WP_Post Object
(
    [ID] => 28234
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-03-22 14:56:54
    [post_date_gmt] => 2018-03-22 12:56:54
    [post_content] => עונת האביב אהובה על רבים, וממנה נולדו השמות הפרטיים אביב, אביבה ואביבית.

המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב. אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.
    [post_title] => אביב
    [post_excerpt] => במקורה המילה אָבִיב איננה מציינת עונה כלל. רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש בה לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וכך משמעותה הרגילה עד ימינו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%99%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-07 11:28:41
    [post_modified_gmt] => 2021-04-07 08:28:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=28234
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1022
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-03-27 15:07:00
    [post_date_gmt] => 2012-03-27 13:07:00
    [post_content] => המילה אָבִיב מוכרת כבר מן התנ"ך, וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב (בנטייה אִבּוֹ, כמו לֵב–לִבּוֹ). אֵב פירושו צמח צעיר ורענן, ומכאן גם צעירוּת ורעננוּת. המילה אֵב נזכרת בתנ"ך פעמיים: איוב שואל "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּא אָחוּ בְלִי מָיִם?" (ח, יא) ומשיב "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (שם, יב) – צמח שאין לו מים ייבש בטרם ייקטף, בעודו ירוק, צעיר ולח. המובאה השנייה, משיר השירים, מוכרת יותר בזכות הלחן האהוב של שרה לוי תנאי: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (ו, יא). איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים, ויש המפרשים נחל בצירוף זה 'עץ תמר' על פי הערבית نَخْلَة (נַחְ'לַה).

השורש אב"ב משותף לכמה לשונות שמיות, ובכולן יש לו משמעויות הקשורות בצמיחה. כך למשל באמהרית, שפתם של רוב העולים מאתיופיה, המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח'. שמה של בירת אתיופיה – אדיס אבבה (Addis Abäba) פירושו 'פרח חדש'.

בימינו, כאשר הפסח בַּפֶּתַח, הילדים שרים את שירם הוותיק של בלהה יפה וידידיה אדמון "אביב הגיע פסח בא". אך בימים שבהם נָחוג חג הפסח בפעם הראשונה לא היה שיר כזה יכול לבוא לעולם, מפני שהאביב לא היה עונה מעונות השנה. היום מקובלת חלוקת השנה לארבע עונות: קיץ, סתיו, חורף ואביב. החלוקה הזאת מושפעת מן החלוקה בלשונות אירופה, המבוססת על אקלים שיש בו ארבע עונות ברורות. אך באזור שלנו יש למעשה שתי עונות – קיץ וחורף – כפי שנאמר בספר בראשית: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב).

סְתָו בתנ"ך אינו אלא מילה נרדפת לחורף – עונת הגשמים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). ואילו אָבִיב במקורו אינו עונה כלל, כי אם תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. כך למשל מסופר בספר שמות שהשעורים במצרים נפגעו במכת ברד "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא). עם זאת כבר בתנ"ך המילה אָבִיב באה בהקשר של זמן, בצירוף חֹדֶשׁ הָאָבִיב: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שמות לד, יח). חודש האביב הוא החודש שבו התבואה במצב של אביב.

חלוקת השנה לארבע עונות, המקובלת באירופה וברוב העולם, עולה בעברית לראשונה בימי חז"ל. ואולם שם שמות העונות אינם סתיו, חורף, אביב וקיץ כי אם תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז (כל תקופה, כלומר עונה, נקראת על שם החודש הפותח אותה).

לפי המילונים רק בימי הביניים – בעברית של חכמי ספרד – החלו להשתמש במילה אָבִיב לציון עונת השנה שבין החורף לקיץ, וזו גם המשמעות הרגילה של המילה בימינו.

מעניין לציין שבעברית החדשה נפגשו שני ביטויים המקבילים בתוכנם: על אדם שמת בגיל צעיר אפשר לומר בהשראת הפסוק באיוב שהוא "נקטף באיבו", ובהשפעת לשונות אירופה אפשר לומר שהוא "מת באביב ימיו".

נסיים בנעימה אביבית יותר – שני בתים משירו של חיים נחמן ביאליק "קומי צאי":

קוּמִי צְאִי, אֲחוֹתִי כַלָּה,
קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי –
בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי:
מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר גַּנִּי
נִרְאָה צִיץ, נִרְאָה צִיץ,
נִשְׁמַע קוֹל הַדְּרוֹר עַל־בֵּיתִי.
[...]

עָבַר חֶסֶד־אֵל בָּאָרֶץ
עַל כְּנַף־אוֹר, עַל כְּנַף־אוֹר –
וּבַפְּלָגִים נָפְלָה רִנָּה:
אָבִיב בָּא! אָבִיב בָּא!
לִבְלְבוּ בַגָּן הָעֵצִים,
הַדֻּבְדִּבְנִיָּה הִלְבִּינָה.
[...]

ערכה תמר קציר, על פי "רגע של עברית" מאת רות אלמגור־רמון ששודר בקול ישראל.
    [post_title] => אביב לחג האביב
    [post_excerpt] => המילה אָבִיב קרובה למילה אֵב המוכרת מן הצירוף "איבֵּי הנחל", ופירושה צמח צעיר ורענן. מה הוא אביב בתנ"ך ואיך הפכה המילה לציון עונה בשנה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%97%d7%92-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-02 22:02:20
    [post_modified_gmt] => 2020-04-02 19:02:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1022
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 8002
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2006-03-14 16:25:30
    [post_date_gmt] => 2006-03-14 14:25:30
    [post_content] => תוכן העניינים

	
לזכרו של גד בן־עמי צרפתי מאת קרן דובנוב, עמ' 1
	
החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 1
	
החלטות בדקדוק מאת ברק דן, עמ' 2
צורת הרבים של קיץ וחיל, נִיְלֵן, חוששני
	
פוֹרש ועוֹזב – במה נְנוּחם? מאת ברכה דלמצקי־פישלר (דברים במסיבת הפרֵדה לד"ר מרדכי מישור), עמ' 3
מְפרש = מְהלך, עוזב = נוטש או מניח?
	
רְכָבִים ונְשָׁקִים וכיוצא בהם מאת חיים א' כהן, עמ' 6
לחם, רכב, בקר, צאן, דם–דמים
	
תעודה: מכתבו של שמואל אהרן ובר לוועד הלשון (סמדר ברק, מכון מזי"א), עמ' 8

    [post_title] => אקדם 31
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9d-31
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2015-07-27 20:04:02
    [post_modified_gmt] => 2015-07-27 17:04:02
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=8002
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 11801
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-09-08 11:39:34
    [post_date_gmt] => 2015-09-08 08:39:34
    [post_content] => בימי קדם נהגו שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי.

במקרא החודשים העבריים מכונים בדרך כלל על פי מספרם הסידורי מחודש ניסן ועד חודש אדר, למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (שמות מ, יז ועוד), "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" (שמות, יט, א ועוד), וגם בדרך ההשמט, למשל: "בַּשְּׁלִישִׁי" (יחזקאל לא, א).

בספר מלכים א' נזכרים שלושה שמות חודשים כנעניים קדומים: יֶרַח הָאֵתָנִים (תשרי), יֶרַח בּוּל (מרחשוון), יֶרַח זִיו (אייר).

כינויים קדומים לחודשי השנה ידועים לנו גם מלוח גזר (המאה העשירית לפנה"ס). הלוח כולל שמונה כינויים העומדים לצד "ירח" ('חודש') או "ירחו" ('חודשים' או 'חודשיים'). כולם קשורים לפעולות חקלאיות, אך לא את כולם אנחנו מבינים: ירחו אסף (אסיף), ירחו זרע (זריעה), ירחו לקש (לקיש; כנראה הכוונה לעונת הזריעה המאוחרת), ירח עצד פשת (עציד פשתה; מפרשים עקירת הפשתה במעצד), ירח קצר שערם (קציר שעורים), ירח קצר וכל (קציר וכל; מקובל לקרוא כֵּל, כמו כַּיִל – מדידה), ירחו זמר (זמיר, בציר ענבים), ירח קץ (קיץ, אסיף תאנים).

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.

הינה שמות החודשים וביאור קצר בצדם:
[slideshow_deploy id='52894']

תִּשְׁרֵי, תִּשְׁרִי
שם החודש השביעי בלוח השנה הבבלי (tašrītu). משמעו ראשית, התחלה. בימי קדם נהגו במסופוטמיה שני ראשי שנה: האחד בחודש ניסן והשני בחודש תשרי. בימי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) פשט מנהג ראש השנה בחודש ניסן, ואולם מנהג ראש השנה בתשרי לא נשתכח (החג נקרא אף הוא כשם החודש tašrītu). שם זה הוא היחיד המופיע גם בלשון האוגריתית. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה, המופיע לצד מספרו: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח, ב). השם 'ירח אתנם' מתועד גם בכתובות פיניקיות.
שורש השם תשרי – שר"י – מוכר גם משפות שמיות אחרות, והוא רווח בארמית. לשורש זה כמה מובנים, ובהם 'התיר' ו'התחיל'. כך למשל בארמית המקרא: "בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם" (= אז קמו זרובבל... וישוע ... והחלו לבנות את בית האלוהים שבירושלים; עזרא ה, ב); ובפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" (ראשית מילים ופתיחת שיח).
מַרְחֶשְׁוָן (בלי ניקוד: מרחשוון)
שם החודש השמיני בלוח השנה הבבלי (waraḫsamna). משמעו ירח שמיני. בלשון הבבלית המאוחרת נהגו הדוברים להחליף בין ההגאים השפתיים וי"ו ומ"ם, וכך הווי"ו שבראש המילה נתחלפה במ"ם, והמ"ם שבאמצע המילה נתחלפה בווי"ו. לימים נשתכח משמעו המקורי של שם החודש, והוא נחלק בתודעת רבים לשני רכיבים חדשים: 'מר' ו'חשוון'. כך צמח הכתיב מר־חשוון בשתי תיבות וכן הקיצור חשוון – שמו הרווח של החודש בעברית בת ימינו. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה המופיע לצד מספרו: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו" (מלכים א ו, לח).
כִּסְלֵו
שם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי (kissilimu). משמעות השם אינה ברורה. הצורה כסלו מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם כנזכר לעיל (ראו גם חודש סיוון להלן). משמעות השם אינה ברורה. שם החודש נזכר פעמיים במקרא, פעם אחת לצד מספרו: "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" (זכריה ז, א); ופעם שנייה בפתח ספר נחמיה: "וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" (א, א).
טֵבֵת
שם החודש העשירי בלוח השנה הבבלי (ṭebētu). מן הפועל האכדי ṭebȗ מקבילו של הפועל העברי טָבַע (באכדית אבדה הגיית העיצורים הגרוניים, ובמקומם באה תנועה). משמעות השם היא אפוא לטבוע, לשקוע במים או בבוץ כיאה לחודש רטוב זה. שם החודש נזכר במגילת אסתר לצד מספרו: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר ב, טז).
שְׁבָט
שם החודש האחד־עשר בלוח השנה הבבלי (šabāṭu). מקור השם בפועל האכדי šabāṭu שפירושו לחבוט, להכות, להצליף – ככל הנראה על שום הגשם המכה והמצליף בחודש זה. השם שְׁבָט נזכר בזכריה א, ז לצד מספרו: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט".
אֲדָר
שם החודש השנים־עשר בלוח השנה הבבלי (addaru). ככל הנראה משמעות השם להיות קודר, חשוך (adāru, ḫadāru). החודש נזכר בשמו ובמספרו כמה פעמים במגילת אסתר, למשל: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (ט, א).
נִיסָן
שם החודש הראשון בלוח השנה הבבלי (nisannu). משמעו ביכורי העץ והשדה. במקרא מכונה החודש "רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) ונאמר עליו "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם). כן הוא נקרא "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כג, טו). במגילת אסתר נזכר חודש ניסן לצד ציון מספרו: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן" (ג, ז).

 
אִיָּר (בלי ניקוד: אייר)
שם החודש השני בלוח השנה הבבלי (ayyāru). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי השם בא מלשון 'אור', 'זיו', ואולם אין די ראיות לכך. מן המקרא ידוע שם כנעני קדום לחודש זה: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (מלכים א ו, לז), והוא מופיע גם לצד מספרו: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (שם ו, א).
סִיוָן (בלי ניקוד: סיוון)
שם החודש השלישי בלוח השנה הבבלי (simānu). הצורה סיוון מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם השפתיים כנזכר לעיל. משמעות שם החודש אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא בא מלשון simanu ('מועד', 'זמן קבוע'). החודש נזכר במקרא לצד מספרו: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ" (אסתר ח, ט).
תַּמּוּז
שם החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (du'ūzu). שם החודש כשמו של אל הפריון הבבלי (בשומרית דֻמֻזִ "הבן הנאמן"), הנזכר גם בספר יחזקאל: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח, יד). על פי המסורת המסופוטמית עם קמילת הצומח יורד תמוז אל השאול, והוא שב ועולה אל הארץ בבוא הגשמים. החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו לט, ב).
אָב
שם החודש החמישי בלוח השנה הבבלי (abu). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא קשור למילה האכדית ebūru ('קציר'), ויש שהציעו כי מקורו במילה apu, abu ('קנים'). ואולם לא מצאנו לכך מספיק ראיות. שם החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (עזרא ז, ח).
אֱלוּל
שם החודש השישי בלוח השנה הבבלי (ulūlu). משמעות השם אינה ברורה. החודש מוזכר בספר נחמיה בשמו אך לא במספרו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם" (ו, טו). בחתימת ספר חגי, לדוגמה, נמצא מספרו בהשמט: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (ב, טו).

 
כתבה: אסתר הבר
    [post_title] => חודשי השנה העברית
    [post_excerpt] => שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-09-02 13:10:46
    [post_modified_gmt] => 2021-09-02 10:10:46
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11801
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 53287
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2021-09-13 15:12:53
    [post_date_gmt] => 2021-09-13 12:12:53
    [post_content] => המילה סְתָו נזכרת פעם אחת במקרא, במגילת שיר השירים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (ב, יא–יב).

בעברית בת ימינו סתיו הוא שמה של עונת המעבר שבאה אחרי הקיץ ולפני החורף – autumn או fall באנגלית. ברם, כידוע קדמונינו העבריים לא חילקו את מעגל השנה לארבע עונות מובדלות כמקובל בארצות אירופה. לדידם בשנה יש שתי תקופות מרכזיות: קיץ וחורף – "קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם" (תהלים עד, יז), ובלשון חכמים – 'ימות החמה' ו'ימות הגשמים'. במקורה המילה סתיו מורה 'חורף', 'עונת הגשמים' וכך לומדים גם מן ההקשר בפסוק בשיר השירים: הסתיו, כלומר החורף, עבר ועימו חלף גם הגשם.

אף שמדובר במילה יחידאית במקרא לא התקשו הפרשנים בפירושה, הודות לתרגום הארמי לפסוק הנודע מסיפור המבול בספר בראשית: "עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב) – את המילים "וְקַיִץ וָחֹרֶף" אונקלוס מתרגם "וְקֵיטָא וְסִתְוָא". המילה סתיו בהוראת 'חורף' מוכרת אפוא מן הארמית בצורה סִתְוָא. מילה זו ידועה בכל להגיה של  הארמית, וכך למשל גם בארמית הבבלית שבתלמוד "מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא [=בית קיץ בחורף] ובנו בי סיתווא בקייטא [בית חורף בקיץ]" (בבלי בבא בתרא ג ע"ב).

אף בערבית משמשת מילה דומה (שגיזרונה זהה) במשמעות 'חורף' – شِتَاء (שִׁתַא), הווי"ו העיצורית מתגלה בשורש شتو (שׁת"ו). ומדוע בשי"ן? העיצור השמי הקדום שמיוצג בעברית (ובימי קדם גם בארמית) בשי"ן שמאלית נעתק בערבית ל־š ובעברית ובארמית ל־s. כך למשל סהר בעברית (במקרא גם שׂהר[ונים]) ובארמית, לעומת شَهْر (שַׁהְר, 'חודש') בערבית. ואומנם במגילות קומראן נמצא בטקסט ארמי גם הכתיב העתיק שתו (=שְׂתָו). דווקא המילה הערבית خَرِيف (חַ'רִיף) מן השורש ח'ר"ף משמשת במשמעות 'סתיו' ולא 'חורף'.

המילה סתיו נדירה בלשון חכמים, אבל הדים לה מוצאים במילה סתווניות מן המשנה – אלו הם פירות חורף, פירות המאחרים להבשיל (ולכן על פי המשנה במסכת תרומות נהגו להכין מהם חומץ). להרחבה עיינו כאן.

עם זאת, בשל היותה מילה מקראית, פייטני ארץ ישראל, ומאוחר יותר משוררי ספרד, לא משכו ידיהם מלשבצה ביצירותיהם (כמובן, במובן 'חורף'). כך למשל בפיוט 'כתב סתיו' לר' שלמה אבן גבירול:

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו
וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן.

* * *

השם סתיו ניתן בשנים האחרונות לבנים ולבנות כאחד. לאמיתו של דבר בתנ"ך נמנים לא מעט שמות שנקשרים במזג אוויר חורפי: עָנָן (וגם ענני וענניה), בָּרָק, רַעַמְיָה, (מִשְׁפַּחַת) הַמַּטְרִי, ואולי גם גֶּשֶׁם ו־בֶּרֶד.

רמז לשני שמות נוספים אפשר אולי למצוא ברשימות העולים מבבל בספרי עזרא ונחמיה –  בספר עזרא בא השם יורָה: "בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר" (ב, יח), ואילו בספר נחמיה באותו הקשר מוחלף השם לחריף: "בְּנֵי חָרִיף מֵאָה שְׁנֵים עָשָׂר" (ז, כד). יש ששיערו מכאן שאין יורה וחריף אלא חילוף שם שעניינו אחד: יוֹרֶה (הוא כינויו של הגשם הראשון) וחֹרֶף (עונת הגשמים).

אף באנגלית, לפחות למן המחצית השנייה של המאה העשרים, Autumn הוא שם נפוץ לבנות. השם סתיו מוכר גם כשם משפחה. יש שהוא ניתן כשם עברי תמורת השם הלועזי הֶרְבְּסְט (מן Herbst, 'סתיו' בגרמנית), ואולי גם תחת השם הלועזי וִינְטֶר (מן Winter, 'חורף' בגרמנית).
    [post_title] => סתו
    [post_excerpt] => המילה סְתָו נזכרת פעם אחת במקרא, במגילת שיר השירים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (ב, יא–יב). בעברית בת ימינו סתיו הוא שמה של עונת המעבר שבאה אחרי הקיץ ולפני החורף, ואולם במקורה המילה היא עצמה מורה 'חורף', 'עונת הגשמים'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%aa%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-09-13 17:03:38
    [post_modified_gmt] => 2021-09-13 14:03:38
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53287
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)