איור של ילדה עם שיער כחול יחד עם הכיתוב פסקת.

האם יש מילה מיוחדת לציון שביל בשיער?

על השאלה שבכותרת ימהרו להשיב חובבי התשבצים כי הפתרון הוא פְּסֹקֶת, בשורש פס"ק ובמשמעות 'מְקום הפסקה, נתינת רווח בשיער'. ובכן – מניין לנו מילה זו?

במקורות העברית הקלסית אין מוצאים מילה מיוחדת לציון 'שביל בשיער'. עם זאת בארמית של התלמוד הבבלי מופיע ביטוי בהקשר דומה: "מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה כולי עלמא לא יכלי ליה" [=מי שיש לו "שביל" בזקנו – כל העולם (כלומר 'אף אחד') לא יכולים לו] (סנהדרין ק ע"ב).[1]

מעברתא היא צורת נקבה ומובנה 'מעבר'. היא משמשת בארמית גם במובן 'גשר', 'מעבורת' (ferry) וידועה מספרות ההלכה כשמו של מְקום השחָלת רצועות העור בבתי התפילין. ככל הנראה בהשראת "מעברתא בדיקניה" חודשה בעברית החדשה המילה מַעְבֹּרֶת בהוראת 'שביל בשיער' (לצד הוראותיה הרגילות), וכך היא מופיעה במילונים מראשית המאה הקודמת. לצד אלו נזכרת במילונים גם המילה שְׁבִילָה. אף שמקורה אינו ברור[2] בנקל אפשר לשער שהיא אומצה כצורת־משנה של 'שביל' להוראה המיוחדת בהקשר של תסרוקת (ואם עד ימינו דרך ההבעה הרווחת היא "שביל בשיער", הרי שהעניין מתבקש). ועד הלשון קבע מילה זו תמורת המילה הלועזית רָאנֶר, מפה ארוכה וצרה לקישוט שנפרסת באמצע השולחן לאורכו.

שיטוט במקורות העברית החדשה מעלה כי המילה פְּסֹקֶת מופיעה לראשונה במדור המילואים של "המלון העברי" מאת יהודה גרזובסקי (גור) (מהדורת תר"ץ, 1930; המהדורה הקודמת של מילון זה, שחיברו גרזובסקי ודוד ילין, ראתה אור בשנת תרפ"ז, 1927). במאמר בעיתון 'דבר' שנתפרסם כמה חודשים מאוחר יותר (5 בדצמבר 1930) העיר איש הלשון יצחק אבינרי על 'חידושים שאינם נצרכים' וכלל ברשימתו גם את המילים פְּסֹקֶת ומַעְבֹּרֶת ממילונו של גרזובסקי (ומכאן שהעדיף את שְׁבִילָה הרווחת מהן).

אברהם אבן־שושן רשם במהדורה הראשונה של מילונו, מראשית שנות החמישים, את הערך פְּסֹקֶת, ובמהדורה משלהי שנות השישים נוספה לצידו מובאה מן הסיפור 'החצוצרה נתביישה' מאת חיים נחמן ביאליק (משנת 1917):

עד מהרה נדרסה בגבעה, מלמעלה למטה, רצועה דקה, שביל קטן, שנמתח בין הדשאים כפסקת הלובן בקדקד שער. (עמ' 147)

ברם ב'מלון חדושי ח. נ. ביאליק' שקיבץ יצחק אבינרי בעצמו בשנת תרצ"ה (סמוך לאחר מות המשורר) מובא חידושו זה של ביאליק בערך פִּסְקָה, ומכאן שיש לקרוא מילה לא־מנוקדת זו "פִּסְקַת הלובן" ולא פְּסֹקֶת. ואומנם יהודה גור מזכיר במהדורת תש"ו (1946) של מילונו את המילה פִּסְקָה בהסבר לערך פְּסֹקֶת. במילון אחר – 'שפתנו במראות' – המילון החזותי של דוד אטינגר (משנת תש"י, 1950) מופיעים שני ערכים לציון שני סוגי תסרוקות: "שְׁבִילָה צִדִּית, מַעְבֹּרֶת (פְּסֹקֶת)" וכן "שְׁבִילָה מִצְעִית, מַעְבֹּרֶת (פְּסֹקֶת)".

מן המילים האלה – מעבורת, שבילה, פסוקת ופסקה – שהתחרו זו בזו בראשית התהוותה של העברית החדשה גברה פְּסֹקֶת, וגם היא בעיקר מפרנסת את התשבצים ומחבריהם. בימינו כידוע רווחת בפי כול המילה שְׁבִיל.

_________________________________________________________

[1] לא כן פעולת הסירוק לשם עשיית אותו "שביל": המשנה במסכת שבת אוסרת על אישה לצאת (לרשות הרבים בשבת) "במחט שאינה נקובה" (ו, א) ובתלמוד הבבלי מבואר: "הואיל ואשה חולקת בה שערה" (ס ע"א). רש"י מבאר "חולקת – לכאן ולכאן באמצע ראשה שקורין גריוו"א" (על פי מילוני לעזי רש"י המילה הצרפתית grewe פירושה 'פסוקת'). במקום אחר במסכת שבת נזכרות פעולות ייפוי הגוף ובהן "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת". טיבו של הפועל פָּקַס שנוי במחלוקת כבר בתלמודים, ולפי אחת השיטות עניינו סידור שְער הראש (מן πἑκω ביוונית במובן 'סרק במסרק'). בדרך זו ביאר רש"י במקום אחר: "פוקסת – מחלקת שערה לכאן ולכאן" (מועד קטן ט ע"ב). בכתב יד קאופמן למשנה במסכת שבת גרסת המעתיק היא "וכן הפוסקת", ככל הנראה בהשפעת ההסבר הזה.

[2] בנוסח הדפוס של פירוש רש"י לַגמרא במסכת סנהדרין מוצאים את צורת הרבים 'שבילות': "מעברתא בדיקניה – שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר". מפאת חריגותה ומצד ההקשר נטו רבים לתקן הגרסה לשבולות, צורת רבים של שִׁבֹּלֶת (אולי על פי "שבולת של זקן" בתוספתא נגעים ד, יב). ואולי לא מן הנמנע שצורה זו סללה את דרכה של 'שבילה' בהקשר הזה.