בן יחיאל הרומי בן המאה האחת־עשרה מזכיר בערך 'מזרן' בספרו "הערוך" את המילה הערבית הקרובה מיזר 'חגורה'. המילה הערבית נכתבת ביו"ד, אבל ההַמְזָה שמעליה מסגירה את מוצאה מן השורש אז"ר, כמילה אֵזוֹר בעברית. צורה קרובה ל'מזרן' מצויה בארמית סורית: מִיזרָנָא, ואף כאן הכתיב ביו"ד אינו מקרי. והנה בכתב יד קאופמן, מכתבי היד הטובים ביותר של המשנה, כתובה המילה ביו"ד (כך באחת־עשרה משתים־עשרה היקרויותיה!) ומנוקדת תמיד בצירי: מֵיזְרָן. כתיב זה וניקוד זה מחזקים את ההשערה בדבר הזיקה לארמית ולשורש אז"ר (השוו למילה מֵימרא, מן השורש אמ"ר). אפשר שהסיומת ־ָן היא גלגול של צורן הריבוי האכדי ān.
פירוש אחר למזרן נמצא אצל הגאונים: "בגד צמר שנותנין בני אדם גדולים וחשובים על מיטותיהן תחת כל המצעות, והוא כמעשה אילו שנותנין בגד צמר או של שער בשפת גגותיהן למנוע המטר מן הקירות". צורתו ותפקידו של המזרן היום קרוב לפירוש זה של הגאונים.
הצורה התקנית מִזְרָן בחיריק חסר נשענת על הכתיב והניקוד בכתבי היד האחרים של המשנה (פרמה א ופרמה ב) ובדפוסים.
מכיוון שאין דעתה של האקדמיה נוחה מצורות כפולות, לא הועמדה ההגייה החלופית מזרון לצד מזרן, וכך נקבעה ההגייה מִזְרָן כהגייה התקנית הבלעדית. נראה שצורה זו הולכת ונפוצה בקרב הדוברים.
    [post_title] => מזרן או מזרון?
    [post_excerpt] => הצורה "מזרון" רגילה על לשונם של רבים, ואולם הצורה התקנית היא מִזְרָן. מילה זו באה במשנה ומנוקדת בקמץ ברי"ש: מזרָן. במקומות אחרים בספרות חז"ל שאין בהם ניקוד הכתיב הוא בלי וי"ו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%95%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 00:14:27
    [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:14:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=210
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)