הדף בטעינה

על המילה תּוֹלַעַת

במילון

 (ללא ניקוד: תולעת)
מיןנקבה
שורשתלע
נטייהתולָעים, תולְעי־

הגדרה

  • בַּעל חיים מֵחַסרי החוליות שגופו מוארך וחסַר גפיים (Vermes)
  • (בהשאלה) (אדם) מִסכֵּן, מושפל

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------

[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).

[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.

[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.

[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).

[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.

[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).

[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.

[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.

[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).

[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).

[post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-29 10:07:16 [post_modified_gmt] => 2022-11-29 08:07:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שמות ומשמעויות שני. ילדה עם מעיל, כובע, צעיף, גפיים ומטרייה אדומים בגשם.

שני

WP_Post Object
(
    [ID] => 48529
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-12-31 14:13:22
    [post_date_gmt] => 2020-12-31 12:13:22
    [post_content] => שָׁנִי הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. הוא מפורסם במיוחד הודות לאזכורו הכמעט קבוע לצד התכלת והארגמן שנחשבו גם הם צבעים יקרים בימי קדם.[1] לאמיתו של דבר, שני בתנ"ך מציין בדרך כלל את הסיבים או את האריגים הצבועים בצבע הזה, ולאו דווקא את שמו המופשט של הצבע; כך עולה במפורש מפסוקים דוגמת "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה" (בראשית לח, כח) או "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה, הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב א, כד).

על גונו האדום של השני אפשר ללמוד מכמה פסוקים: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים ד, ג); ובמיוחד – "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים [שָׁנִי ברבים] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח). משמו בארמית (זה העולה גם מן התרגומים למקרא) – זהוריתא, צבע זהורי –  נראה שמדובר בצבע אדום זוהר או מבריק.

בעקבות הארמית החליף בלשון חכמים השם זהורית את השם המקראי שני, והוא מוכר מן הצירוף לשון של זהורית (למשל משנה יומא ד, ב) – חוט צמר צבוע שני הנקשר לקרניו של אחד משני השעירים [=תיישים] בעיצומו של יום הכיפורים. גם ממקורות אחרים בספרות חז"ל עולה הקשר בין זהורית לצבע האדום, למשל: "ואי זהו אדמדם שבאדומין? כזהורית יפה שבים" (תוספתא נגעים א, ה).  עם זאת, כצבעים אחרים הנזכרים במקורות קדומים, קשה לקבוע בוודאות אם מדובר בצבע האדום הידוע בימינו או שמא בגוון אחר.

במחקר נסתפקו במקורה של המילה שָׁנִי. לפי אחת הדעות היא נשאלה ממצרית והוראתה המקורית היא 'שְער בעלי חיים', ומכאן התגלגלה כבר בשלב קדום לציין 'אריג צמר'. גם המילה שֵׁשׁ שנזכרת לפעמים לצד שָׁנִי שאולה ממצרית.[2] בעברית המקראית המאוחרת, זו שמשתקפת בה השפעת גלות בבל על לשונם של דוברי העברית, באים שני אלו בשמות אחרים – כַּרְמִיל (בִּמקום שני) ו־בּוּץ (בִּמקום שש) – "וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים" (דברי הימים ב ג, יד). כרמיל התגלגל ככל הנראה ממילה פרסית שהוראתה 'תולעת'. שם זה התגלגל לערבית בצורה قِرْمِز('קרמז') וללטינית בצורה crimson.‏[3]‏

פעמים רבות בא בתנ"ך שם הצבע בַּצירוף תּוֹלַעַת שָׁנִי על שם הרמשׂ שממנו הופק. ואומנם מסורות יציבות למדי מימי הביניים מעידות על הפקת צבע אדום מכנימות שמוצאן בארצות אירופה שלחופי הים התיכון. במחקרים עדכניים התאשרה ההשערה כי אפשר להפיק צבע בגוני אדום באותו אופן ממין כנימה שנפוץ גם באזורים ההרריים בארץ ישראל (ובהקשר זה הצביעו החוקרים על התוספתא במנחות ט, טז: "שני תולעת – מן התולעת שבהרים").[4]

סביר להניח שגם המילה תולעת לבדה שימשה בתנ"ך כינוי לצבע ולבד הצבוע בו, בדומה לשני; כך עולה מן הפסוק בישעיהו "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", ואולי גם מן הפסוקים "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים" (נחום ב, ד) ו"הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת" (איכה ד, ה), כלומר אנשים הלבושים בגדים אדומים. בלשונות שמיות אחדות הצורה המקבילה מורה כן, ובארמית של התלמוד הבבלי מוצאים "אהלא תולענא" (שבת קי ע"ב) במשמעות 'אהל [מין צמח] אדום'. אגב, מכאן חודשה בעברית בת־ימינו המילה תּוֹלַעְנָה תמורת מָהָגוֹנִי, שמו של עץ שצבעו חום־אדום.

ראיה אפשרית לכך ששני ותולעת הן מילים נרדפות בהקשר הזה – חילופי הסומך והנסמך בצירופים תּוֹלַעַת שָׁנִי ושְׁנִי תּוֹלַעַת. תופעה זו מתועדת היטב בצירופי נרדפים: "חלמיש צור" (דברים לב, יג) לצד "צור החלמיש" (שם ח, טו); "אש להבות" (תהלים קה, לב) לצד "להבות אש" (שם כט, ז) ועוד.

השם שָׁנִי ניתן בימינו בעיקר לבנות, והוא נפוץ גם כשם משפחה –לרוב תרגום לשמות שיש בהם הצבע אדום בלשון המקור (ערבית, טורקית, פרסית, רוסית, גרמנית או אנגלית).

מן השם שָׁנִי נגזרת צורת הנקבה שָׁנִית, המשמשת בימינו שמו של מין דג (השם המדעי: Fowleria) וגם שמו של מין שיח שפרחיו אדומים וסגולים (השם המדעי: Lythrum). שָׁנִית היא גם שמה העברי של מחלת ילדים מידבקת המלווה באדמומיות בעור (בלעז: סְקַרְלָטִינָה; scarlet באנגלית הוא 'שני').

נסיים במילים מן השיר 'שי' של רחל המשוררת:

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת בָּהּ אֶקְשֹׁר הַטֶּנֶא וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ – הֲתִשְׂמַח לַשַּׁי?

______________________________________________

[1] בעיקר בפסוקים העוסקים ביריעות המשכן ובבגדי הכוהנים, למשל: "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי, כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (שמות כו, א). תכלת וארגמן הם כינוי לצבעים בגוני סגול שהופקו מחלזונות ים, וממקורות היסטוריים רבים אנו יודעים על הפקתם, יוקרתם ונדירותם.

[2] בהקשר זה נהוג להסב את תשומת הלב כי התקבלותו של יוסף במצרים הייתה בהלבשתו "בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (בראשית מא, מב). קשר זה עולה גם ממקורות אחרים: "שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ" (יחזקאל כז, ז).

[3] המילה בּוּץ ידועה מלשונות שמיות אחרות ובכללן האכדית, ויש המשערים כי גם היא מקורה פרסי.

[4] החוקר זֹהר עמר מציע לשנות את שמה של הכנימה מ'כרמיל מצוי' ל'כרמיל שני', והרי לנו מפגש נאה של שני השמות המקראיים.

[post_title] => שני [post_excerpt] => שני הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. בלשון ימי הבית השני הוא נקרא כַּרְמִיל, ובלשון המשנה – זְהוֹרִית. ומה פשר הצירוף "תולעת שני"?​ [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-02-06 15:55:03 [post_modified_gmt] => 2022-02-06 13:55:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=48529 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שני הוא שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. בלשון ימי הבית השני הוא נקרא כַּרְמִיל, ובלשון המשנה – זְהוֹרִית. ומה פשר הצירוף "תולעת שני"?​
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך תּוֹלַעַת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>