WP_Post Object
(
    [ID] => 14016
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-02-07 11:50:43
    [post_date_gmt] => 2016-02-07 09:50:43
    [post_content] => 
רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? נקדים ונאמר ששני הכתיבים נכונים.
המילה בָּקִי מתועדת לראשונה בספרות חז"ל. למשל במשנה במסכת עירובין (ד, ח) מדובר על מי שאינו בקי בהלכה, וכך כתובה המילה (בלי אל"ף) בכל כתבי היד ובדפוסים. גם בצורת הרבים מצוי בכתבי היד של המשנה הכתיב בלי אל"ף: בקי–בקיים כמו נָקִי–נְקִיִּים. לצד כתיב זה מצוי גם הכתיב באל"ף: בקיאים.
את החילופים בין 'בקיים' ל'בקיאים' אפשר להסביר כחילופי יו"ד ואל"ף בין תנועות i או כתוספת הגה מעבר בין תנועות – בדומה לאל"ף בצורות צְבָאִים (הרבים של צְבִי), טְלָאִים (הרבים של טָלֶה). כתיבים כאלה אפשר למצוא במגילות קומראן, המגילות שנמצאו בגדה הצפונית־מערבית של ים המלח, ובהן כתיבים המיוחדים לסופרי הכת שישבו שם. כך למשל לצד הכתיב המקראי 'גוים' (= גוֹיִם, צורת הרבים של גוי) רגיל שם הכתיב 'גואים'. הכתיב 'בקיאים' יכול להוליד את הכתיב באל"ף גם בצורת היחיד, ואומנם הכתיב 'בקיא' – לצד 'בקי' – מצוי בתלמוד הבבלי. נוסיף כי הרצף יא לציון תנועת i בסוף מילה רגיל במגילות קומראן, כגון 'נקיא' לעומת 'נָקִי' בתנ"ך (אך פעמיים בתנ"ך נָקִיא – יואל ד, יט; יונה א, יד).
אף שנראה שהכתיבים בלי אל"ף קודמים לכתיבים באל"ף, אפשר גם לראות את הדברים בדרך אחרת, כלומר לראות בכתיב 'בקי' קיצור של 'בקיא'. וכל כך למה? בספרות חז"ל אנו מוצאים כמה וכמה מקרים שבמקום המילה 'בקיאים' (או בקיאין) משמשת המילה 'פקיעין', למשל בתוספתא נשאלת השאלה אם אכילת מצה של כותיים [= שומרונים] בפסח מותרת ואדם מישראל יוצא בה ידי חובת אכילת מצה. ר' לעזר [= אלעזר] אוסר זאת "לפי שאין [הכותיים] פקיעין בדקדוקי מצה". לעומתו רבן שמעון בן גמליאל סבור כי "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (תוספתא פסחים ב, ג). הגרסה 'פקיעין' מוכרת גם מן התלמוד הבבלי, אבל יש שמצוי גם הכתיב 'בקיעין' (תלמוד ירושלמי גיטין מג, ב). את המעבר מ'פקיעין' ל'בקיעין' ומ'בקיעין' ל'בקיאין' אפשר לבאר בקלות כחלק מן התופעה הכללית של ערעור העיצורים הגרוניים בתקופה זו. הסבר זה מחזק את ההשערה שהכתיב באל"ף – גלגול של עי"ן – הוא כתיב ותיק יותר. דבר דומה מצאנו במילה בָּרִיא במובן 'ודאי', היכולה להיכתב גם בָּרִי, כבמאמר הידוע "ברי ושמא – ברי עדיף", כלומר הוודאי עדיף מהספק (למשל בבלי כתובות יב ע"ב). בכתבי יד שונים של הבבלי גם נוכל למצוא במימרה זו את הכתיב באל"ף: "בריא ושמא – בריא עדיף".
הפועל פָּקַע מוכר מלשון חכמים; בָּקַע – כבר במקרא, ואחד ממובניו – חדירה או פריצת דרך. מובן זה של חדירה לעומק הדבר התגלגל למשמעות של בחינה וחקירה, הידועה בשורש בק"י מן הארמית, ומכאן למשמעות של מומחה בדבר. גם מן הארמית מוכרים החילופים בין פקיע, בקיע ובקי, ובהחלט ייתכן שבקי נשאל לעברית מן הארמית. על הקשר שבין בקי לבקיע כבר עמד רמב"ן בסיפה של דבריו על שמות יב, מג – בהדגימו מילים שהושמטה מהן העי"ן.
כך או כך כאמור שני הכתיבים – באל"ף ובלעדיה – טובים לשמש גם בימינו.
    [post_title] => בָּקִי או בָּקִיא?
    [post_excerpt] => רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? שני הכתיבים נכונים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a7%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 17:56:21
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 14:56:21
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14016
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 58013
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-12-13 15:14:41
    [post_date_gmt] => 2021-12-13 13:14:41
    [post_content] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט).[1]

המילה עֹפֶר נזכרת בתנ"ך רק במגילת שיר השירים, ואולם רוב החוקרים תמימי דעים כי השם הפרטי עֵפֶר (מבני מדיין למשל), שמופיע בבראשית ובדברי הימים, הוא צורת משנה של עֹפֶר. קריאת שם אדם בשם בעלי חיים היא תופעה מקראית מוכרת – עורב, זאב, ציפורה, חמור, נחש, דבורה, יעל, רחל, ליש ושועל הם כולם שמות של דמויות מקראיות.

צורת הנקבה של עֹפֶר היא עָפְרָה (בכתיב מלא עופרה). עֹפֶר, כמו כֹּתֶל ומֹתֶן, שקול במשקל פֹּעֶל ונטייתו בקמץ קטן: מָתְנִי, כָּתְלֵי־(הבית). עָפְרָה שקולה במשקל הנקבה פָּעְלָה (בקמץ קטן) המקביל למשקל פֹּעֶל דוגמת חֹזֶק–חָזְקָה ויֹשֶׁר–יָשְׁרָה. מכאן חודשה בימינו המילה כָּמְרָה – צורת נקבה של כֹּמֶר.

בתנ"ך נזכרים שני מקומות ששמם עָפְרָה: בדרום – בנחלת שבט בנימין (בהר אפרים),[2] ובצפון – בנחלת שבט מנשה. ייתכן שהשם קשור אל עופר (אולי מעין 'ארץ הצבאים'), כמו שמות מקומות אחרים שיש בהם שמות בעלי חיים דוגמת חֲצַר שׁוּעָל, אֶרֶץ שׁוּעָל, שַׁעַלְבִים (בדומה לת'עלב בערבית, 'שועל'), עֵין הַתַּנִּין (כנראה הכוונה ל־תַּנִּים) ועֵין גֶּדִי.[3] ואולם ייתכן שהוא קשור אל המילה עָפָר (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום מאובק') או אל השורש ע'פ"ר הידוע מן הערבית ועניינו 'שמירה' (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום שמור ומבוצר').[4]

למקומות ששמם עופרה מעמד מיוחד בדברי ימיהם של שמות מקומות בארץ ישראל. בדרך כלל נשמר השם העברי הקדום מתקופת המקרא או חז"ל בפיהם של דוברי הערבית בארץ (בשינויים קלים פחות או יותר), ואולם מקומות ששמם נגזר מן השורש עפ"ר הוחלפו לחלוטין – כולם במילה א־טַיְבּה (الطيبة), 'הטובה'. מה פשר העניין? חוקרים מסבירים כי הסיבה לכך נעוצה בהוראתן השלילית של מילים מן השורש עפ"ר בערבית, ובראשן המילה עִפְרִית (عِفْرِيت) שמובנה שֵׁד או רוח רעה. שמות אלה לא התקבלו על דעתם של התושבים דוברי הערבית (לא רק בארץ), ואלו הוחלפו בדרך כלל במילה החיובית טַיְבּה (שהיא ככל הנראה קיצור של טַיְבַּת אל־אִסְם, 'הטבת השם'). בימינו רבים מכירים את העיר הערבית הגדולה טייבה בשרון (ממזרח לכפר סבא), אולם חוץ ממנה יש בתחומי ארץ ישראל ובגבולותיה יותר מעשרה מקומות שונים בשם זה. לגבי חלקם מקובלת הסברה שאלו אותם מקומות שלְפנים נקראו עופרה (או מילה אחרת מן השורש עפ"ר), כגון הכפר הערבי־נוצרי טייבה שליד רמאללה (בסמוך לו  נמצא היישוב עופרה של ימינו) או הכפר טייבה ברמות יששכר (ממזרח לעפולה), שיש המזהים עם עופרה של נחלת מנשה, היא עׇפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד) עירו של גדעון.

כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר, עָפְרָה, ובשנים האחרונות נפוץ במיוחד השם עָפְרִי. עופרה בימינו הוא אומנם שם פרטי לבנות כמו שמתבקש מהוספת ה"א הנקבה, ואולם בתנ"ך סביר יותר שזהו שם שניתן לזכר: "וּמְעוֹנֹתַי הוֹלִיד אֶת עׇפְרָה" (דברי הימים א ד, יד). יש המסבירים זאת כצורת פנייה או חיבה של השם עֹפֶר.

שם המושב עֹפֶר בכרמל ניתן לו על שם הכפר הערבי הסמוך עין ע'זאל (عين غزال), 'עין האייל'. ממערב להם נמצא המושב עין איילה שנקרא כך על פי אותו היגיון.

_________________________
[1] חובבי בעלי החיים מכנים בשם 'עופר' וברבים 'עופרים' את צאצאיהם של כל בני משפחת האיילִיים: גם אייל הכרמל ויחמור פרסי שחיים (או חיו) בארץ וגם אחרים דוגמת אייל הצפון ואייל נקוד. צאצאי בעלי חיים ממשפחת הפריים, כגון ראם ודישון, מכונים בפיהם 'עגלים' (על אף הדמיון החיצוני לאיילים), למעט צאצאי הצבאים שכאמור נקראים עופרים וצאצאי היעלים שנקראים גדיים.
[2] בתנ"ך גם בכתיב עפרון (במסורת הקרי: עֶפְרַיִן). ואולי אף השם הפרטי עפרון, מוכֵר מערת המכפלה לאברהם, נגזר מן עֹפֶר. אך קשה לדעת בבירור.
[3] מתקופות מאוחרות יותר אנו מכירים את גמלא וסוסיא.
[4] עַ'פִיר בערבית (غَفِير) הוא 'שומר', 'נוטר'. שם זה התגלגל לעברית בימי המנדט בארץ ישראל בצורה גָּפִיר ככינוי לשוטר ביחידת שוטרים יהודית במשטרה הבריטית. על התגלגלות העיצור غ בעברית עיינו כאן.
    [post_title] => עופר ועופרי
    [post_excerpt] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט). צורת הנקבה עָפְרָה מוכרת אף היא מן המקרא, בעיקר כשם מקום. השם עָפְרִי הנגזר מן עֹפֶר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:20:29
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:20:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=58013
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)