הדף בטעינה

על המילה רַב מָג

במילון

 (ללא ניקוד: רב מג)
*במקרא: תואר בבלי לשַׂר צבא

הגדרה

  • קוסם, עושה נפלאות
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צורות ותצורות

רב ורבנים

WP_Post Object
(
    [ID] => 51553
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-06-03 17:29:05
    [post_date_gmt] => 2021-06-03 14:29:05
    [post_content] => חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מניין אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים ובשם המופשט רַבָּנוּת?

רב

לצד שימושיה הרבים של המילה רַב בתנ"ך כשם תואר במובן 'גדול', 'מרובֶּה', המילה משמשת בעברית המקראית (בעיקר המאוחרת) שם עצם במובן 'שׂר', 'ראש': "וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב מָג וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לט, יג), ואף בארמית המקראית נזכר רַב טַבָּחַיָּא (והשוו ל"שַׂר הַטַּבָּחִים" בבראשית). בהוראה קרובה ובהשפעת הארמית המילה רב משמשת בלשון המשנה במובן 'אדון', 'בעלים': "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג), ובהשאלה גם 'מורה', 'חכם': "בוא בשלום רבי ותלמידי – רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי" (ראש השנה ב, ט).

רבנים

צורת הרבים של רב באה במשנה ובתוספתא רק בכינויים: "אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו, ואם היו שניהם רבותיו – למקום שירצה ילך" (משנה עירובין ג, ה), "מעשה שהפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפלה" (תוספתא ברכות ב, יא).[1] הבסיס לצורת הרבים הוא רַבּוֹת־, אולי כדי לבדלהּ מן התואר רבים שמשמש גם כשם תואר "מועצם" במובן 'אנשים רבים' (כמו בצירוף 'רשות הרבים'). צורת הרבים הגרודה של רב, שבאה רק במקורות מאוחרים יותר, היא רַבָּנִים – בצורן הריבוי הכפול ־נִים (המורכב מסיומת הרבים ־ָן המוכרת מן האכדית ומסיומת הרבים הרגילה ־ִים). תופעה זו ידועה ממילים מקראיות דוגמת נִצָּנִים, צורת רבים של נֵץ או נִצָּה (רק מאוחר יותר נגזרה ממנה לאחור צורת היחיד נִצָּן).

רבנן ורבנוּת

צורת הרבים הארמית רַבָּנַן שבתלמוד הבבלי פירושה 'רבותינו', בכינוי המדברים, והיא נפוצה הרבה מצורת הרבים הגרודה רַבֵּי (או רַבְּוָותָא).[2] מקובל לומר כי השם המופשט רַבָּנוּת (שמובנו המקורי הוא 'שררה', 'אדנות'), כמו במשנה במסכת אבות "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (א, י), שאול מן הארמית. הפסוק "הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ" (בראשית מג, לג) למשל מיתרגם בתרגום יונתן "רַבָּא כְּהִלְכַת רַבָּנוֹתֵיהּ".

ריבונו של עולם

המילה רִבּוֹן נקרית פעם אחת במשנה, בנטייה בלבד, בצירוף הנודע רבונו שלעולם (תענית ג, ח), כאן מובנה 'אדון', וכך הרבה בתלמודים ובמדרשים, וגם בלשון התפילה ("רבון כל העולמים"). בעדי הנוסח השונים היא באה גם בניקודים רַבּוּן ורַבּוֹן. חוקרים אחדים משערים כי הצורה בפתח היא הצורה המקורית, ואילו רִבּוֹן בחיריק היא תוצר של השפעה בבלית. כך או כך, צורה זו נשתלטה ונעשתה הרווחת בימינו. בעברית החדשה היא משמשת לציון ישות שלטת של מדינה, וממנה נגזר השם המופשט רִבּוֹנוֹת.[3]

נספח: התארים רבי ורבן

לפני שמות חכמים מוצאים במקורות חז"ל את התואר רבי, היינו 'מורי' (למשל 'רבי עקיבא'). לעומתם – חכמי התלמוד שמוצאם בבבל מכונים בתואר רב (למשל 'רב נחמן', ולא "רבי נחמן"). חוקר לשון חז"ל יחזקאל קוטשר הראה כי אין רב בארמית הבבלית אלא 'רבי', ובצורה רב שלפנינו נשלה התנועה הסופית (במקרה זה i). נשילת התנועות הסופיות היא מקווי הלשון המובהקים של הארמית הבבלית.[4] לצד התואר רבי מוכר מלשון המשנה גם התואר רבן (למשל 'רבן גמליאל'). מקובל לומר כי אין רבן אלא צורה בסיומת ארמית שמובנה 'רַבֵּנוּ': כינוי הקניין של המדברים בכמה מלהגי הארמית הוא  ־ַן, וכשם שרבי הוא 'מורִי', היינו רבו של היחיד, כך רבן הוא 'מורֵנו', רבו של הכלל. ואומנם תואר זה מיוחד לחכמים ששימשו נשיאי הסנהדרין. ברם חוקר הלשון זאב בן־חיים טען כי לא סביר שדוברי עברית יצרפו כינוי מדברים ארמי (־ַן) לשם עברי (רַב).[5] על כן הוא סבר שהמילה רַבָּן היא צורה עצמאית (בלא שום כינוי) שנוצרה בדרך של גזירה לאחור מצורת הרבים רבנים.[6] אולם מצד המקורות ובשונה מן התואר רבן אין הצורה רבנים נקרית בלשון התנאים אפילו פעם אחת. היא מוכרת מלשון האמוראים ומן הארמית בארץ ישראל (בצורה 'רבנין'), ולדעת בן־חיים לא מן הנמנע שהיא שימשה גם ברובד קדום יותר של העברית ורק בדרך מקרה לא נזדמנה (או שבאמת לא שימשה, אבל 'רבן' הגזורה ממנה בארמית נשאלה לעברית כבר בלשון המשנה).[7] __________________________________________

[1] צורה זו מוכרת מן הפנייה "גבירותיי ורבותיי" (בבואת הפנייה הדומה בלשונות אירופה): גבירותיי לנשים, ורבותיי (ולא "אדוניי") לגברים.

[2] את הצורה רבנן שנקרית לעיתים בתלמוד הירושלמי מקובל להסביר כהשפעה בבלית, חלף הצורה המקורית רבנין (שכן "רבותינו" בכינוי המדברים בארמית ארץ־ישראלית צריך להיות 'רבנינן'). מכאן שהכינוי הכללי לחכמים שונה בשני התלמודים.

[3] נחלקו החוקרים בדרך יצירתה: יש הטוענים כי בדומה ל'רבן', אף היא נגזרה לאחור מן הרבים 'רבנין' וההבדל בסיומת בין רַבון לרבן אינו אלא הבדל שבדיאלקט. ואילו לדעת בן־חיים רבון נוצרה ישירות מן הבסיס רַב + הצורן הסופי ־וֹן.

[4] חוקר לשון חז"ל יוחנן ברויאר עסק בעניין זה בהרחבה (ראו ברשימת המקורות). מדוגמותיו: הביטוי התלמודי "אמרה לי אם" שבפי האמורא אביי, למשל "אמרה לי אם: בר שית למקרא בר עשר למשנה". אם היא 'אִמִּי', בנשילת התנועה הסופית i.

[5] לדעת קוטשר אין להניח ש'רב' במובן זה היא מילה עברית, וגם אם כן – אף שלא מצינו צירוף כינוי ארמי למילה עברית – הדברים אמורים בתואר שעשוי לייצג ביטוי קפוא.

[6] לפי זה רבן היא צורת משנֶה של רב, וכך מתבאר יפה הביטוי תינוקות של בית רבן – 'בית רבן' הוא מעין כינוי ל'בית ספר'. לדעת אחרים רבן בביטוי הזה הוא 'רַבָּם', 'הרב שלהם'.

[7] חוקרים אחרים חלקו על שיטה זו מטעמים שונים. קוטשר ציין למשל שבמסורת תימן התואר רבן מנוקד בפתח בבי"ת (רַבַּן) ככינוי המדברים בארמית (ולא רַבָּן בקמץ, כאילו מדובר בצורה עצמאית). ברויאר הקשה שלפי זה לא ברור מה טעם נתייחד התואר 'רבן' לנשיא לעומת 'רבי'. עם זאת מוסכם כי הצורה רבן כמילה עצמאית נקרית במקורות חז"ל (למשל "חד רבן" בירושלמי תרומות ח, ו; מו ע"א) ונוצרה בגזירה לאחור מן 'רבנין', אבל אין זה התואר הידוע. לפי זה התואר רבן 'רבנו' לחוד והמילה העצמאית רבן – נגזרתה של רבנין – לחוד.

[post_title] => רב ורבנים [post_excerpt] => חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%91-%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-09 16:04:04 [post_modified_gmt] => 2023-08-09 13:04:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51553 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
תת או תתי ועדות - אתם שאלתם? אנחנו עונים!

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

WP_Post Object
(
    [ID] => 16794
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-09-07 11:22:14
    [post_date_gmt] => 2016-09-07 08:22:14
    [post_content] => 

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. צירופים אלו נוצרו על פי מקבילות לועזיות ובראו בריאה חדשה בלשוננו. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.

קצת היסטוריה

בלשונות אירופה אפשר למצוא מונחים רבים שנוצרו מהדבקת רכיבים זה לזה. למשל: electroencephalogram (כלומר electro-encephalo-gram, ובעברית רִשְׁמַת מוֹחַ חַשְׁמַלִּית), anthropogeomorphology (כלומר anthropo-geo-morpho-logy, ובעברית גֵּאוֹמוֹרְפוֹלוֹגְיָה אֱנוֹשִׁית). את דרך הבנייה הזאת של מונחים ואף את רכיביהם שאלו לשונות אירופה המודרניות מן הלשונות הקלסיות – היוונית והלטינית. מהן גם ירשו שפע של מיליות המשמשות רכיבים תחיליים כמו hyper ,inter ,mono ,per ,sub.

הצורך במינוח עברי בתחומי המדע והטכניקה הציב אתגרים רבים לפני קובעי המונחים, ובהם גם מציאת פתרון לרכיבים התחיליים הללו. את אחד הגישושים הראשונים אפשר למצוא במונחי כימיה שקבע ועד הלשון בסוף שנות העשרים של המאה העשרים כעולה מן ההסבר לשמות החומצות שם:

[...] שמות יתר החמצות נוצרים ע"י הוספת שמות התארים "תחתית" (hypo, sub) ו"עלָאִית" (super, per), ממש כברומית ושאר השפות האירופיות. במקום "תחתית" ו"עלאית" אפשר להשתמש בקצור גם ב"תָּת" וב"עָל". ("מֻנְּחֵי הַחִימִיָּה", זכרונות ועד הלשון, מחברת ו [תרפ"ח], עמ' 54–55)

נקל לראות שברשימת מונחים זו עדיין לא התגבש השימוש בתחיליות. כך למשל נקבע המונח חֻמְצַת־עָל גָּפְרִיתָנִית (לצד חֻמְצָה גָּפְרִיתָנִית עִלָּאִית) ולא כמצופה: 'חֻמְצָה עַל־גָּפְרִיתָנִית' (והשוו ללעז: Acidum persulfuricum). מצד שני כלולים ברשימה מונחים המוכרים עד היום: חַד־עֶרְכִּי, דּוּ־עֶרְכִּי.[1]

עם השנים התגבשה רשימה של מיליות המקבילות לרכיבים התחיליים הלועזיים. לשם כך גויסו המילים הארמיות תַּת־ (=תחת), חַד־ (=אחד), תְּלַת־ (המקבילה הארמית של שלוש) וכן מילות יחס כמו עַל־, בֵּין־. רשימת התחיליות מפורטת בהמשך.

היידוע והריבוי

הצירופים בעלי התחיליות הם כאמור בעלי מבנה חדש וזר ללשוננו – מבנה שהרכיב הראשון בו הוא ספק מילה העומדת לעצמה ספק רכיב דקדוקי. הקושי שהם מעלים בא לידי ביטוי ביידוע ובריבוי שלהם.

כדי להבין עד כמה זר המבנה הזה לעברית הינה רקע קצר: בלשונות אירופה לכל סוגי הצירופים התנהגות דומה. למשל באנגלית הן צירוף סמיכות כגון focus group, הן צירוף של שם ותואר כגון free group - מקבלים את היידוע בראשם ואת הריבוי בסופם, ובשניהם גרעין הצירוף הוא הרכיב האחרון. הוא הדין לצירוף בעל רכיב תחילי כגון sub-group – יידועו בראש וריבויו בסוף: the sub-groups. לעומת זאת בעברית הן בצירוף סמיכות הן בצירוף שם ותוארו המילה הראשונה היא הגרעין, כגון 'קבוצת מיקוד', 'קבוצה חופשית'. בסמיכות ה' הידיעה באה לפני המילה השנייה (קבוצת המיקוד) והריבוי בא במילה הראשונה (קבוצות מיקוד), ואילו בצירוף שם ותואר מיידעים ומרבים את שני הרכיבים (הקבוצה החופשית, קבוצות חופשיות). ומה דין היידוע והריבוי של צירוף כמו 'תת־קבוצה'? לכאורה צירוף זה דומה לסמיכות, אך שלא כבסמיכות גרעין הצירוף הוא דווקא המילה השנייה, והרכיב הראשון אינו מילה של ממש.

אם נבחר לראות ברכיב 'תת־' צורן דקדוקי, הגיוני שניידע את הצירוף בראשו – 'התת־קבוצה', ונרבה אותו בסופו – 'תת־קבוצות'. ואולם לאוזן העברית 'התת־קבוצה' נשמע כמו שיבוש היידוע בצירופי סמיכות ("הבית ספר"), ולכן אך טבעי שיש המיידעים 'תת־הקבוצה' על דרך היידוע התקני של הסמיכות ('בית הספר'). יתר על כן, בצורות הריבוי יש הנוקטים 'תתי־קבוצה' או 'תתי־קבוצות' ובכך הופכים את הרכיב 'תת' למעין שם עצם נוטה.

דברים אלו אמורים בצירופי שם עצם בעלי תחיליות. לעומת זאת צירופי שם תואר בעלי תחיליות, כמו 'חד־ערכי', 'בין־עירוני', הולכים בדרך הלעז: יידועם בראש וריבוים בסוף – החד־ערכיים, הבין־עירוניים.[2]

מכיוון שמדובר כאמור במבנה חדש לעברית, החליטה ועדת הדקדוק של האקדמיה שלא להתערב בשאלת היידוע והריבוי של צירופים מסוג זה, והותירה לדוברים ולהתפתחות הטבעית לפעול את פעולתם.

וכך נוסחו הדברים בהערת המזכירות המדעית בהחלטות האקדמיה בדקדוק בסעיף הדן בצירוף של מילית ושם:

השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

כתיבה בשתי תיבות

בדבר אחד התערבה האקדמיה: היא ממליצה לכתוב את הצירופים הללו בשתי תיבות – בין־לאומי (ולא בינלאומי), וקבעה שראוי לתת מקף בין שתי התיבות הללו. מכלל זה הוציאה ועדת הדקדוק של האקדמיה שני צירופים – חדגוני ורבגוני – בנימוק "שנשתגרה כתיבתם בתיבה אחת".

הערות והרחבות

א. כפי שראינו, כאשר גרעין הצירוף הוא שם עצם יש שהרכיב בא בסוף הצירוף, כגון מחשב־על (supercomputer), מהפכת־נגד (counter-revolution), וגם כשהרכיב לועזי כגון מְעַבֵּד־מִיקְרוֹ (microprocessor)ׁ. מבנה זה עולה בקנה אחד עם מבנה הצירוף העברי הקלסי, והוא נוהג כצירוף סמיכות לכל דבר: ביידוע – מחשב־העל, בריבוי – מחשבי־על.

ב. במקרא ובספרות חז"ל יש צירופים אחדים המזכירים את הצירופים בעלי התחיליות של העברית החדשה. כך הוא השם "אי כבוד" שאשת פנחס נותנת לבנה לאחר הילקח ארון הברית: "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל" (שמואל א ד, כא). ואולם כלל לא ברור מה פשר הרכיב 'אי' בשם זה. בספרות חז"ל הרכיב 'אי' נפוץ לציון שלילה, והוא קרוב בתפקודו למילה 'אין', כגון בצירוף 'אי אפשר' – אך צירוף זה אינו צירוף שמני. הצירוף אַל־מָוֶת (וגם במילה אחת: אַלְמָוֶת) יסודו בפסוק "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (משלי יב, כח). בצירופים המקראיים 'רב החובל', 'רב סריס', 'רב טבחים', 'רב מג' ועוד המילה 'רב' אינה תחילית אלא שם עצם המציין בעל תואר או תפקיד בכיר, מעין ראש, ממונה.

ג. השימוש ברכיבים תחיליים על דרך לשונות לעז החל עוד לפני המינוח העברי הרשמי – לפחות מן המאה הי"ט. כך אפשר למצוא שימוש ברכיב 'אי' כתחילית בצירוף לשמות עצם כגון "אי־הפירוד" (=אטום; אהרן פורייס, תורת החיים, 1875); "אי־ניקיון" (מנדלי מו"ס, 1868; ד' גורדון, דרכי הרפואה, 1870); "אי־סדרים" (ד' גורדון, שם); אי־רצון (סוקולוב, 1882; פרנקל, 1890). על בסיס הצירוף דו־פרצופין שנשאל ללשון חז"ל מן היוונית נוצר הצירוף "דו־קרב" (מנדלי מו"ס, 1897) ומאוחר יותר "דו־אופנים" (ברנר, 1919). (הדוגמאות נלקטו מ"מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי.)

ד. מכיוון שמקצת התחיליות הן מילים קיימות בעברית עשויה לעיתים להיווצר דו־משמעות שפתרונה נשען כולו על השימוש במקף. למשל הצירוף 'ויכוחים בין דתיים' יכול להיות ריבוי של 'ויכוח בין דתיים' או ריבוי של 'ויכוח בין־דתי', וההבדל כמובן גדול.

ה. לעיתים שתי אפשרויות עומדות לפני קובעי המונחים – צירוף עברי רגיל או צירוף בעל תחילית. לדוגמה, בתחום התחבורה נקבע תמורת multi-lane המונח 'רַב נְתִיבִים' (סמיכות שם תואר) ולא רַב־נְתִיבִי, ולפי זה 'דרך רבת נתיבים' (ולא 'דרך רב־נתיבית'). כך גם 'היריון רב עוברים' (ולא 'היריון רב־עוברי'). לעיתים נקבעו שתי חלופות זו לצד זו, כגון חֲצִי־נִסְיוֹנִי לצד נִסְיוֹנִי לְמֶחֱצָה; (שֶׁ)מִּחוּץ לָרֶחֶם לצד חוּץ־רַחְמִי.

רשימת התחיליות (ולעיתים הסופיות)

תחיליות נפוצות לפי משמעות:
  • מספר: חַד־ (mono), דּוּ־ (bi), תְּלַת־ (tri), אַרְבַּע־ (quadr; וכך שאר המספרים), חֲצִי־ (semi)
  • כמות: רַב־ (multi, poly), תַּת־ (hypo), יֶתֶר־ (hyper), כָּל־ (pan) , כְּלַל־
  • מיקום: בֵּין־ (inter), תּוֹךְ־, פְּנִים־ (intra, infra), חוּץ־ (extra, exo), תַּת־ (sub)
  • זמן: קְדַם־, טְרוֹם־ (pre), בָּתַר־ (post)
  • שלילה: אַל־ (a), אִי־ (dis, un, non, in), אֵין־ (in),
  • שונות: כְּמוֹ־, מֵעֵין־ (quasi)
יש רכיבים המשמשים רק כסופיות:
  • ־יַחַד (co), ־אַחַר (post), ־נֶגֶד (anti, counter)
יש שתחילית אחת בעברית מתרגמת כמה רכיבים לועזיים, למשל:
  • עַל־ = super, hyper, macro, archi, ultra, per
  • יֶתֶר־ = over, hyper, poly
יש רכיבים לועזיים שלא נמצאו להם חלופות עבריות והם נותרו בלועזיותם:
  • מֵטָא־, מקרו־ (לעיתים 'ענק'), מיקרו־ (לעיתים 'זעיר')
במונחי אנטומיה הוצעו כמה חלופות עבריות שלא הפכו לנחלת הכלל:
  • מֵצַד (para), מֵסַב (peri; מאוחר יותר נקבע סַב־), מְתוֹךְ (meta)
יש שתמורת תחיליות לועזיות באות מילים עבריות רגילות:
  • מדומה (pseudo), למחצה (semi)

----------------------------

[1] כנגד המונחים בגרמנית ובאנגלית: einzwertig, monovalent (חד־ערכי); zweiwertig (דו־ערכי). וגם שְׁוֵה־עֶרְכִּי כנגד equivalent, gleichwertig – שלימים שונה ל'שָׁקִיל'.

[2] במונחי ועד הלשון והאקדמיה נמצא בנדיר גם יידוע באמצע הצירוף, כגון הַצִּנּוֹר חֲצִי הַמַּעְגָּלִי הַצִּדִּי (ductus semicircularis lateralis) במילון למונחי אנטומיה (תשי"ז).

  כתבה רונית גדיש. [post_title] => תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות [post_excerpt] => בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%aa%d7%aa%d6%be%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%94-%d7%93%d7%95%d6%be%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-01-21 17:08:29 [post_modified_gmt] => 2023-01-21 15:08:29 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=16794 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>