הדף בטעינה

על המילה עָמַס

במילון

 (ללא ניקוד: עומס)
בנייןקל
שורשעמס
נטייהעוֹמֶסֶת; עָמַס, יַעמוֹס, לַעמוֹס לכל הנטיות

הגדרה

  • שָׂם משא (על כלי רכב, על בהמה)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

לטעון או להטעין? איור של בחורה מחזיקה טלפון נייד ומעליו סימן שמשמעו "הסוללה אזלה"

טען והטעין

WP_Post Object
(
    [ID] => 13789
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-01-20 10:50:58
    [post_date_gmt] => 2016-01-20 08:50:58
    [post_content] => 

שאלת לשון שחוזרת ועולה במציאות ימינו היא אם צריך לטעון את הטלפון הנייד (בעזרת מַטְעֵן) או להטעינו. השאלה הזאת נשאלת לא רק על טלפונים ניידים, אלא גם על תוכנוֹת ועל מִטענים רגילים: האם לטעון את המִטען על המשאית (בבניין קל) או להטעין אותו (בבניין הפעיל)?

נֹאמר כבר כאן שבמילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל – טָעַן, טְעִינָה – המשקפות את הפועל הבסיסי, ואולם מן ההיסטוריה של העברית עולה שאין פסול בצורות מבניין הפעיל – הִטְעִין, הַטְעָנָה.

כבמקרים רבים אחרים, הפועל הבסיסי הוא כאמור בבניין קל: טָעַן. כאשר מתגלה שהאנשים שבאו אל יוסף הם אֶחָיו, מציע פרעה ליוסף לומר לאחיו "זֹאת עֲשׂוּ: טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם [=בהמות המשא שלכם] וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן, וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי" (בראשית מה, יז–יח). במקרה הזה, המקרה היחיד במקרא שהפועל הזה משמש, טוענים – ולא מטעינים – את הבהמות.

והינה בלשון חכמים לצד השימוש בבניין קל נמצא גם השימוש בבניין הפעיל – בלי כל הבדל במשמעות. למשל אחד ההסברים בספרא לציווי "לֹא תֵלֵך רָכִיל" (ויקרא יט, טז) הוא "שלא תהא כרוכל – מטעין דברים והולך" (קדושים ב, ב).

על חילופים בין פעלים בבניין קל במקרא לפעלים בבניין הפעיל בספרות חז"ל בלי הבדל במשמעות עמדו חוקרי לשון, ובהם מנחם מורשת. בין דוגמאותיו הפעלים טמן והטמין, טבל והטביל, ספד והספיד. במעבר לבניין הפעיל בלשון חז"ל הוא ראה קו לשון אופייני לדיבור עממי חי שיכול לנבוע גם מהתפתחות פְּנִים־עברית וגם מהשפעת הארמית, אשר דרה באותה תקופה בכפיפה אחת עם העברית. ואומנם בניבי הארמית השונים הראה מורשת שימוש בפועל אַטעֵן, מקבילו של הטעין.

בניין הפעיל ידוע במשמעות הגרימה של פעליו (האכיל – גרם שיאכל, הלביש – גרם שילבש, הוציא – גרם שיצא). ואולם כבר במקרא אנו מוצאים זוגות של פעלים בבניין קל ובבניין הפעיל בלי הבדל של ממש במשמעותם. כך למשל פרעה מבקש ממשה ואהרן "הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (שמות ח, כד). הַעְתִּירוּ, כלומר התפללו, בבניין הפעיל. משה מבטיח כי יעשה כן ("וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה'" – פסוק כה) ומקיים את הבטחתו – אך בבניין קל: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'" (פסוק כו). וכן הוא בפועל עָמַס: בלשון המקרא בדרך כלל עומסים בבניין קל, למשל "וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה" (בראשית מד, יג), אבל בתשובתו המפורסמת של רחבעם לזקנים הוא אומר: "וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם" (מלכים א יב, יא).

מִדברים אלו עולה שאין לפסול את האפשרות להטעין את הטלפון ולא רק לטעון אותו, אבל כאמור ממילוני האקדמיה עולה העדפה ברורה לבניין קל. אומנם בראשית ימי המינוח העברי – במונחי טלפונאות משנת תרפ"ט (1929) – נקבעו זו לצד זו שתי האפשרויות לְהַטְעִין ולִטְעֹן (חלף to charge באנגלית), אך בהמשך הדרך נקבעו המונחים בבניין קל – גם תמורת charge וגם תמורת load (וכן upload ו־download). ודרך אגב, גם הפך הדבר – לפרוק את המטען – הוא בבניין קל (ובלשון חכמים גם בבניין פיעל).

הערות

1. אין קשר גיזרוני בין טָעַן והִטְעִין הנדונים כאן ובין טָעַן טַענה בהקשר המשפטי. החוקרים סבורים כי את טָעַן שעניינו עמיסה (לצורך העברה ממקום למקום) שאלה העברית מן הארמית, ושצורתו המצופה בעברית (לפי כללי מעתקי העיצורים) הייתה צָעַן, כמצוי בישעיהו לג, כ, במשמעות הליכה ונדידה.

2. הרחבת המשמעות מטעינת משא על חמור לטעינה של נשק ושל סוללה או טעינת קבצים למחשב נוצרה בהשראת הפעלים המקבילים בלשונות אירופה, שמשמעם הבסיסי לשאת, לגרום לשאת, ומכאן גם להכניס ולמלא בכלי מסוים את מה שהוא אמור לשאת בתוכו.

[post_title] => טען והטעין [post_excerpt] => במילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל – טָעַן, טְעִינָה – המשקפות את הפועל הבסיסי, ואולם מן ההיסטוריה של העברית עולה שאין פסול בצורות מבניין הפעיל – הִטְעִין, הַטְעָנָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%a2%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%98%d7%a2%d7%99%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 22:10:14 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:10:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13789 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל – טָעַן, טְעִינָה – המשקפות את הפועל הבסיסי, ואולם מן ההיסטוריה של העברית עולה שאין פסול בצורות מבניין הפעיל – הִטְעִין, הַטְעָנָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ילד עם תרמיל על הגב

שמים ילקוט על שכם

WP_Post Object
(
    [ID] => 11755
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-08-31 21:49:45
    [post_date_gmt] => 2015-08-31 18:49:45
    [post_content] => 

כל תלמיד נושא על גבו ילקוט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקטו את חפציהם. בימי הביניים קיבל הילקוט משמעות מושאלת של קובץ חיבורים, כגון לקט המדרשים ילקוט שמעוני. מכאן גם 'ילקוט הכזבים' – אוסף סיפורי כזב מהווי הפלמ"ח.

בעברית בת ימינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומשמעה היסודי תיבה, קופסה. התיק נזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מעות – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצר מן התיק הפועל תִּיֵּק.

מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית. ואכן בתרגום יונתן נכתב תמורת "וּבַיַּלְקוּט" – "וּבְתַרְמִילֵיהּ". בן זוגו של התרמיל הוא המקל, כגון "אסור לאדם שייכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו" (דברים רבה). התרמיל והמקל אופייניים להולכים בדרך, ואולי משום כך נתייחדה המילה תרמיל לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התרמילאים. מן התרמיל נוצר בלשון חז"ל הפועל תִּרְמֵל לציון צמח שהעלה פירות דמויי תרמילים – כלומר צמח ממשפחת הקטניות, ומכאן השימוש במונח תרמיל בתחום הבוטניקה.

בספרות העברית פוגשים לעיתים דמויות הנושאות אַמְתַּחַת או צִקְלוֹן. על פי המסופר בספר בראשית ציווה יוסף להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין, כדי שיוכל להאשימו בגנבה ולדרוש שיהיה עבדו. האמתחת הייתה כנראה שק גדול לנשיאת משאות, שכן השורש האכדי mtẖ עניינו נשיאה.

גם המילה צקלון התגלגלה אלינו מן המקרא, אך ככל הנראה בטעות. בספר מלכים מסופר על מנחה שהובאה לאלישע הנביא: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ..." (מלכים ב ד, מב). 'בצקלונו' נתפס בעבר כמילה משורש צק"ל בתוספת ב' היחס, ולפי ההקשר היו שפירשוה 'שק לצידה'. ואולם בכתבי אוגרית נמצא שימוש במילה bṣql בהקבלה למילה שיבולת. כיום מקובל אפוא לראות בבי"ת של 'בצקלונו' חלק מן המילה ממש, וככל הנראה מילה זו מתארת את מנחת הביכורים עצמה ולא את הכלי שהובאה בו.

תיקי החיילים הם שַׂק חֲפָצִים (קיטבג) וצִיּוּדָן (צ'ימידן). הצירוף 'שק חפצים' משמש למן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואילו המילה 'ציודן' חודשה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה בשנת תשע"ג (2013).

להנחת התיק על הגב או על הכתף לא נתייחד פועל עצמאי, אך אין כל מניעה לנקוט את הפועל הכללי שָׂם. שימושים דומים בפועל הזה מצויים כבר במקורות, למשל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כא, יד), "נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ" (מלכים א כ, לא), "הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ" (ירמיהו יג, א). אם מדובר בתיק כבד, אפשר גם לעמוס אותו על הגב או על השכם.

כאשר שמים את התיק על הכתף, אפשר להשתמש בפועל תָּלָה ('תלה על כתפו') או בפועל התלמודי כִּתֵּף שמשמעו היסודי 'טען משא על כתף'. שימוש כזה מצאנו אצל מנדלי מוכר ספרים: "ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו" (ספר הקבצנים, 1909). פועל דומה מן העברית החדשה הוא הִכְתִּיף, אך פועל זה נתייחד לתחום הנשק – הצמדת הרובה אל הכתף ("הַכְתֵּף 'שק!").

לאחר ששמים את התיק על הגב, על השכם או על הכתף – פשוט נושאים אותו. שתהיה לכולנו נשיאה טובה! [post_title] => שמים ילקוט על שכם [post_excerpt] => בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-09-02 09:45:00 [post_modified_gmt] => 2020-09-02 06:45:00 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11755 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עָמַס ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>