הדף בטעינה

על המילה שׁוֹכֵב

במילון

 (ללא ניקוד: שוכב)
בנייןקל
שורששׁכב
נטייהשׁוֹכֶבֶת; שָׁכַב, יִשְׁכַּב, לִשְׁכַּב לכל הנטיות

הגדרה

  • מונח על שטח בתנוחה אופקית, כגון לשֵינה
  • נשכב, עובר לתנועה אופקית
  • (עם) מזדווג

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

נפטר ומת

WP_Post Object
(
    [ID] => 48343
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-12-24 12:47:20
    [post_date_gmt] => 2020-12-24 10:47:20
    [post_content] => בקרב רבים מקובלת ההנחה כי המילה נפטר טובה מן המילה מת לציון מי שעבר מן העולם, אך עיון בספרות העברית שלמן המקרא ועד ימינו מעלה שאין בשימוש בה כל בעיה.

מת וחלופותיו

בתנ"ך השימוש בפועל מֵת הוא דרך ההבעה הרגילה, וכך נזכר מותם של רבים וטובים, ובהם שלושת האבות (אברהם, יצחק ויעקב), שתיים מן האימהות (שרה ורחל), וכן יוסף, אהרן ומשה. כדי להמחיש זאת די בפסוק: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (שמות א, ו). לצד זאת בעברית לדורותיה משמשות גם חלופות מעודנות יותר ללא מילים מן השורש מו"ת. כבר בלשון המקרא מוצאים צירופים דוגמת "וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" (יהושע כג, יד) או "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ" (קהלת יב, ה), ומכאן בימינו גם 'הלך לעולמו'. ביטויים אחרים שמשמשים עד ימינו נוצרו בהשראת תיאור לֶכתן הפלאית של דמויות מקראיות, דוגמת חנוך: "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כד) או אליהו: "וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב ב, יא).[1] בלשון חכמים מוצאים עוד שלל ביטויים. למשל על ר' עקיבא נאמר "לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה [=יצאה] נשמתו ב'אחד'" (בבלי ברכות סא ע"ב), ובגרסה אחרת – "לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו" (ירושלמי ברכות ט, ה; יד ע"ב); "ניצחו אֶראלים את המצוקים" (בבלי כתובות קד ע"א) שנאמר על ר' יהודה הנשיא, ומקובל גם בימינו בהספד לאדם חשוב; וכן "נסתלק מן העולם" שנאמר על כמה אישים ובהם יצחק, יעקב ועשו. בעניין זה נאה עירוב הלשונות – לשון מקרא ולשון חכמים – שנהג הסופר ש"י עגנון: "נסתלק מן העולם לעֵין כֹּל כי לקח אותו אלוקים' ('עיר ומלואה', עמ' 106).

נפטר

הפועל נפטר פירושו 'הלך', 'נפרד', ומקורו בלשון חכמים: "נפטרו זקני ירושלים והלכו להם" (משנה סוטה ט, ה); "כשם שבא בקולי קולות כך הוא נפטר בקולי קולות" (קהלת רבה ה, י). בשתי מובאות אלו הנפטרים פשוט הלכו להם למקום אחר. הצירוף נפטר מן העולם אף הוא ביטוי מעודן תמורת 'מת'. הוא מצוי כבר בלשון המשנה: "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות" (פאה ח, ט), והוא הולך ומשמש גם בתלמודים ובמדרשים. בלשון חכמים יש ניצנים לשימוש בקיצורו של הצירוף, כלומר במילה נפטר בלבד: "באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת" (ירושלמי כתובות ג, ה; כז ע"ד), ומלשון הגאונים ואילך כבר מקובלת המילה נפטר בלבד בלי כל התניה מיוחדת. על פי זה יש להזֵם את השמועה שמהלכת בציבור ולפיה נפטר נאמר דווקא על מת יהודי משום שאין נפטר אלא קיצורו של הצירוף 'נפטר מן המצוות' (שהרי מי שלא התחייב בעול מצוות – גם לא נפטר מהן).[2] הן מת הן נפטר מתאימות לציון מותם של יהודים ושאינם יהודים. יש ממתקני הלשון שסברו שאין להשתמש במילה נפטר תמורת מת – לא בעבור יהודי ולא בעבור לא־יהודי – אלא כשהיא הולמת הקשר של פרֵדה ועזיבה, כמו בצירופים המקוריים 'נפטר מן העולם' או 'נפטר לבית עולמו'. לשיטתם משפט דוגמת 'המרצה הישיש נפטר אתמול בשעה ארבע לפנות בוקר' אינו מומלץ, אבל 'המרצה הישיש נפטר אתמול כשהוא מוקף בבני משפחתו' טוב ויפה. כך או כך, נראה שהמעדיפים את המילה נפטר על פני מת נוקטים לשון נקייה כדי להימנע מאזכור מפורש של המוות (תופעה זו איננה ייחודית לעברית, והיא מצויה בלשונות רבות) או לחלופין חשים שהמילה 'מת' סתמית ונטולת רגש ואילו במילה 'נפטר' יש כדי להביע יחס רגשי וקִרבה. יש התוהים אם המילה נפטר מתאימה גם לציון מותם של בעלי חיים. לא מתפקידה של האקדמיה לפסוק בעניין זה. נוכל רק לומר שאפשר להבין שמי שלא נוח לו השימוש במילה 'מת' לבני אדם עשוי להרגיש כך גם בהקשר של מות בעל חיים שהיה לו קשר רגשי עמוק כלפיו, ומכאן לשימוש במילה 'נפטר' קצרה הדרך. _____________________________________________________

[1] בתנ"ך ישנם הביטויים "נאסף אל אבותיו", "שכב עם אבותיו" או "נאסף אל עמיו" שבעיקרם מציינים את מנהג ליקוט העצמות אל מקום קבורה משפחתית, מנהג שהיה מקובל בימי קדם (ויש המבקשים לחדשו בימינו).

[2] אולי בהשפעת שימושים דומים מלשון חכמים דוגמת "וכי משעה שגלו ישראל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ" (ירושלמי שביעית י, ג; לט ע"ג).

[post_title] => נפטר ומת [post_excerpt] => בקרב רבים מקובלת ההנחה כי המילה נפטר טובה מן המילה מת לציון מי שעבר מן העולם, אך עיון בספרות העברית שלמן המקרא ועד ימינו מעלה שאין בשימוש בה כל בעיה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%a4%d7%98%d7%a8-%d7%95%d7%9e%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-06 13:01:39 [post_modified_gmt] => 2021-04-06 10:01:39 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=48343 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בקרב רבים מקובלת ההנחה כי המילה נפטר טובה מן המילה מת לציון מי שעבר מן העולם, אך עיון בספרות העברית שלמן המקרא ועד ימינו מעלה שאין בשימוש בה כל בעיה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
נר? דולק או דלוק? - אתם שאלתם אנחנו עונים (איור של נר)

דולק ודלוק

WP_Post Object
(
    [ID] => 230
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-12-27 11:08:40
    [post_date_gmt] => 2011-12-27 09:08:40
    [post_content] => כבר בספרות חז"ל משמשות שתי דרכי ההבעה: נרות דּוֹלְקִים וגם נרות דְּלוּקִים, ואולם הראשונה היא הצורה השלטת. דּוֹלֵק היא צורת ההווה (בינוני) של הפועל דָּלַק. לדוגמה: "נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקין" (משנה תמיד ו, א), "לְמה משה דומה? לאבוקה שדולקת – הדליקו ממנה כמה נרות, אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום" (ספרי זוטא במדבר כז, כ).

בתלמוד אנו מוצאים מעט גם את צורת הבינוני הפָּעוּל דָּלוּק, כגון "נר הדלוק במסיבה" (בבלי שבת קכב ע"א). צורה זו באה גם במדרשים מאוחרים, כגון "כיון שנכנסו ראו נר דלוק ומִטה מוצעת" (תנחומא חוקת ב).

גם בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.

כבר במקרא יש שימוש בצורות בינוני פָּעוּל לצד צורות בינוני פּוֹעֵל בהקשרים דומים:
  • "כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה" (שיר השירים ג, ח) וגם "אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה" (דברי הימים ב כה, ה);
  • "וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה) וגם "כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א, ח);
  • "וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מלכים ב ג, כא) וגם "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל א ב, יח);
  • "דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא) וגם "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (איוב ד, יט);
  • " בָּטֻחַ בה'" (תהלים קיב, ז) וגם "בוֹטח בה'" (משלי טז, כ ועוד).
נראה שבדוגמאות אלו אין הבחנת משמעות בין צורות הבינוני הפועל ובין צורות הבינוני הפעול. בספרות חז"ל התופעה שכיחה הרבה יותר: זוֹכֵרזָכוּר ("זָכוּר אני כשהייתי תינוק", וכן זָכוּרְנִי,זְכוּרַנִי – המשמשות גם כיום), זוֹעֵףזָעוּף, כּוֹעֵסכָּעוּסרוֹכֵברָכוּב (על בהמה), עוֹסֵקעָסוּק (בתורה, למשל), שׁוֹכֵבשָׁכוּב, רוֹבֵץרָבוּץ. חלק מזוגות פּוֹעֵל–פָּעוּל שנוצרו בלשון חז"ל רגילים גם בימינו באותה המשמעות, כגון חוֹלֵקחָלוּק ('אני חולק עליו', 'אני חלוק עליו'), סוֹבֵרסָבוּר ('הוא סובר ש...' / 'הוא סבור ש...') ועוד. גם בתקופות מאוחרות יותר נוצרו צורות פָּעוּל המקבילות לצורות פּוֹעֵל: דָּאוּבדּוֹאֵב, יָשׁוּביוֹשֵׁב, נָפוּלנוֹפֵל. כמובן לא כל צורת בינוני פָּעוּל מקבילה לצורת בינוני פּוֹעֵל. התופעה קיימת בעיקר בתחומי משמעות מוגדרים, כגון לבישה ותנוחה, וגם בהם אינה קיימת בכל הפעלים (כפי שכתב בעניין זה חוקר הלשון מרדכי מישור: "מי שרבץ הרי הוא רָבוּץ, אבל מי שעמד איננו עָמוּד"). הפעלים שבהם התופעה קיימת מציינים מצב, ובעיקר מצב הנובע מפעולה כלשהי: האיש יָשַׁב או התיישב בכיסאו וכעת הוא יָשׁוּב, העץ נָפַל וכעת הוא נָפוּל, הנר דָּלַק או נִדְלַק וכעת הוא דָּלוּק (או דּוֹלֵק). [post_title] => דולק ודלוק [post_excerpt] => בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%9c%d7%a7-%d7%95%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%a7 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-12-21 10:24:17 [post_modified_gmt] => 2019-12-21 08:24:17 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=230 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>