WP_Post Object
(
    [ID] => 50618
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-04-22 12:46:49
    [post_date_gmt] => 2021-04-22 09:46:49
    [post_content] => על השאלה שבכותרת ימהרו להשיב חובבי התשבצים כי הפתרון הוא פְּסֹקֶת, בשורש פס"ק ובמשמעות 'מְקום הפסקה, נתינת רווח בשיער'. ובכן – מניין לנו מילה זו?

במקורות העברית הקלסית אין מוצאים מילה מיוחדת לציון 'שביל בשיער'. עם זאת בארמית של התלמוד הבבלי מופיע ביטוי בהקשר דומה: "מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה כולי עלמא לא יכלי ליה" [=מי שיש לו "שביל" בזקנו – כל העולם (כלומר 'אף אחד') לא יכולים לו] (סנהדרין ק ע"ב).[1]

מעברתא היא צורת נקבה ומובנה 'מעבר'. היא משמשת בארמית גם במובן 'גשר', 'מעבורת' (ferry) וידועה מספרות ההלכה כשמו של מְקום השחָלת רצועות העור בבתי התפילין. ככל הנראה בהשראת "מעברתא בדיקניה" חודשה בעברית החדשה המילה מַעְבֹּרֶת בהוראת 'שביל בשיער' (לצד הוראותיה הרגילות), וכך היא מופיעה במילונים מראשית המאה הקודמת. לצד אלו נזכרת במילונים גם המילה שְׁבִילָה. אף שמקורה אינו ברור[2] בנקל אפשר לשער שהיא אומצה כצורת־משנה של 'שביל' להוראה המיוחדת בהקשר של תסרוקת (ואם עד ימינו דרך ההבעה הרווחת היא "שביל בשיער", הרי שהעניין מתבקש). ועד הלשון קבע מילה זו תמורת המילה הלועזית רָאנֶר, מפה ארוכה וצרה לקישוט שנפרסת באמצע השולחן לאורכו.

שיטוט במקורות העברית החדשה מעלה כי המילה פְּסֹקֶת מופיעה לראשונה במדור המילואים של "המלון העברי" מאת יהודה גרזובסקי (גור) (מהדורת תר"ץ, 1930; המהדורה הקודמת של מילון זה, שחיברו גרזובסקי ודוד ילין, ראתה אור בשנת תרפ"ז, 1927). במאמר בעיתון 'דבר' שנתפרסם כמה חודשים מאוחר יותר (5 בדצמבר 1930) העיר איש הלשון יצחק אבינרי על 'חידושים שאינם נצרכים' וכלל ברשימתו גם את המילים פְּסֹקֶת ומַעְבֹּרֶת ממילונו של גרזובסקי (ומכאן שהעדיף את שְׁבִילָה הרווחת מהן).

אברהם אבן־שושן רשם במהדורה הראשונה של מילונו, מראשית שנות החמישים, את הערך פְּסֹקֶת, ובמהדורה משלהי שנות השישים נוספה לצידו מובאה מן הסיפור 'החצוצרה נתביישה' מאת חיים נחמן ביאליק (משנת 1917):
עד מהרה נדרסה בגבעה, מלמעלה למטה, רצועה דקה, שביל קטן, שנמתח בין הדשאים כפסקת הלובן בקדקד שער. (עמ' 147)
ברם ב'מלון חדושי ח. נ. ביאליק' שקיבץ יצחק אבינרי בעצמו בשנת תרצ"ה (סמוך לאחר מות המשורר) מובא חידושו זה של ביאליק בערך פִּסְקָה, ומכאן שיש לקרוא מילה לא־מנוקדת זו "פִּסְקַת הלובן" ולא פְּסֹקֶת. ואומנם יהודה גור מזכיר במהדורת תש"ו (1946) של מילונו את המילה פִּסְקָה בהסבר לערך פְּסֹקֶת. במילון אחר – 'שפתנו במראות' – המילון החזותי של דוד אטינגר (משנת תש"י, 1950) מופיעים שני ערכים לציון שני סוגי תסרוקות: "שְׁבִילָה צִדִּית, מַעְבֹּרֶת (פְּסֹקֶת)" וכן "שְׁבִילָה מִצְעִית, מַעְבֹּרֶת (פְּסֹקֶת)".

מן המילים האלה – מעבורת, שבילה, פסוקת ופסקה – שהתחרו זו בזו בראשית התהוותה של העברית החדשה גברה פְּסֹקֶת, וגם היא בעיקר מפרנסת את התשבצים ומחבריהם. בימינו כידוע רווחת בפי כול המילה שְׁבִיל.

_________________________________________________________
[1] לא כן פעולת הסירוק לשם עשיית אותו "שביל": המשנה במסכת שבת אוסרת על אישה לצאת (לרשות הרבים בשבת) "במחט שאינה נקובה" (ו, א) ובתלמוד הבבלי מבואר: "הואיל ואשה חולקת בה שערה" (ס ע"א). רש"י מבאר "חולקת – לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו"א" (על פי מילוני לעזי רש"י המילה הצרפתית grewe פירושה 'פסוקת'). במקום אחר במסכת שבת נזכרות פעולות ייפוי הגוף ובהן "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת". טיבו של הפועל פָּקַס שנוי במחלוקת כבר בתלמודים, ולפי אחת השיטות עניינו סידור שְער הראש (מן πἑκω ביוונית במובן 'סרק במסרק'). בדרך זו ביאר רש"י במקום אחר: "פוקסת – מחלקת שערה לכאן ולכאן" (מועד קטן ט ע"ב). בכתב יד קאופמן למשנה במסכת שבת גרסת המעתיק היא "וכן הפוסקת", ככל הנראה בהשפעת ההסבר הזה.
[2] בנוסח הדפוס של פירוש רש"י לַגמרא במסכת סנהדרין מוצאים את צורת הרבים 'שבילות': "מעברתא בדיקניה – שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר". מפאת חריגותה ומצד ההקשר נטו רבים לתקן הגרסה לשבולות, צורת רבים של שִׁבֹּלֶת (אולי על פי "שבולת של זקן" בתוספתא נגעים ד, יב). ואולי לא מן הנמנע שצורה זו סללה את דרכה של 'שבילה' בהקשר הזה.
    [post_title] => האם יש מילה מיוחדת לציון שביל בשיער?
    [post_excerpt] => על השאלה שבכותרת ימהרו להשיב חובבי התשבצים כי הפתרון הוא פְּסֹקֶת, בשורש פס"ק ובמשמעות 'מְקום הפסקה, נתינת רווח בשיער'. ובכן – מניין לנו מילה זו?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%99%d7%a9-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%97%d7%93%d7%aa-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c-%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 23:37:57
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:37:57
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).
עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת
לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת:

המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא).

זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת.

הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).
הרחבה
קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:



מֶלֶךְ
מַלְכִּי
מְלָכִים
מַלְכֵי־
מַלְכֵיהֶם


מַלְכָּה
מַלְכָּתִי
מְלָכוֹת
מַלְכוֹת־
מַלְכוֹתֵיהֶם


סֵדֶר
סִדְרִי
סְדָרִים
סִדְרֵי־
סִדְרֵיהֶם


סִדְרָה
סִדְרָתִי
סְדָרוֹת
סִדְרוֹת־
סִדְרוֹתֵיהֶם


עֵרֶךְ
עֶרְכִּי
עֲרָכִים
עֶרְכֵי־
עֶרְכֵיהֶם


עֶרְכָּה
עֶרְכַּת
עֲרָכוֹת
עֶרְכוֹת־
עֶרְכוֹתֵיהֶם



הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי.

מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה.
    [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה
    [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9e
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 14:23:45
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:23:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 837
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2010-10-14 10:19:52
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:19:52
    [post_content] => 
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.
שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.
אף צורת הרבים נוטה על דרך העברית: דֻּגְמָה–דֻּגְמוֹת, עִסְקָה–עֲסָקוֹת, כמו חֻלְצָה–חֻלְצוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת. לצד זאת בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד המקורית ב־א; על דרך מִקְוֶה–מִקְוָאוֹת, שַׁרְשֶׁרֶת–שַׁרְשְׁרָאוֹת, מֶרְחָץ–מֶרְחֲצָאוֹת), ולפי זה: דֻּגְמָאוֹת או דֻּגְמוֹת, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. במקרים אחדים נוהגת רק הצורה בסיומת ־אוֹת, כגון טַבְלָאוֹת (ולא טְבָלוֹת), סַדְנָאוֹת (ולא סְדָנוֹת).
עוד על נטייתן של מילים בסיומת הרבים ־אוֹת ראו בהחלטות האקדמיה כאן.[1]

*
קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על קבוצות המילים האלה:
א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד').
ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון תנא, בר סמכא, דווקא, גרידא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכותבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).
הערה
הכינויים אימא ואבא וכן סבא וסבתא אומצו כמות שהם מן הארמית, כולל כתיבם בסיומת ־ָא, השומרת על משמעותה כתווית היידוע (לכן בדרך כלל לא נאמר "האימא" או "האימא שלו"). לצידם של כינויים אלו, שבהם אנחנו פונים אל הורינו וסבינו, משמשות המילים העבריות אֵם ואָב, סָב וסָבָה – ובעיקר בנטייה, כגון אִמִּי (בלי ניקוד: אימי), אָבִי, סָבִי וסָבָתִי.
____________________________________________
[1] נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים"). בצורת הנסמך־רבים אפשריות שתי הצורות: דוגמְאות־ או דוגמות־.
    [post_title] => דוגמה או דוגמא?
    [post_excerpt] => 
שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-18 09:44:11
    [post_modified_gmt] => 2024-11-18 07:44:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=837
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.

WP_Post Object
(
    [ID] => 6764
    [post_author] => 21
    [post_date] => 1994-06-21 10:33:17
    [post_date_gmt] => 1994-06-21 07:33:17
    [post_content] => מילים בשימוש כללי שאושרו (ברובן) בשנים תשנ"א–תשנ"ד
    [post_title] => למד לשונך 5
    [post_excerpt] => מילים בשימוש כללי שאושרו (ברובן) בשנים תשנ"א–תשנ"ד:

על המילים פִּצְפּוּצֵי תִּירָס, מַפְרֵסָה, מַצָּעִית, אַסְקֻפִּית, טִינִית, מִנְשָׂא, צָמוּם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%9a-5
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-26 23:17:37
    [post_modified_gmt] => 2020-08-26 20:17:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6764
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)