הדף בטעינה

על המילה אִלּוּ

במילון

 (ללא ניקוד: אילו)
*הלחם: אִם+לוּ; ההגייה התקנית בהטעמת מלרע
חלק דיברמילת קישור

הגדרה

  • לוּ (מילת פתיחה לתנאי בטל – שאינו יכול או שלא היה יכול להתקיים) (כנגד: אִם בתנאי קיים)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור בחור תוהה עם כיתוב "יש הבדל בין אילולי לולי ואלמלא?"

מיליות התנאי הבטל

WP_Post Object
(
    [ID] => 37741
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-10-31 14:03:02
    [post_date_gmt] => 2019-10-31 12:03:02
    [post_content] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.

מילית התנאי העיקרית בלשוננו – אִם – משמשת למשפטי תנאי קיים. היא פותחת את פסוקית התנאי ולאחריה יבוא לרוב פועל בעתיד, כגון "אם יֵרד גשם יבוטל הטיול". אין הדובר יודע אם יֵרד גשם או לא, והוא מתנה את ביטול הטיול בתנאי שיכול להתקיים או לא להתקיים במציאות.

לעומת התנאי הקיים – במשפט תנאי בטל הדובר יודע שהתנאי לא יתקיים והוא מתאר מצב תאורטי – מה היה קורה אילו היה המצב שונה מכפי שאכן קרה. המיליות המשמשות לפתיחת פסוקית תנאי בטל הן שתיים: לוּ[1] בלשון המקרא; אִלּוּ (בלי ניקוד: אילו) – המורכבת מגיבוב שתי מילות התנאי אִם+לוּ – בלשון חכמים.[2]

לא רק המיליות שונות אלא גם מבנה המשפט שונה.
בלשון המקרא הפעלים גם בפסוקית התנאי וגם במשפט העיקרי באים בצורת עבר:
♦ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה (שופטים יג, כג).
בלשון חכמים הפעלים באים במבנה היה + בינוני:
♦ אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר (משנה נדרים ט, ב).

בימינו מקובלים כמה מבנים:
א. בפסוקית פועל בעבר ובמשפט העיקרי היה + בינוני:
לוּ יָרַד גשם  |  היה הטיול מתבטל.

ב. בשני החלקים הפועל היה + בינוני:
♦ אילוּ היה יורד גשם  |   היה הטיול מתבטל.

ג. בפי דוברים רבים מוחלפת במבנה זה מילית התנאי הבטל במילית התנאי הקיים אִם:
♦ אם היה יורד גשם |   היה הטיול מתבטל.

נראה שהדוברים חשים כי הבְּטֵלוּת כבר מובעת בצירוף היה + בינוני, ולכן הם נוקטים את מילת התנאי הקיים אִם. במילים אחרות: במבנה 'לוּ/אילוּ + [היה + בינוני]' יש משום עודפות בהבעת הבטלות. האקדמיה ללשון לא דנה במבנה זה וממילא לא פסקה בו, אולם מתקני לשון רואים בו מבנה לא תקני משום שהוא חורג ממבני התנאי הבטל שירשנו מן המקורות. 

תנאי בטל שלילי

כאשר פסוקית התנאי הבטל מנוסחת כמשפט שלילה, עומד לרשותנו מגוון גדול של צורות למילית התנאי: לולא, לולי, אילולא, אילולי ואף אלמלא, אלמלי. מניין לנו כל כך הרבה צורות למילת התנאי הבטל בשלילה? בהתאמה לשתי המיליות לו (המקראית) ואילו (מלשון חכמים) נוצרו המיליות השליליות – בתוספת הרכיב לֵא או לֵי, שהוא בבואת מילת השלילה לֹא:[3] לוּלֵא ולוּלֵי במקרא, אִלּוּלֵי ואִלּוּלֵא בלשון חכמים. לדוגמה:
  • לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (שופטים יד, יח)
  • לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהילים קיט, צב).
  • הווי מתפלל בשלמה של מלכות, שאלולי מוראה איש את רעהו חיים בלענו (משנה אבות ג, ב)
  • אילולא רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן (ירושלמי עבודה זרה א, ג).
הצמד אלמלא או אלמלי (להלן: אלמלי) מוכר אף הוא בלשון חכמים, בעיקר מן המקורות הבבליים ובראשם התלמוד הבבלי. אלא ששם הוא בא בשני מובנים סותרים – לשלילה אבל גם לחיוב: ♦ לשלילה – "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" (ברכות לב ע"א). כלומר: לולי היה מקרא זה כתוב, לא היה אפשר לאומרו (אבל הוא כתוב ולכן אפשר לאומרו). לחיוב – "אילמלא כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר מכם שריד" (ברכות ז ע"א). כלומר: לוּ כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע, לא היה נשאר מכם שריד (אבל לא כעסתי ולכן נשאר מכם שריד). החוקרים ניסו להבין מה פשר השימוש הכפול התמוה. ההנחה היא ש'אלמלי' התפתחה מ'אלולי' שקדמה לה, ובמקורה הייתה הוראתה שלילה בלבד (אילוּ לֹא).[4] מחמת השינוי בהגיית הסופית (לֹא > לֵא/לֵי) יסוד השלילה כבר לא הורגש, ומעתה ואילך נוספה ל'אלמלי' מילת השלילה 'לא': "אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (בבלי נדרים כב ע"ב).[5] לא מפתיע כי הוספת המילה 'לא' סללה את הדרך להבנת 'אלמלי' לבדה בהוראה חיובית, למשל "שאלמלא שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ" (בבלי בבא בתרא טז ע"ב). בדרך זו הגיעה 'אלמלי' להורות הן על חיוב והן על שלילה. מעניין שהתהליך המתואר חל רק ב'אלמלי' ו'אלמלא' – האופייניים לעברית מן המקורות הבבליים, ואילו במילים 'אילולי' ו'אילולא' אין תיעוד לשימוש כפול. מכאן שמדובר בהתפתחות פנימית במרחב הבבלי. בימי הביניים, שעה שלפני כותבי העברית עמדו מבחר מקורות וכל שלל הצורות האפשריות, נעשה השימוש ב'אלמלי' סדיר אפילו פחות. הוראתה הסותרת של 'אלמלי' הטרידה כבר את חכמי ימי הביניים, ורבנו תם, מראשוני אשכנז במאה השתים עשרה, ניסה כוחו בקביעת כלל: 'אלמלא' באל"ף – בהוראה שלילית, ו'אלמלי' ביו"ד בהוראה חיובית.[6] ואולם בחינה מדעית מאוחרת, בין היתר הודות למצאי הולך וגדל של עדי נוסח מהימנים, העלתה שאין להבחנה הזאת על מה להישען. הוראתה, אם לחיוב אם לשלילה, איננה תלויה בכתיב כלל. עם תחייתה של העברית ביקשו רבים להימנע לגמרי מן השימוש ב'אלמלי'. איש הלשון אבא בנדויד, ששימש יועץ הלשון ברשות השידור, כתב עליה בחריפות: "המלה הזאת מבלבלת את כותביה ואת שומעיה, ולצורכי שידור אין גרועה ממנה", ואף המליץ לשדרים "רק לא 'אלמלי'. הסבך של שימושי 'אלמלי' לחיוב ולשלילה לא יצלח לצורכי דיבור מובן בשידורים, ומוטב להרפות ממנו ולהניחו". בשנת תשי"ב (1952) הציע זאב בן־חיים לוועד הלשון כי תקוים 'אלמלי' בהוראה שלילית בלבד, כפי שהייתה הוראתה היסודית, וכך מקובל גם בימינו. סיכומו של דבר: כל שש החלופות – לולא / לולי, אילולא / אילולי, אלמלא / אלמלי – כשרות להבעת תנאי בטל שלילי. __________________________

[1] לוּ קרובה אל לְוַאי שעניינה הבעת משאלה (ביסודו תנאי בטל הוא מעין משאלה שאיננה ממומשת). ואומנם במקרא לוּ נקרית במפורש גם במשמעות זו, למשל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (במדבר יד, ב), והשוו בלשון חכמים: "אמרו להם לואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח א).

[2] בספרות המקראית המאוחרת נקרית אִלּוּ פעמיים: "וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ" (קהלת ו, ו); "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז, ד).

[3] ומפני מה השינוי? ־לֹא הפכה ־לֵא בתהליך לשוני הקרוי היבדלות (דיסימילציה): התנועה u קרובה בצלילה לתנועה o, והדובר חש דחף להעמיק את ההבדל ביניהן, ועל כן הפכה התנועה o לתנועה "רחוקה" יותר – e: לוּלֹא > לוּלֵא, אילולֹא > אילולֵא. החילופים ־לֵא/־לֵי נובעים ככל הנראה מהגייתם זהה; ואף זו תופעה מוכרת ומתועדת.

[4] השינוי אילולי > אלמלי חל אף הוא בדרך של בידול: העיצור l חוזר על עצמו ברצף ורק התנועה u עומדת בתווך ולכן היא הומרה בחציצה דומיננטית יותר – העיצור השפתי m. ואולם יש שהציעו גיזרון אחר.

[5] בהערכת 'לא' הנוספת נחלקו הדעות במחקר: יש שסברו שמילת השלילה 'לא' נועדה לחיזוק השלילה, שכאמור נשחקה ב'אלמלי' עם שינוי ההגייה; ואילו אחרים טוענים כי אין זו אלא מעין "שלילה יתרה", היינו שלילה שאינה מוסיפה גוון שלילי נוסף למשפט (כמו במשפט "לא אצא החוצה עד שלא ייפסק הגשם" במובן "לא אצא החוצה עד שייפסק הגשם"), ואומנם לפי דעה זו השלילה עודנה מובעת במילה 'אלמלי'.

[6] מגילה כא ע"א, תוספות ד"ה 'אלמלא'.

[post_title] => מיליות התנאי הבטל [post_excerpt] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-06-12 12:40:01 [post_modified_gmt] => 2023-06-12 09:40:01 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37741 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ירוח וכוכב מנמנמים והכיתוב: ישנתי או הייתי ישן?

ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני

WP_Post Object
(
    [ID] => 14408
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2016-03-22 13:16:26
    [post_date_gmt] => 2016-03-22 11:16:26
    [post_content] => אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

יש מי שהמבנה הזה נשמע לו מתורגם (למשל השפעה של צורות past progressive באנגלית), ואולם מדובר בניסוח עברי מקורי הרגיל כבר בעברית הקלסית. יסודו במקרא, ועיקר תיעודו בספרות חז"ל.

ואלו השימושים העיקריים של המבנה היה + בינוני בלשון המקורות ובימינו:

פעולה הרגלית בעבר

היה + בינוני עשוי לציין פעולה הֶרְגֵּלִית, כלומר פעולה קבועה או חוזרת, שנעשתה בעבר. הינה דוגמאות מן המקורות:
  • "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'" (דברים ט, ז);
  • "כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ" (מלכים ב יח, ד);
  • "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת" (עזרא ד, ד);
  • "רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה" (משנה ברכות ד, ב);
  • "פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה" (משנה שבת ה, ד).
לעיתים אפשר לראות באותו הקשר את ההבדל בין פעולה חוזרת המובעת במבנה היה + בינוני ובין פעולה חד־פעמית המובעת בצורת עבר רגילה (הדוגמאות על פי מ' מישור):
  • "מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו [פעולות חוזרות]; ואותו היום העמידוֹ, משחוֹ ולא פרקוֹ [פעולות חד־פעמיות]" (ספרי במדבר מד);
  • "כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום היה ארון נוסע אחר שני דגלים [פעולה חוזרת], והיום נסע תחלה [פעולה חד־פעמית]" (תוספתא סוטה ח, א).
גם בעברית בת ימינו משתמשים במבנה הזה להבעת פעולה הרגלית בעבר, בייחוד בשיח סיפורי, למשל:
  • בימות השרב היינו יורדים לרחוץ במעיין.
  • לפעמים היו מתראים בחטף במסדרונות האוניברסיטה.
  • "היה הולך ושב אליי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו [פעולה חוזרת] / הגידו נא, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? [פעולה חד־פעמית]" (יעקב אורלנד, "היו לילות"). 

פעולה מתמשכת שהיא רקע לפעולה אחרת

בלשון המקורות רגיל השימוש במבנה היה + בינוני בתיאור של שתי פעולות חופפות: (1) פעולה מתמשכת המובעת במבנה היה + בינוני; (2) פעולה קצרה המובעת בעבר פשוט. בדרך כלל מדובר בסיפור מעשה שבו הפעולה הקצרה נעשית על רקע הפעולה המתמשכת. שימוש זה מקביל לדרך ההבעה באנגלית שבה פועל ב־past progressive משמש לציון פעולה מתמשכת לצד פועל ב־past simple המציין פעולה קצרה וממוקדת שנעשתה בו בזמן. הינה כמה דוגמאות מן המקרא ומספרות חז"ל:
  • "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן [פעולה מתמשכת], וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה [רצף של פעולות שנעשו במהלך רעיית הצאן]" (שמות ג, א);
  • וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב ו, כו)
  • "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא [כנופיית שודדים מאנשי שבא] וַתִּקָּחֵם..." (איוב א יד–טו);
  • "פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים" (ספרא בחוקותי ב, ז)
כפי שהראה חוקר הלשון מרדכי מישור, גם בימינו אפשר לעיתים לפגוש את המבנה הזה בספרות היפה בניסוחים מעין "אותו ערב כשחזרתי הביתה אשתי הייתה עומדת ומחכה לי בחוץ". עוד רגיל מבנה זה בלשונם של דוברים בעלי רקע לשוני ערבי – בהשפעת שימוש מקביל בערבית, כגון "כשהתקשרת הייתי ישן".

תנאי בטל

המבנה היה + בינוני רווח מאוד במשפטי תנאי בטל (תנאי שאינו בר מימוש). יש שפסוקית התנאי מובעת בעבר פשוט, והחלק העיקרי במבנה היה + בינוני:
  • אילו ידעתי שהתיעוד חשוב, הייתי מצלם את הפגישה.
  • הוא היה כנראה מצליח במיזם, אילולי עמד בדרכו ראש הוועדה המחוזית.
ובספרות חז"ל:
  • "אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מידה של דינרי זהב ונפשך שלך. עכשיו איבדת את נפשך ואיבדת את ממונך" (ספרי במדבר קלא)
  • "אילו זכו ישראל – ליום אחד [לאחר יום אחד] היו נכנסין לארץ" (ספרי דברים ב)
המבנה היה + בינוני יכול לבוא גם בשני חלקי משפט התנאי הבטל:
  • "אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר" (משנה נדרים ט, ה)
  • "לו הייתי יודע שתבוא היום... אז הייתי אופה לך עוגה כזאת" (מתוך הסדרה "רחוב סומסום").
בימינו רגילים להביע תנאי בטל במילית התנאי אִם במקום במיליות התנאי הבטל (לוּ, אילו, אילולי וכדומה), ובשני איברי המשפט נוקטים היה + בינוני. למשל: "אם רק היית אומרת מקצה העולם / הייתי מלקט לך פנינים מן הים" (שמרית אור, "כמו שאת"). נראה שמבחינת הדוברים כיום התנאי הבטל מזוהה עם המבנה היה + בינוני, ולכן כבר לא מורגש צורך במיליות המיוחדות לתנאי הבטל. ניסוחים כאלה – בשימוש 'אם' לתנאי בטל – נחשבים לא תקניים. נעיר כי במקרא תנאי בטל מובע תמיד בעבר פשוט בשני חלקי התנאי, והבְּטֵלות נשענת רק על מילית התנאי: "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי" (שופטים יד,יח). גם בספרות חז"ל אפשר למצוא ניסוחים כאלה, וכך גם בספרות היפה בימינו.

משאלה ופנייה מנומסת

בעברית החדשה היה + בינוני משמש גם להבעת משאלה, כגון 'הייתי שמח להצטרף אליכם פעם', ובכלל זה משאלה שאינה יכולה להתממש, כגון 'הייתי רוצה לבוא אבל יש לי התחייבות קודמת'. עוד משמש היה + בינוני דרך הבעה מנומסת, כנראה בהשפעת לשונות אירופה. למשל: 'בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לכם'; 'הייתי מציעה להזמין לישיבה גם את מנהלת הרכש'.

הערות

א. סדר המילים: המבנה היה + בינוני יכול לשמש גם בהיפוך הסדר, כגון 'הולך הייתי'. בלשון המקורות הסדר בינוני + היה משמש בעיקר בפתיחה של סיפור מעשה, למשל: "בא השני ואמר עולה הייתי במעלה אדומים..." (תוספתא ר"ה א, טו). ב. רגילים לנקוט את המבנה היה + בינוני בפעלים 'יכול' ו'גר' כגון 'הוא היה גר בירושלים', כדי להבחין בין העבר להווה ('הוא גר בירושלים'). על 'היה יכול' ראו כאן. [post_title] => ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני [post_excerpt] =>

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 00:46:40 [post_modified_gmt] => 2023-08-03 21:46:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14408 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?


המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


אִלּוּ
לרשימה המלאה
פסיכולוגיה (תשי"ג, 1953)
שִׂחֵק כְּאִלּוּ* , שִׂחֵק מִשְׂחַק כְּאִלּוּ*
* במילון המקורי כתוב: שַׂחֵק כְּאִלּוּ
* במילון המקורי כתוב: שַׂחֵק מִשְׂחַק כְּאִלּוּ
פסיכולוגיה (תשי"ג, 1953)
שִׂחֵק כְּאִלּוּ* , שִׂחֵק מִשְׂחַק כְּאִלּוּ*
* במילון המקורי כתוב: שַׂחֵק כְּאִלּוּ
* במילון המקורי כתוב: שַׂחֵק מִשְׂחַק כְּאִלּוּ

במבט היסטורי

שכיחות הערך אִלּוּ ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>