WP_Post Object
(
    [ID] => 41316
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-05-27 13:13:24
    [post_date_gmt] => 2020-05-27 10:13:24
    [post_content] => במילים עבריות ולועזיות אחדות מופיעה בראש המילה אל"ף שאינה חלק מן המילה. למשל: לצד המילה תְּמוֹל יש אֶתְמוֹל, והפילוסוף היווני הנודע Πλάτων (באותיות לטיניות: Platon) היה בעברית לאפלטון. מה ההסבר להופעת האל"ף הזאת?

אל"ף זו מכונה בלועזית אל"ף פרוסתטית (prosthetic aleph), והמונח העברי שנקבע לה הוא אל"ף מַקדימה.[1] מדובר באל"ף (ואולי רק בתנועה) שנוספת למילה בתחילתה מטעמי הגייה. תוספת אל"ף כזאת ידועה גם משפות שמיות אחרות, דוגמת ארמית וערבית,[2] ותוספת של תנועה מקדימה – גם משפות אירופיות. התופעה בולטת לפני עיצורים מסוימים, ובראשם העיצורים השורקים (ז/ס/צ/ש), ובמרבית המקרים היא קשורה בחוסר תנועה בעיצור הפותח (כלומר בצרור עיצורים בתחילת המילה).

כך לדוגמה המילה זְרוֹעַ מופיעה במקרא גם בצורה אֶזְרוֹעַ: ״וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל״ (ירמיהו לב, כא), ומוכּר במיוחד הצמד שכבר נזכר לעיל תְּמוֹל–אֶתְמוֹל. כך מוסברת גם האל"ף בתכשיט אֶצְעָדָה (במדבר לא, נ; שמואל ב א, י) – בהשוואה לצורת הרבים צְעָדוֹת (בישעיהו ג, כ).

על פי רוב כוללים באל"ף מקדימה גם אל"ף שנצטרפה לתחילתן של מילים שאינן פותחות בצרור עיצורים.[3] או אז נמצא באל"ף חטף, כמו במילה אֲבַטִּיחַ (במדבר יא, ה; בהשוואה ל־בִּטִּיח' בערבית או בַּטִּיח בארמית) או אֲבַעְבּוּעוֹת (שמות ט, ט–י). לצד צורת הרבים זִקִּים 'כבלים' (תהלים קמט, ח ועוד) מן השורש זק"ק במובן 'קשר' עולה במקרא אל"ף מן הכתיב הָאזִקִּים/בָּאזִקִּים (ירמיהו מ א, ד).[4] מן הארמית נשאלו ללשון חכמים מילים כגון אֲגַף (בהשוואה אל גַּף).

דוגמאות לאל"ף מקדימה לפני צרור עיצורים מצויות בלשון חכמים בעיקר במילים שאולות, כגון אסטרטג[5] (ביוונית strategos), אסכולה (ביוונית schole), אספקלריה (מלטינית specularia), אִצטדיון (ביוונית stadion), ומילים אחרות הפותחות בעברית ברצף 'אסכ', 'אספּ', 'אִצט', דוגמת אסכלה, אִצטבה, אִצטלה, אִצטרובל.[6]

המילה העברית שְׁתַּיִם (ונגזרותיה) חריגה עד מאוד בעברית הקלסית: התי"ו דגושה כאילו היה השווא שלפניה – בתחילת המילה! – נח. ואומנם עדויות שונות על הגיית המילה מעלות הגייה באל"ף מקדימה (אֶשְׁתַּיִם או אִשְׁתַּיִם).[7]

בתקופה מאוחרת יותר אפלטון הוא שם הפילוסוף היווני Platon – כך ביצירות מספרד של ימי הביניים ובהשפעת הערבית.[8]

לא נתמה אפוא שגם בתחילת ימיה של העברית החדשה היו שביקשו להחיל את תופעת האל"ף המקדימה על מילים ושמות חדשים שנשאלו משפות אירופה ושנפתחו במקורם בצרור העיצורים sp או st. כך היה ההיסטוריון והגאוגרף היווני הנודע Strabon בכתבי חוקרים עבריים לאסטרבון; ובשנת 1913 כשתרגם זאב ז'בוטינסקי לעברית את הרומן ההיסטורי "סְפּרטקוס" – יצירתו של הסופר האיטלקי רפאל ג'ובַניולי (Raffaello Giovagnoli) – הוא קְראוֹ אֶספרתקוס; גם העיר סְפּרטה נקראת באותו החיבור אספרתה; ומן המפורסמות שבמקום סְפּורט היו שנקטו את הצורה אספורט.[9]

___________________________
[1] המונח אושר באקדמיה בשנת תשע"ה (2014). לפני כן נקבע אל"ף קְדימה. חנוך ילון קראהּ אל"ף קלה.
[2] כך למשל מוסברת האל"ף בציווי של בניין קל בערבית, דוגמת אִפתח 'פְּתַח' או אֻכּתֻבּ 'כְּתֹב', ובכמה מילים דוגמת אִבּן 'בֵּן', אִסם 'שֵׁם'.
[3] דוד טלשיר מבחין בין אל"ף מבקעת (לפני צרור עיצורים, כבדוגמאות לעיל) לאל"ף מרחיבה (כבדוגמאות להלן): ד' טלשיר, "אל"ף קלה", לשוננו נו (תשנ"ב), עמ' 286.
[4] השוו למילה הָסוּרִים במקום הָאֲסוּרִים (קהלת ד, יד) ולמילה הָרַמִּים במקום הָאֲרַמִּים (דברי הימים ב כב, ה). אלמלא היידוע הייתה הצורה אֲזִקִּים, וצורה זו היא העומדת בבסיס המילה אָזִיק בעברית ימינו והשורש המשני אז"ק.
[5] תנועת האל"ף יכולה להיות כאן פתח, סגול או חיריק.
[6] גם במילים לטיניות שנפתחו בצרור sp, st או sc ונשאלו לספרדית ולצרפתית לפני המאה ה־15 רגילה תנועה מקדימה (התנועה e), כמו במילה espérer בצרפתית 'לקַוות' (מ־sperare בלטינית) או estado בספרדית 'מדינה' (מ־status בלטינית). מצרפתית התגלגלו גם לאנגלית מילים בתנועה מקדימה והיו ל־especially (בהשוואה ל־special) או estate (בהשוואה ל־state).
[7] כך למשל במסורת בן־אשר. על העדויות השונות – בכתב ובעל פה – ראו במאמרו של ישי נוימן, "הצורה שְׁתַּיִם בעברית המקראית", צָפְנַת פַּעְנֵחַ – מחקרי לשון מוגשים לאלישע קימרון במלאות לו שישים וחמש שנה, עורכים ד' סיון, ד' טלשיר וח' כהן, באר־שבע תשס"ט, עמ' 289–318.
[8] כך למשל בתרגום יהודה אבן תיבון לספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. בערבית שמו אפלאטון.
[9] כמו הבעיה במילה הוותיקה שתיים, היו שראו גם בצרור כגון סְפּ בתחילת המילה בעיה מיוחדת משום שאם השווא נע, לא ייתכן אחריו לפי הדקדוק העברי דגש קל. יצחק אבינרי יצא נגד תוספת האל"ף וראה בה חומרה יתרה. האם גם שפינוזה ייקרא מעתה אשפינוזה? ומה על המילים ספירט או ספונטני? (י' אבינרי, יד הלשון, עמ' 431). מאז כבר נקבע באקדמיה ללשון העברית הכלל שלפיו כל שווא במילה לועזית הוא שווא נח (אפילו הוא בא בראש המילה).
    [post_title] => אל"ף מַקדימה
    [post_excerpt] => במילים עבריות ולועזיות אחדות מופיעה בראש המילה אל"ף שאינה חלק מן המילה. למשל: לצד המילה תְּמוֹל יש אֶתְמוֹל, והפילוסוף היווני הנודע Platon היה בעברית לאפלטון. מה ההסבר להופעת האל"ף הזאת?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%9c%d7%a3-%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-12-14 17:39:03
    [post_modified_gmt] => 2021-12-14 15:39:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=41316
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 58798
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-12-30 11:23:05
    [post_date_gmt] => 2021-12-30 09:23:05
    [post_content] => שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד. בפרק מד הנביא ישעיהו מונה עצים שאדם משתמש בהם לצורכי היום־יום – לחימום, לבישול ולאפייה (וגם לגילוף פסלים) – ובהם גם 'אורן': "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (יד). זיהויָם של הארז והאלון אינו מוטל בספק, זהות התרזה (אף היא נקרית כאן בלבד) נותרה עלומה[1] – ומה לגבי אורן?

יש ממפרשי המקרא בימי הביניים שסברו שאין הכוונה לשם של עץ אלא למילה כללית נרדפת ל'ענף', 'שורש' או 'ייחור'. ואולם דומה שהאורן נזכר במשנה ברשימת העצים שמשמשים לשרפה לשם הפקת אֵפר הפרה האדומה: "ועצים היו מסודרין שם, עצי ארזים ועצי ארנים[2] וברושים ועצי תאנה חלקה" (פרה ג, ח). בתלמוד הבבלי מסבירים כי "ארנים" הם 'ערֵי' בארמית (בחלק מהנוסחים 'ארי'; ביחיד 'ערא') ואין הכוונה אלא לשיח שנקרא בימינו עָר אָצִיל (בערבית: غَار, 'ע'אר') ומוכר לדוברי העברית בעיקר בשמו היווני – דַּפְנָה.[3] רוב החוקרים סמכו ידיהם על פירוש זה.[4]

ברם בתרגום השבעים אֹרֶן מיתרגם pitus, היינו העץ הגבוה והמחטני ששמו בלטינית הוא Pinus (ובאנגלית pine) – זה שאנו מכנים בימינו בשם אֹרֶן. זיהוי זה הולם את רשימת העצים במשנה שכן גם ארזים וברושים הם עצים ממשפחת המחטניים המשמשים לבעֵרה. לדעת חוקר הצומח המקראי והתלמודי יהודה פליקס, הזיהוי הזה אינו סביר שכן האורן הוא אחד מעצי היער החשובים בישראל (כוונתו היא למין אֹרֶן יְרוּשָׁלַיִם[5] הגדל בר בארץ) ומצופה היה למוצאו בנבואת ישעיהו על עצי הארץ שיפריחו את השממה: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (מא, יט). לכן לדעתו העץ שמכונה בימינו אורן הוא עֵץ שֶׁמֶן, שנזכר לא פעם במקרא ובמשנה.[6] כך למשל המשנה במסכת ראש השנה דנה במנהג השׂאת המשואות על ראשי ההרים כדי להודיע על קביעת החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במְשִׁיחָה [=חוט עבה] ועולה לראש ההר ומצית בהן את האוּר" (ב, ג), ובתלמוד הירושלמי: "מהו עצי שמן? דדנין" (שם נח ע"א). דדנין (גם בכתיבים אחרים) היא מילה יוונית שהוראתה 'עשוי עץ אורן'.[7]

מלבד אֹרֶן יְרוּשָׁלַיִם, גדל בארץ גם אֹרֶן הַצְּנוֹבָר (Pinus pinea).[8] זה המין שפירותיו מכונים בלשון חכמים על פי היוונית אצטרובלין, וזרעיו נקראים בפי כול בימינו בשם צנוברים (כמו صَنَوْبَر, 'סַ'נַוְבַּר' בערבית).[9] חוקר התלמוד שאול ליברמן ניסה להוכיח כי בנות שׁוּחַ הנזכרות במשנה הוא שמם הקדום של פירות האורן, על פי התלמוד הירושלמי: "מהו בנות שוח? פיטיריה" (שביעית ה, א; לה ע"ד). 'פיטיריה' זו היא מילה ביוונית לציון עץ אורן קטן.[10]

במקרא נזכר אדם בשם אֹרֶן (דברי הימים א ב, כה), ובימינו הוא חזר ונעשה נפוץ במיוחד כשם לבנים. לבנות, בעיקר בדור הקודם, ניתן השם הנגזר ממנו בסיומת ־ָה: אָרְנָה (ללא ניקוד: אורנה), על דרך עֹפֶר ועָפְרָה. יש המשערים כי השמות המקראיים אֲרָן ואַרְנָן קשורים אל המילה אֹרֶן. יש לציין שמילה דומה מוכרת מן האכדית ומובנהּ 'מיני ארז', ואולי היה זה שם כללי לעצים מחטניים.

--------------------------------------------------------------
[1] ברוב תרגומי המקרא הקדומים מילה זו לא תורגמה או הובאה כצורתה. בתרגומו של ר' סעדיה גאון לערבית הוא תרגם 'צנובר', ומכאן שכוונתו ל'אורן הצנובר' (ראו להלן).
[2] בעדי הנוסח המנוקדים מוצאים אֳרָנִים (וליתר דיוק: אֳרָנִין) וגם אֲרָנִים; וסביר להניח ששניהם מכוונים לצורת הרבים של 'אֹרֶן'.
[3] במקורות העברית הקלסית הוא מוכר רק בצורתו הארמית־בבלית: דפנא. ביוונית המילה היא δάφνη.
[4] אף שסביר שגם בבבל של תקופת האמוראים הוראת המילה 'אֹרן' כבר לא הייתה מחוורת דייה, ולכן נדרשו לפרשהּ.
[5] שמו המדעי הוא Pinus halepensis, היינו 'אורן חאלבּ'.
[6] אפשר שהוא נקרא כך על שם השרף הנוטף מגזעו ואפשר שעל שם השמן שהכינו ממנו בימי קדם לצורכי רפואה.
[7] התלמוד הבבלי מציג מסורת שונה (אפרסמון), ויש מחוקרי ימינו שסבורים ש'עץ שמן' הוא בפשטות עץ זית.
[8] בעבר נקרא גם אֹרֶן הַסֶּלַע ואֹרֶן הַגַּלְעִין.
[9] בתלמוד הירושלמי נזכר שם מקום ליד הכינרת שנקרא 'צנבראי' (מגילה ג, א; עד ע"א), כנראה על שום עצי אורן.
[10] התלמוד הבבלי מציג גם כאן מסורת שונה (סוג של תאנים), וגם בעניין זה יש שיטות אחרות.
    [post_title] => אורן
    [post_excerpt] => שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת: "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (ישעיהו מד, יד). מה זיהויו של האורן בפסוק זה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 22:16:14
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 20:16:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=58798
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)