הדף בטעינה

על המילה קָרָא

במילון

 (ללא ניקוד: קורא)
*בלשון חז"ל: קָרְתָה, קָרִינוּ, קוֹרִין, לִקְרוֹת וכדומה (על דרך ל"י)
בנייןקל
שורשקרא
נטייהקוֹרֵאת וגם קוֹרְאָה; קָרָא, יִקְרָא, לקרוֹא לכל הנטיות

הגדרה

  • מעביר את עיניו על סימנים כתובים והופך אותם לקולות הדיבור המכוּוָנים בהם – בשתיקה או בקול רם
  • (ל־) מבקש (מאַחֵר) לבוא
  • מכַנֶה, נותן שֵם
  • משמיע דברים בקול גדול, מכריז
  • (ל־) מזמין וממריץ לפעולה, כגון 'קורא לשינוי השיטה'
  • (תרנגול, עורב וכדומה) משמיע קול

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של בעלי החיים: דוב, חמור, חתול, כבשה, סוס, פיל, יונה ותרנגול והכיתובים בהתאמה: נוהם, נוער, מייללף פועה, צוהל, מחצצר, הומה וקורא

קולות בעלי חיים

WP_Post Object
(
    [ID] => 23821
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2017-08-20 15:23:06
    [post_date_gmt] => 2017-08-20 12:23:06
    [post_content] => במדרש "כיסא ואיפודריון" מן המאה האחת עשרה נמצאת רשימה ארוכה למדי ומפתיעה למדי של קולות בעלי חיים:

"אמר ר' יוחנן היו כולם נותנים קולם והיה מרעיד כל העולם כולו, שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גרפית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר, זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלם, נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלם מתרפאין מקולו".

במדרש מתואר כיסאו של שלמה המלך וההדום שלמרגלותיו. על הכיסא חקוקות דמויות של בעלי חיים ושל יצורים מיתולוגיים - "גרפית" (ויש הסוברים שגרפית הוא ג'ירף), "שד", ו"זיז". הפסקה המובאת לעיל מתארת את הקולות שהשמיעו - אולי בשעה שעלה שלמה לכיסאו. את המדרש במלואו ראו כאן (מתוך אתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה).

הינה רשימה של בעלי חיים (לפי סדר הא-ב) והפעלים המציינים את קולותיהם - מהם שנזכרו במדרש הנ"ל ומהם ממקורות אחרים:
  • אווז מגעגע
  • אפרוח מצייץ
  • אריה שואג (ככתוב "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", עמוס ג, ח)
  • גמל מחרחר או נוחר (בספרות העברית החדשה)
  • דבורה מזמזמת
  • דוב נוהם (בתנ"ך הוא הומה או שׁוֹקֵק)
  • זאב זורד (במדרש) או מיילל (בספרות החדשה)
  • חזיר נוחר (בספרות החדשה), נוצֵר או נועֵץ (בספרות חז"ל לפי כתבי יד)
  • חמור נוער, נוהק או מבריס
  • חתול מיילל
  • יונה הומה (וגם הוֹגָה או מְהַגָּה)
  • כבשה פועה (במדרש גם חונבת - אולי היפוך אותיות של נבח)
  • כלב נובח (במקרא) וגם מייבב, נוהם או מיילל (בספרות החדשה)
  • נחש לוחש, מלחש, נושף ושורק (בספרות חז"ל)
  • סוס צוהל ונוחר (במקרא) וצונף (בלשון התלמוד)
  • עורב קורא (כבר במקרא) וגם מקרקר (בימינו)
  • עז פועה
  • עכבר מצפצף (אצל מנדלי מוכר ספרים) ומצייץ (בספרות ימינו)
  • פיל נוהם (במדרש), וכיום גם תוקע, מריע ומחצצר בהשראת צורת החדק (ובספר גן גורים "מאנפף לגורים וקורא בחרחורים")
  • פרה גועה ("וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ... הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ", שמואל א ו, יב)
  • צבוע צוחק (כך בלשונות העולם) או מיילל
  • ציפור מצייצת, מצפצפת, שרה ומזמרת
  • צפרדע מקרקרת, ובספרות העברית גם מְאַרְדַּעַת (מן אורדעא – צפרדע בארמית)
  • צרצר מצרצר
  • שועל מיילל
  • תוכי מדבר, שורק, מפטפט ומקשקש
  • תן מיילל
  • תרנגול קורא
  • תרנגולת מקרקרת או מקדקדת (אבן־שושן: משמיעה קול כעין קַד־קַד)

הערות על כמה מן הפעלים

  • גִּעְגַּע - כבר בספר בן סירא נמצא הרצף "גע גע" המביע קול, וקושרים אותו לפועל גָּעָה. הפועל גִּעְגַּע מופיע בספרות החדשה לציון קול האווזים וגם צחוק של בני אדם.
  • הִבְרִיס - לדעת חוקר התלמוד שאול ליברמן, פועל זה המיוחס כמו שראינו במדרש לחמור, מקביל לפועל היווני brazein המציין קולות של דובים ופילים.
  • הָמָה - פועל כללי לציון קול. בתנ"ך אפילו כלבים הומים (תהלים נט, ז).
  • זִמְזֵם - חידושו של אליעזר בן־יהודה לפי עדותו במילונו. לצד הדבורים מזמזמים הזבובים והיתושים, וכמובן גם בני אדם וכלים למיניהם.
  • יִלֵּל - בתנ"ך מוכרים יְלָלָה והֵילִיל (הפעיל) . המופע הקדום ביותר של הפועל יילל (פיעל) הוא ככל הנראה במגילות מדבר יהודה ולאחר מכן בספרות חז"ל. לרוב הוא מציין בכי של בני אדם. בספרות החדשה הוא יוחס לבעלי חיים אחדים, והבולטים בהם חתול ותן.
  • לִבְלֵב - הפועל משמש להשמעת קול, למשל קולו של האל: "לבלב בקולו כביכול - 'ועליון יתן קולו'" (שיר השירים רבה). בפיוט המתפללים מלבלבים זמירות לאל. בן־יהודה במילונו קושר את הפועל למילה لبلب [לבּלבּ] בערבית המציינת את קול הכבש והתיש. (ראו עוד ח' ילון, פרקי לשון, עמ' 84–85.)
  • נָהַם - פועל כללי לציון קול, לרוב קול מפחיד. בתנ"ך "אֲרִי נֹהֵם" (משלי כח, טו), וגם בני אדם "וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו" (יחזקאל כג, כד), ואפילו הים נוהם: "כְּנַהֲמַת יָם" (ישעיהו ה, ל). הייחוס הראשון של הפועל לדוב הוא בפיוט של הקליר: "כלה תעש בם ויהמו / כי עלינו כדובים נהמו". 
  • נָהַק - הוא קולו של החמור על פי הפסוק "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ" (איוב ו, ה). "פרא" המקראי מזוהה כחמור בר, עָרוֹד; ובספרות חז"ל: "אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין" (ירושלמי, יומא מה ע"ג, ושם גם בגרסה "נוקק"). לפועל הזה קרובים הפעלים נָאַק ונָהַג, שגם הם מביעים קולות של בעלי חיים.
  • נָחַר - במקרא יש נחרת סוסים (ירמיהו ח, טז). הפועל הזה נקשר לחזיר כנראה על פי הצליל חר־חר המיוחס לו בכמה מלשונות אירופה.
  • נָעַר - במקרא "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא, לח). בספרות חז"ל הנעירה מיוחדת לחמור, וכך גם בימינו. הינה סיפור יפה על חמור חכם ונעירתו: "מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשוהו בחצר. הניחו לפניו שעורים ותבל ולא אכל ולא שתה. ואמרו [הליסטים]: מה אנו מניחין חמור זה שימות ויבאיש עלינו את החצר. פתחו לו הדלת והוציאוהו. כשהיה בדרך היה משחק ובא עד שהגיע לפתחו של ר' חנינא בן דוסא. התחיל נוער. ושמע בנו של ר' חנינא קולו. אמר לו: אבא, קול בהמתנו אני שומע. אמר לו: בני, פתח לו הפתח, שכבר מתה ברעב. הכניסה ונתן לפניה שעורים ואכלה ושתתה. מלמד שכשם שהצדיקים חסידים כך בהמתן חסידים." (אבות דרבי נתן)
  • פָּּעָה - פועל מקראי המיוחס לאישה יולדת. בספרות חז"ל ובפיוט הקדום אנו מוצאים עֶגְלָה שפועה, ומאוחר יותר יוחד הפועל לבני הצאן - כבשים, עיזים, טליים וגדיים.
  • צִפְצֵף, צִיֵּץ, צִוֵּץ - הפועל העתיק מן השלושה הוא צפצף שבמקרא, כגון "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י, יד). צִיֵּץ מופיע לראשונה בלשון חז"ל, כגון "צפור מצייץ ויודע על מה מצייץ" (קוהלת רבה). בספרות העברית החדשה (ובמילונים) אפשר למצוא גם צִוֵּץ והִצְוִיץ הגזורים מן הקול צְוִיץ־צְוִיץ.
  • צִרְצֵר - במדרש עשרת המלכים נדרש השם נבוכדנאצר: "נבו - שהיה נובח ככלב; כד - שהיה כמלא כד; נצר - שהיה מצרצר כצרצר".
הינה מובאות מן הספרות העברית החדשה־ישנה שיש בהם שפע קולות של בעלי חיים:
  • "והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם מַשַׁק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישמון. גם נחשים שורקים..." (אברהם מאפו, אהבת ציון, 1853)
  • "ושניאור חקה באמנות רבה קול גור־כלב נובח, יללת החתול, געית הפּרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפּרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות. המשורר היה מלא רצון ונחת מחקוייו ותנועותיו אלה." (ראובן בריינין על ז' שניאור, 1917)
 ‍‍באהבה לכל בעלי החיים, ולא משנה באיזו שפה הם מדברים. [post_title] => קולות בעלי חיים [post_excerpt] => כל ילד יודע שכלב נובח וחתול מיילל. המתקדמים יציינו גם את זמזום הדבורה ואת קריאת התרנגול. אבל האם ידעתם מה הוא קולם של הצבי, הזאב והגמל? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-14 19:52:36 [post_modified_gmt] => 2021-09-14 16:52:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=23821 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

כל ילד יודע שכלב נובח וחתול מיילל. המתקדמים יציינו גם את זמזום הדבורה ואת קריאת התרנגול. אבל האם ידעתם מה הוא קולם של הצבי, הזאב והגמל? המשך קריאה >>
איור של זקן מקריא ספר לכלב והכיתוב: לקרוא סיפור או להקריא אותו.

קָרָא והִקְרִיא

WP_Post Object
(
    [ID] => 140
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-15 10:38:41
    [post_date_gmt] => 2011-03-15 08:38:41
    [post_content] => 

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'?

הפועל הרגיל לעניין זה בתנ"ך ובספרות חז"ל הוא הפועל קָרָא בבניין קל. בתנ"ך – בייחוד בתוספת 'באוזני', כגון "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ... וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'" (מלכים ב כג, ב). בספרות חז"ל, לעיתים בתוספת 'לפני': "חזן הכנסת נוטל ספר תורה... וכהן גדול עומד ומקבל וקורא... וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" (משנה יומא ז, א).

הפועל הִקְרִיא משמש בספרות חז"ל בעיקר לקריאת דבר בעבור אדם שאינו יודע לקרוא בעצמו כדי שיחזור על המילים שהוא חייב לומר. כך למשל אנו מוצאים במשנה בעניין קריאת פרשת הביכורים בשעת הבאתם: "בראשונה כל מי שיודע לקרות [=לקרוא] קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מַקְרִין [=מַקְרִיאִים] אותו. נמנעו מלהביא – התקינו שיהו מַקְרִין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע" (משנה ביכורים ג, ז).

לצד שימוש זה יש מקרים גבוליים. במשנה סוכה (ג, י) יש הבחנה בין שני מצבים של הקראת ההלל: "מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו – עונה אחריהן מה שהן אומרין", כלומר חוזר מילה במילה על הטקסט המוקרא. לעומת זאת "אם היה גדול מַקְרֶא [=מקריא] אותו – עונה אחריו הללויה", כלומר אינו צריך לחזור על המילים.

בימי הביניים לא מצאנו עדות של ממש לשימוש של 'הקריא' השונה מלשון חז"ל.

אצל סופרי העת החדשה מן המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים מצאנו שימוש בפועל הִקְרִיא במשמעות 'קרא בקול באוזני אחר', לרוב באוזני רבים. לדוגמה: "בשעה שהקריאו את שיריו בפומבי על נשפי שמחה" (ש"י עגנון, בארה של מרים, הפועל הצעיר גליון 14, 1909). ביאליק משתמש בפועל 'הקריא' במשמעות קרובה לשימוש בפועל 'הכתיב', ולפי עדותו של יצחק אבינרי שימשה בעבר 'הקראה' בבתי הספר בהוראת 'הכתבה'. כיום רווח במיוחד השימוש בפועל הִקְרִיא בהקשר של קריאה לילד שאינו יודע לקרוא בעצמו.

בעבר דנה ועדת הדקדוק של האקדמיה בשאלת התקינות של הִקְרִיא במשמעות שנוצרה בלשון ימינו, והחליטה שאין לאסור אותו במפורש. אם כן הרוצה לדבוק בדרכה של העברית הקלסית יקרא סיפור לילדיו או שיר לפני קהל, ומי שירצה יוכל להקריא סיפור לילדיו ושיר באוזני קהל.

[post_title] => קָרָא והִקְרִיא [post_excerpt] => רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'? תשובתנו: שתי הצורות תקינות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a7%d6%b8%d7%a8%d6%b8%d7%90-%d7%95%d7%94%d6%b4%d7%a7%d6%b0%d7%a8%d6%b4%d7%99%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-06-23 16:05:06 [post_modified_gmt] => 2022-06-23 13:05:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=140 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'? תשובתנו: שתי הצורות תקינות. המשך קריאה >>

רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?

WP_Post Object
(
    [ID] => 187
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-24 13:31:52
    [post_date_gmt] => 2010-03-24 11:31:52
    [post_content] => המילה רוֹפְאָה היא צורת הנקבה של הבינוני (הווה) בבניין קל לצד הצורה רוֹפֵאת (כמו קוֹרְאָה, קוֹרֵאת). ועדת הדקדוק של האקדמיה התלבטה בשאלה מה תהיה צורת הנסמך של רוֹפְאָה. האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה־האחות רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים). יש לציין שצורה זו היא בבחינת חידוש.
    [post_title] => רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?
    [post_excerpt] => האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a8%d7%95%d6%b9%d7%a4%d6%b0%d7%90%d6%b7%d7%aa-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a8%d7%95%d6%b9%d7%a4%d6%b5%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-01 21:20:55
    [post_modified_gmt] => 2020-04-01 18:20:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=187
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים). המשך קריאה >>
איור של שתי בחורות ליד שולחן עם מחשב האחת צוהלת והשנייה זועפת והכיתוב: מקנאה או מקנאת?

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

WP_Post Object
(
    [ID] => 897
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-24 13:26:23
    [post_date_gmt] => 2010-03-24 11:26:23
    [post_content] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה סיומת אחת לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים.

ברוב הבניינים הסיומת השגורה היא ־ת, ואילו בבניין הפעיל שגורה הסיומת ־ָה. כך למשל בבניין קל רגילים לומר 'יושבת', 'עומדת' אבל בספרות מוצאים 'יושבה', 'עומדה' כבשיריו של ביאליק: "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ", "לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה". לעומת זאת בבניין הפעיל אומרים 'מרגישה', אבל בספרות ההלכה יש 'מַרגשת'; בדרך כלל אומרים 'משיגה' אבל 'אין ידו מַשגת'.

הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.

אבל מדוע נשמעות דווקא בפעלים משורשים המסתיימים באל"ף צורות נקבה בה"א במקום בתי"ו? מדוע למשל ייכתב וייאמר מקנאה או מתרפאה אך לא 'מבקְשה' במקום 'מבקשת' או 'מתקלְחה' במקום 'מתקלחת'? זאת ועוד, צורות כמו מְקַנְּאָה או מִתְפַּלְְּאָה אומנם אפשריות אבל אינן קלות לביצוע שהרי את האל"ף, הבאה במקרים האלה אחרי שווא, ראוי להגות.

האמת היא שהאומרים מקנאה או מתפלאה הוגים מן הסתם משהו מעין מְקַנָּאה, מִתְפַּלָּאה (ואינם הוגים את האל"ף!) – על פי הדגם המוכר מפעלים בלי אל"ף בסופם, כמו 'מְשַׁנָּה' או 'מִתְאַוָּה' (מן השורשים שנ"י, או"י). צורות אלו אינן תקניות. על כן עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.
    [post_title] => קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א
    [post_excerpt] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d6%b9%d7%a8%d6%b5%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%a7%d7%95%d6%b9%d7%a8%d6%b0%d7%90%d6%b8%d7%94-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-17 13:04:56
    [post_modified_gmt] => 2021-10-17 10:04:56
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=897
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך קָרָא ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>