הדף בטעינה

על המילה קַרְקַע

במילון

 (ללא ניקוד: קרקע)
מיןנקבה
שורשקרקע
נטייהקַרְקָעוֹת, קַרְקְעוֹת־

הגדרה

  • אדמה
  • תחתית, שטח שנמצא למטה, כגון 'קומת קרקע'

צירופים

    לכל הצירופים
    על יסוד מילון ההווה

    בתשובות באתר

    גמד אוחז שריון וחובש קסדה - הכיתוב: כובע או קובע?

    כּוֹבַע וְקוֹבַע

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 19311
        [post_author] => 4
        [post_date] => 2017-03-23 13:58:03
        [post_date_gmt] => 2017-03-23 11:58:03
        [post_content] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?
    
    כבר בתנ"ך המילה באה בשני הכתיבים – שש פעמים כּוֹבַע ופעמיים קוֹבַע. למשל: בתיאור גלית הפלשתי נאמר "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה), ובהמשך אותו הפרק מסופר "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ" (פסוק לח). בספרות חז"ל, על פי המסור לנו בכתבי היד ובדפוסים, הכתיב הוא כובע בלבד. הכתיב בכ"ף הוא הרגיל גם בחיבורים מאוחרים יותר, אך זעיר שם זעיר שם אפשר למצוא קובע בקו"ף בעקבות המקרא.
    
    אף שיש דעות שונות בדבר מקור המילה (ראו בהמשך), מוסכם על הכול כי כובע וקובע חד הם, ומדובר בחילוף בין עיצורים קרובים. בתנ"ך המילה מופיעה תמיד בהקשר צבאי – 'כיסוי ראש של לוחם', ועל כן מקובל לפרשה 'קסדה'. בספרות חז"ל התרחבה הוראת המילה לכיסויי ראש בכלל, ואילו כיסוי הראש הקשיח של הלוחמים החל להיקרא בשם קסדה – בעקבות היוונית והלטינית (cassis, cassidis).
    
    בעברית החדשה הצורה הרגילה היא כובע בכ"ף, והוראת המילה כבלשון חז"ל: שם כללי לכיסויי הראש למיניהם. לעומת זה קובע בקו"ף נתייחד להוראה 'קסדה', 'כובע מתכת להגנה' – כמשמעה המקורי של המילה בתנ"ך. ואכן את הקובע אנו פוגשים בעיקר בתקנות בטיחות ובמסמכים צבאיים ישנים – לרוב בצירופים 'קובע מגן' או 'קובע פלדה' (מכאן ראשי התיבות קפל"ד וקפלס"ט – 'קובע פלדה' ו'קובע פלסטיק'; כיום ראשי התיבות האלה מתפרשים לעיתים 'קסדת פלדה' ו'קסדת פלסטיק'). וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הקובע משיר הילדים הנודע:
    

    בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים / רַעַשׁ, מְהוּמָה הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים / יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה. וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד / אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה / וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה. (אלה אמיתן, במדינת הגמדים)

    אם כן הכתיב כובע בכ"ף יפה בכל ההקשרים, ואילו הכתיב קובע בקו"ף אפשרי (אך אינו הכרחי) כאשר מדובר בקסדת מגן. וכמובן אפשר לנקוט לעניין זה גם את המילה קסדה.

    על מקור המילה

    מקורה של המילה כובע (קובע) אינו ודאי. בעבר היה מקובל לקשור אותה למילה מגבעת ולשורש גב"ע שעניינו גובה (אח לשורש גב"הּ), שכן העיצורים ג', כ' וק' מופקים באותו בסיס חיתוך. כך למשל כותב רמב"ם: "מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת" (הלכות כלי המקדש ח, ב). חוקרים בני ימינו מציעים לראות בה מילה שאולה ממקור לא שמי – אולי גלגול של המילה החיתית kupai. עם זאת משמעה של המילה החיתית משוער בלבד, שכן היא נזכרת רק בכמה רשימות של חפצים. הבלשן אדוארד ספיר אף הציע לראות במילה kupaḫi את המקור למילה הלטינית caput – 'ראש'. אפשר שהמילה האכדית kubšu ('כובע', 'כיסוי ראש') קשורה אף היא לעניינו, והוצע לראות גם בה גלגול של המילה החיתית.

    על הטעמת המילה

    ההגייה התקנית של המילה כובע (קובע) היא במלרע, כלומר בהטעמת ההברה האחרונה: כובַ֫ע, קובַ֫ע. היא מצטרפת למילים אֶמְצַע, אֶצְבַּע, קַרְקַע – המסתיימות גם הן בפתח ועי"ן והטעמתן התקנית מלרע. בתנ"ך המילה כובע (קובע) באה במלעיל במעמד נסמך, כגון "וְכ֫וֹבַע נְחֹשֶׁת". [post_title] => כּוֹבַע וְקוֹבַע [post_excerpt] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%a2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:18:23 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:18:23 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=19311 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

    את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?
    המשך קריאה >> המשך קריאה >>
    איור שדה שיבולים והכיתוב: ניבים מתנובת השדה

    ניבים מתנובת השדה

    WP_Post Object
    (
        [ID] => 1044
        [post_author] => 1
        [post_date] => 2013-05-12 11:16:00
        [post_date_gmt] => 2013-05-12 08:16:00
        [post_content] => 

    ניבים מתנובת השדהעל פי המסופר בספר בראשית החל האדם את דרכו בגן עדן אשר סיפק לו את כל צרכיו. אך לאחר שאכל מפרי עץ הדעת הוא גורש משם, ונגזר עליו לפעול בעצמו להשגת מחייתו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ..." (בראשית ג, יט). מאז היה הלחם למזונו המרכזי של האדם, והשגתו – לעיקר עמלו עלי אדמות.

    חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים הלקוחים מתחום גידול הדגן ועיבודו. כך למשל המילים יְבוּל ושָׂדֶה רגילות בעברית ובלשונות אחרות בשימושים מושאלים כגון 'שדה ראייה', 'שדה פעולה', 'יבול שיריו'. שם התואר בּוּר משמש בלשוננו למן ספרות חז"ל לציון שדה שלא נחרש, ובהשאלה גם לציון אדם חסר השכלה כגון בצירוף 'בּוּר ועם הארץ' או בשם המופשט בּוּרוּת.ניבים מתנובת השדה

    הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם...". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. משמעויות נוספות של הפועל חָרַשׁ נוצרו בלשון הדיבור: הָלַךְ או נָסַע הרבה ('לחרוש את הארץ') וגם לָמַד הרבה ('לחרוש למבחן', 'חרשן'). בשימושים אלו החרישה מייצגת עבודה יסודית ומאומצת, ומכאן גם הביטוי 'חריש עמוק' לציון פעולה יסודית ושיטתית.

    עבודת האדמה הניבה בלשוננו כמה ניבים וביטויים:

    קרקע פורייה – בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת, כגון "משחק משותף הוא קרקע פורייה ללמידה". יש גם ביטוי רחב יותר: 'נפל (כזרע) על קרקע פורייה', כגון "סיסמאות של צדק ושוויון נפלו על קרקע פורייה בליבם של צעירים שהתמרדו במציאות".

    קרקע בתולה – קרקע שלא עובדה מעולם. בהשאלה: נושא או תחום שטרם עסקו בו ושטרם נחקר. לדוגמה: "בתחום המינוח הרפואי מצא ד"ר מזי"א קרקע בתולה וכר נרחב לעבודת התרגום שלו".

    הכשיר את הקרקע – עָרַךְ הכנות לקראת שינוי או פעולה – בעיקר בקרב הגורמים הקשורים לעניין. לדוגמה: "נציגי החברות נפגשו ביניהם כדי להכשיר את הקרקע לקראת מיזמים משותפים". הצירוף משמש גם במשמעות 'יצר בסיס נוח לדבר'. לדוגמה: "רצף האירועים והשפל הכלכלי הכשירו את הקרקע למהפכה".

    נסתחפה שדהו – הורע מזלו, נגרם לו נזק כבד שאי אפשר לתקנו (על פי משנה כתובות א, ו).

    הולך בתלם – תלם הוא חריץ ישר שהמחרשה עושה באדמה. את דימוי ההליכה בתלם אפשר למצוא במשמעויות שונות בעיתונות העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים – על רקע העבודה החקלאית שעסקו בה החלוצים: הליכה בדרכו של מישהו אחר, עשייה שגרתית וחסרת מעוף, עבודה מסורה, צייתנות ומשמעת ועוד. בהמשך התקבע הצירוף 'הולך בתלם' לציון אדם הנוהג על פי מוסכמות החברה.

    נשא בעול  עול הוא מוט כבד המונח על צוואר הבהמה ומחבר אליה את המחרשה. בהשאלה עול הוא עמל, סבל וצער. במגילת איכה נאמר "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (ג, כו) ובמסכת אבות נזכר "נושא בעול עם חברו" (ו, ו) –כנראה מי שמשתתף בצערו של חברו ומסייע לו. כיום משתמשים בצירוף 'נָשָׂא בעול' או 'מָשַׁךְ בעול' במשמעות 'עשה את העבודה המוטלת עליו', 'מילא חובתו כראוי'. המילה עול משמשת במשמעות מושאלת בניבים נוספים ובהם: 'עול מצוות', 'הכביד את עוּלו' (=לָחַץ, הִקשה, הגביר את דרישותיו), 'פרק עול' או 'פרק כל עול' (=מרד, התפקר).

    זָרַע אל קוצים – מקור הביטוי בירמיהו ד, ג: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים". הנביא קורא לעם לחרוש את השדה לפני הזריעה, ולא לזרוע באדמה מלאה קוצים שבה התבואה אינה עולה יפה. ככל הנראה הנמשל הוא שלשם חזרה אמיתית בתשובה יש לסור לגמרי מן המעשים הרעים. כיום משמש הביטוי 'זרע אל קוצים' במשמעות טרח לחינם, עמלו היה לשווא.

    שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור – פתגם ממגילת קהלת (יא, ד) המותח ביקורת על מי שנוקט זהירות מופרזת ונמנע מעשייה בשל חששות שווא.

    בקצירת האומר – בקיצור, בלי להאריך בדברים. משחק מילים שנוצר בספרות העברית החדשה על פי 'קצירת העומר' – קציר שיבולי השעורים הראשונות שנעשה בחג הפסח.

    לא תחסום שור בדישו – דיש הוא מלאכת הפרדת גרגרי התבואה מן השיבולים. בעת העתיקה נעשתה מלאכת הדיש באמצעות שור: השור היה הולך על השיבולים ורומס אותן ברגליו או במוֹרַג – לוח רחב וכבד שבתחתיתו נעוצות אבנים – שחובר אליו. בשעת הדיש היה השור אוכל לעיתים מן התבואה, וכדי למנוע צער בעלי חיים אסרה התורה לשים מחסום לפיו בעת עבודתו (דברים כה, ד). בשיח הציבורי הביטוי משמש לעיתים לתיאור טובות הנאה שמקבלים עובדים במקומות עבודה מסוימים.

    כמוץ ברוח, כמוץ לפני רוח – משל לדבר בן־חלוף (ישעיהו יז, יג; תהלים לה, ה). מוץ הוא הקליפה הדקה העוטפת את גרגרי הדגן. לאחר הדיש מפרידים בין חלקי התבואה על ידי זרייתם – העפתם מעלה באמצעות מִזְרֶה (מעין קילשון עץ). בזרייה נופלים ראשונה הגרגרים הכבדים, ואילו המוץ – הקל ביותר – מתפזר הרחק עם הרוח.

    מה לתבן את הבר – מה לשני דברים אלו יחד? (טפל עם עיקר, רע עם טוב וכדומה). תבן הוא הקש שנקצץ בדיש, ובר הוא התבואה, גרגרי הדגן. מקור הביטוי בירמיהו כג, כח, אך מדברי התלמוד על פסוק זה ירשנו ביטוי בעל משמעות הפוכה: "אי אפשר לבר בלא תבן" (בבלי ברכות נה ע"א) – אין עיקר בלא טפל, אין טוב בלא שום רע. בעברית החדשה נוצרו ביטויים נוספים הקשורים לבר ולתבן: 'לבור את הבר מן התבן' – לבחור רק במה שרצוי, להתמקד בעיקר, וכן 'לבור את התבן מן הבר' – לסלק את מה שאינו רצוי. גרסה אחרת של הביטוי היא 'לבור את הבר מן המוץ' או 'לבור את המוץ מן הבר' – שכן גם את המוץ מפרידים מגרגרי התבואה. ריבוי הגרסאות ואי־הכרת הריאליה החקלאית אף הולידו ביטויים חסרי היגיון כגון 'לבור את המוץ מן התבן'.

    רחיים בצווארו – יש עליו נטל כבד – בייחוד בהקשר של פרנסת המשפחה. כדי לטחון קמח היו מחברים את אבן הרחיים העליונה אל צוואר הבהמה במוט עץ. הבהמה הייתה הולכת סביב הרחיים, והאבן העליונה (רֶכֶב) הייתה מסתובבת וטוחנת את הגרגרים שעל האבן התחתונה (שֶׁכֶב). מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: רחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!" (קידושין כט ע"ב).ניבים מתנובת השדה

    טחן קמח טחון – אמר דברים ידועים, חזר על דברי אחרים. בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ע"ב) מסופר כי לאחר שהתגאה נבוזראדן הבבלי על שהחריב את המקדש יצאה בת קול ואמרה: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת" – עַם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת. כלומר: לא אתה עשית כל זאת, כי הדבר כבר נעשה בידי שמיים. את טחינת הקמח הטחון הגמרא מדייקת מלשון הכתוב באחת הנבואות על בבל: "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח" (ישעיהו מז, ב) – טחני את מה שהוא כבר קמח.

    עובד אדמתו ישבע לחם – פתגם בשבח העבודה והחריצות המופיע פעמיים בספר משלי (יב, יא; כח, יט). פתגמים קרובים: "אם אין אדם חורש בימות החמה – מה יאכל בימות הגשמים?" (על פי ילקוט שמעוני לפסוק זה), "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט), "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים קכו, ה).

    כתבה: תמר קציר (כץ)

    קובץ להדפסה [post_title] => ניבים מתנובת השדה [post_excerpt] => חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-05-27 23:49:28 [post_modified_gmt] => 2020-05-27 20:49:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1044 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

    חשיבותה של עבודת האדמה בחיי האדם – בעת העתיקה וגם אחריה – באה לידי ביטוי במילים ובניבים שנלקחו מתחום גידול הדגן ועיבודו לתחומי חיים אחרים.
    המשך קריאה >> המשך קריאה >>

    במבט היסטורי

    שכיחות הערך קַרְקַע ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
    ערכים נוספים:
    שכיחות 1=0.1%
    • 1
    • 0.9
    • 0.8
    • 0.7
    • 0.6
    • 0.5
    • 0.4
    • 0.3
    • 0.2
    • 0.1
    • 0
    • 200- עד 0
    • 0 עד 300
    • 300 עד 600
    • 600 עד 800
    • 800 עד 1100
    • 1100 עד 1300
    • 1300 עד 1500
    • 1500 עד 1750
    • 1750 עד 1918
    • 1919 ואילך
    לצפייה במובאות >>

    במבט היסטורי

    שכיחות הערך קַרְקַע ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
    שכיחות 1=0.001%
    • 1
    • 0.9
    • 0.8
    • 0.7
    • 0.6
    • 0.5
    • 0.4
    • 0.3
    • 0.2
    • 0.1
    • 0
    • 200- עד 0
    • 0 עד 300
    • 300 עד 600
    • 600 עד 800
    • 800 עד 1100
    • 1100 עד 1300
    • 1300 עד 1500
    • 1500 עד 1750
    • 1750 עד 1918
    • 1919 ואילך
    לצפייה במובאות >>