הדף בטעינה

על המילה

בתשובות באתר

תת או תתי ועדות - אתם שאלתם? אנחנו עונים!

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>
איור של בחור ליד מחשב הוא נמנה עם המיליארדרים הצעירים בעולם

נמנה עם ונמנה על

הצירוף נמנֶה עם (בהווה) פירושו 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל אתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על משמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו.
המשך קריאה >>
הכיתוב עלייך מעל עליך. הכיתוב: עלייך או עליך?

עליך ועלייך

'עליך' או 'עלייך'? שני הכתיבים נכונים אלא שכל אחד מהם מכוון למין אחר: 'עליך' ו'הישגיך' – ביו"ד אחת – מכוונים לזכר, ואילו 'עלייך' ו'הישגייך' – בשתי יו"דים – מכוונים לנקבה.
המשך קריאה >>
אתם שאלתם? אנחנו עונים! אתכם או אותכם

נטיית מילות היחס

WP_Post Object
(
    [ID] => 2645
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2014-03-05 14:43:13
    [post_date_gmt] => 2014-03-05 12:43:13
    [post_content] => כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

נטייה על דרך היחיד

את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּס סוסִי סוסְךָ סוסֵךְ סוסוֹ סוסָהּ
בִּשְׁבִיל בשבילִי בשבילְךָ בשבילֵךְ בשבילוֹ בשבילָהּ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּס סוסֵנוּ סוסְכֶם סוסְכֶן סוסָם סוסָן
בִּשְׁבִיל בשבילֵנוּ בשבילְכֶם בשבילְכֶן בשבילָם בשבילָן
על דרך היחיד נוטות גם מילות היחס האלה: אֵצֶל, בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, בְּעַד, בְּתוֹךְ, זוּלַת, לְיַד, כְּמוֹת, לְמַעַן, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, לְשֵׁם, מוּל, נֶגֶד, נֹכַחעַל יַד. כמה מילות יחס יסודיות שונות בנטייתן בגופים נוכחת ומדברים, והן נוטות בקמץ ולא בצירי: ב (בָּךְ, בָּנוּ), ל (לָךְ, לָנוּ), עם (עִמָּךְ, עִמָּנוּ); את במשמעות 'עִם' (אִתָּךְ, אִתָּנוּ); כך גם ציין המושא את (אוֹתָךְ, אוֹתָנוּ). בנטיית הנסתרים והנסתרות של כמה מילות יחס מופיע כינוי הגוף הארוך 'הם', 'הן': ל ( לָהֶם, לָהֶן), ב (בָּהֶם, בָּהֶן לצד בָּם, בָּן), עם (עִמָּהֶם, עִמָּהֶן לצד עִמָּם, עִמָּן).

נטייה על דרך הרבים

מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּסִים סוּסֵי- סוּסַי (סוסיי) סוסֶיךָ סוּסַיִךְ (סוסייך) סוסָיו סוסֶיהָ
כְּלַפֵּי כלפַּי (כלפיי) כלפֶּיךָ כלפַּיִךְ (כלפייך) כלפָּיו כלפֶּיהָ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּסִים סוּסֵי- סוסֵינוּ סוסֵיכֶם סוסֵיכֶן סוסֵיהֶם סוסֵיהֶן
כְּלַפֵּי כלפֵּינוּ כלפֵּיכֶם כלפֵּיכֶן כלפֵּיהֶם כלפֵּיהֶן
על דרך הרבים נוטות גם מילות היחס בִּידֵי, עַל יְדֵי, בִּלְעֲדֵי, לְגַבֵּי, לִפְנֵי. מבחינה היסטורית מדובר במילים שהסתיימו בעיצור יו"ד שהפך אם קריאה. המילים עַל, עַד ואֶל שייכות גם הן לקבוצת המילים הזאת, ואת היו"ד אפשר לראות בצורותיהן הקדומות: עֲלֵי, עֲדֵי, אֱלֵי. גם מילות היחס תַּחַת ואַחַר נוטות על דרך הרבים – אולי מתוך היקש לניגודיהן עַל ולִפְנֵי (לפי הסבר זה הצורה אַחֲרֵי נוצרה מן הצורה אַחַר ולא להפך). מילת היחס תַּחַת נוטה גם על דרך היחיד (תַּחְתָּם וגם תַּחְתֵּיהֶם).

נטיות מיוחדות

בֵּין

למילת היחס בֵּין נטייה מעורבת: בגופי היחיד על דרך היחיד – בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינֵךְ, בֵּינוֹ, בֵּינָהּ; בגופי הרבים על דרך הרבים – בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם, בֵּינֵיכֶן, בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן. בגוף שלישי רבים ורבות משמשת גם הנטייה על דרך היחיד – בֵּינָם, בֵּינָן, ובימינו מקובל להשתמש בצורות אלו בעיקר במבנים 'בינם ובינם', 'בינם לבין עצמם' וכדומה.

כְּמוֹ

במילית כְּמוֹ נוסף למילת היחס כ הרכיב הקדום 'מוֹ', ובצורות הנוטות הוא נמצא תמיד. למילית זו נוספים כינויים ארוכים, וחלק מן הנטיות מיוחדות: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן, כְּמוֹהֶם, כְּמוֹהֶן. לצד כְּמוֹ משמשת הצורה כְּמוֹת שירשנו מלשון חז"ל. נטייתה על דרך היחיד: כְּמוֹתִי, כְּמוֹתָם וכיו"ב.

מִן

בנטיית המילית מִן הנו"ן נבלעת ובמקומה בא דגש (למשל מִכֶּם). בחלק מן הנטייה מילת היחס מוכפלת (למשל מִמֶּנִּי = מִן+מִן+נִי). הנטייה המלאה: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן. בגופים נסתר ונסתרת משמשות לעתים בלשון הגבוהה הצורות הֵימֶנּוּ והֵימֶנָּה שירשנו מלשון חז"ל.

לְפִי

מילת היחס לְפִי מסתיימת בתנועה, ולכן יש לה נטייה מיוחדת: לְפִי, לְפִיךָ, לְפִיךְ, לְפִיו, לְפִיהָ, לְפִינוּ, לְפִיכֶם, לְפִיכֶן, לְפִיהֶם, לְפִיהֶן.

עמדי

לצד הצורות הנוטות של עִם משמשות גם צורות כגון עִמָּדִי, עִמָּדוֹ.

תיקון שגיאות נפוצות בנטיית מילות היחס:

אֶתְכֶם, אֶתְכֶן (ולא אותכם, אותכן) – נטיות אלו של ציין המושא 'את' שונות מן הנטיות האחרות שבהן יש חולם (אוֹתִי, אוֹתְךָ), כנראה משום שהן בעלות מבנה הברתי שונה (ההברה הראשונה סגורה). נעיר כי הצורה "אוֹתְכֶם" מתועדת במקרא פעם אחת בלבד (יהושע כג, טו), לעומת כשלוש מאות פעמים אֶתְכֶם.[1] אוֹתָךְ, אִתָּךְ (ולא אותֵך, אתֵך) – כמו לָךְ, בָּךְ. השיבוש נובע מהיקש לנטייה הרגילה של מילות היחס על דרך היחיד (בגללֵך, לידֵך). אֶצלֵךְ (ולא אצלָך) – מילת היחס אצל נוטה לפי נטיית היחיד הרגילה (כמו בגללֵך). אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם (ולא אצלהם, בשבילהם) – מילות יחס אלו נוטות על דרך היחיד. עָלַיִךְ, אֵלַיִךְ, בִּלְעָדַיִךְ (ולא עלֵיך, אלֵיך, בלעדֵיך) – מילות יחס אלו נוטות על דרך הרבים. בכתיב חסר הניקוד: עלייך, אלייך, בלעדייך. מִמֶּנּוּ, הֵימֶנּוּ (ולא ממנוֹ, הימנוֹ) – מקור השורוק בכינוי הארוך ־הוּ. בדומה לכך גם אֵינֶנּוּ, עוֹדֶנּוּ (ולא איננוֹ, עודנוֹ). כְּמוֹהֶם, כְּמוֹכֶם (ולא כָּמוהם, כָּמוכם) – לפי כללי הדקדוק המילים מוטעמות בהברה האחרונה (־ֶהם, ־כֶם), ולכן תנועת ההברה הראשונה מתקצרת לשווא. אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם (ולא אֵליכם, אֵליהם) – בגלל המרחק מן ההברה המוטעמת הצירי באל"ף הופך לחטף פתח. בינינו, ביניכם-ן, ביניהם-ן (ולא ביננו, בינכם, בינהם) – נטיות אלו הן על דרך הרבים, ולכן יש לכתוב יו"ד לפני הכינויים (כמו סוסינו – הסוסים שלנו).  

_________________ [1] לצד הצורות הצפויות אוֹתָם ואוֹתָן יש במקרא אֶתְהֶם (חמש פעמים) ואֶתְהֶן (שלוש עשרה פעמים), ואף פעם אחת אוֹתְהֶם ואוֹתְהֶן ביחזקאל.

[post_title] => נטיית מילות היחס [post_excerpt] => מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%a1 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-07-07 14:10:31 [post_modified_gmt] => 2020-07-07 11:10:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=2645 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

את מסכימה לי?

WP_Post Object
(
    [ID] => 1554
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-01-12 14:15:14
    [post_date_gmt] => 2014-01-12 12:15:14
    [post_content] => בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה.

מקורו של הפועל הִסְכִּים בלשון חז"ל. שורשו זהה לשורש המילה סְכוּם, והוא מציין התאמה והשוואה בין דעות (כמו השוואה בין סכומים). גם בימינו המשמעות העיקרית של הפועל הסכים היא תמימות דעים. למשל: "אני מסכימה עם הכותב", "לא הסכמתי עם דבריו", "באופן כללי אני מסכים עם הגישה הזאת".

במצבים מסוימים, כאשר אחד הצדדים הוא בעל סמכות לעומת הצד האחר, הפועל הסכים מקבל גוון של מתן רשות – במבנה 'הסכים ש־'. למשל: 'הוריי הסכימו שאשאר עד סוף המסיבה'. משפט זה קרוב מאוד למשפט 'הוריי הרשו לי להישאר עד סוף המסיבה', ומכאן כנראה נוצרה ההכלאה בין שני הניסוחים: 'הוריי הסכימו לי להישאר עד סוף המסיבה'. ביצירת המבנה הזה הייתה אולי גם ידה של האווירה החינוכית בימינו: בעבר לא התביישו הורים לומר לילדיהם 'אני לא מרשה', אך כיום רבים מעדיפים את הניסוח המעודן יותר 'אני לא מסכים'. התוצאה היא ש'הסכים' מתפרש אצל הילדים כמו 'הרשה', ומכאן גם העתקת המבנה התחבירי של הפועל 'הרשה' אל פועל 'הסכים'.

למבנה 'הסכים לו לעשות' אין יסוד בלשון המקורות. בספרות חז"ל ובספרות שאחריה השימוש ב'הסכים ל־' ביחס לאדם נדיר מאוד, וגם כשיש שימוש כזה המשמעות איננה 'הרשה ל־' כבלשון הילדים בימינו אלא 'הסכים עם' או 'התאים ל־'. למשל: "כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות" (ט"ז אורח חיים רלג, ב).

אם כן מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'. ניסוחים נוספים שהעברית מעמידה לרשותנו הם 'התיר לו', 'אישר לו', 'אפשר לו', 'נתן לו'.

הרחבה – על מילות היחס המצטרפות לפועל הסכים

לפועל הסכים מצטרפות כמה מילות יחס, ובספרות חז"ל ניכרת הבחנה בשימושן על פי המַשְׁלים – שם מופשט לעומת אדם:

הסכים על מתקשר על פי רוב לשם מופשט. למשל, המדרש מייחס לפרעה את האמירה: "אני חשבתי לאבדם במים, ובעל צפון הסכים על גזרתי" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב). דוגמה נוספת: "ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים" (ירושלמי פאה א:א, טו ע"ב). גם הסכים ל־ מתקשר לשם מופשט, כגון "אתה דורש ומסכים לשמועה" (בבלי זבחים יג ע"א), "הסכימה דעתם לדעת העליונה" (במדבר רבה יב ועוד).

הסכים עם מתקשר לאדם: "שהסכים הקב"ה עם דוד" (ירושלמי קידושין ד:א, סה ע"ב), "מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר [...] והסכים בית דין עמהן" (ירושלמי ראש השנה ב:ה, נח ע"ב). כך גם הסכים על יד/ידי, למשל: "דבר זה עשה יהושע מדעתו והסכים הקב"ה על ידו" (במדבר רבה כג, ו).

בספרות הרבנית המִתְאָם בין מילת היחס ובין טיבו של המַשְׁלים מובהק פחות:
לעיתים מסכים עם מתקשר לשם מופשט, והמשמע הוא 'מתאים ל־', 'מתיישב עם'. לדוגמה: "יש משל שהוא מסכים עם הנמשל מראש ועד סוף" (ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליא, הקדמת המחבר לספר המְשָלים), "רְאֵה המאמר הזה איך הוא מסכים עם מה שכתבתי" (רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק יב). כן אפשר למצוא פה ושם הסכים ל־ שמתקשר לאדם במשמעות 'הסכים עם' או 'התאים ל־' כמובא לעיל ("כדעת רש"י, והסכימו לו התוספות").

מלבד שימושים אלו נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים ש־. צירוף זה משמש בעיקר ברבים – 'הסכימו ש־', 'מסכימים ש־', והמשמעות הרווחת היא 'היו תמימי דעים בעניין'. למשל: "והגאונים ז"ל כך הסכימו ששמיטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן" (חידושי הרמב"ן, גיטין לו ע"א). המבנה 'הסכימו ש־' משמש לפעמים גם במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "שהסכימו שיעסוק האחד בתורה והשני בפרקמטיא [=מסחר] ושיחלוקו בכאן [=בעולם הזה] ובעולם הבא" (דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת במדבר).

עוד נוסף בלשון הרבנית המבנה הסכים + מקור, וגם הוא משמש בעיקר בלשון רבים – לרוב במשמעות 'החליטו יחד', 'סיכמו ביניהם לעשות', למשל: "ואף על פי שהסכימו שני אנשים אשר להם הריב לתת לו שכר בשותפות" (ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, ספר שערי תשובה, ג, צז).

שימוש נוסף במבנים הסכים ש־ והסכים + מקור הוא במשמעות 'נעתר לבקשה', 'הדבר היה מקובל עליו'. למשל: "ולזה סיפר שלא הסכים שאול שימותו האנשים ההם אשר בזוהו" (רלב"ג שמואל א יב, כד),  "והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם" (רלב"ג יהושע ט, טו).

בלשון ימינו הסכים עם משמש רק להבעת שוויון בדעות כבלשון חז"ל. יש שהוא מתקשר לאדם, כגון "אני מסכים עם ענת", ויש שהוא מתקשר לדבר שיש בו משום הבעת עמדה, כגון "לא הסכמתי עם דבריו", "אנו מסכימים עם השיטה החינוכית של המקום".

הסכים על התייחד בלשוננו לציון החלטה משותפת – לרוב לאחר דיון בעניין. למשל: "ההנהלה והעובדים הסכימו על מינוי בורר חיצוני", "האיחוד האירופי הסכים על הגשת סיוע לנפגעים".

המבנים הסכים + מקור והסכים ש־ משמשים בימינו בעיקר לציון היעתרות לבקשה.
    [post_title] => את מסכימה לי?
    [post_excerpt] => בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%9b%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-01 20:09:22
    [post_modified_gmt] => 2020-04-01 17:09:22
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1554
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בלשון הדיבור, ובעיקר בלשון הילדים, הצירוף 'להסכים ל־' משמש במשמעות 'להרשות ל־', למשל: "את מסכימה לי ללכת לסרט עם חברים?" "אבא לא הסכים לי לנסוע לבד". ניסוח זה צורם את אוזניהם של רבים, ונשאלנו אם אומנם יש בו בעיה.
ילדה קטנה והכיתוב הוא שיקר לי ולא שיקר אותי

שיקר לי או שיקר אותי?

WP_Post Object
(
    [ID] => 222
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-08-26 12:30:44
    [post_date_gmt] => 2012-08-26 09:30:44
    [post_content] => בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.

בתנ"ך מצאנו את מילת היחס ב: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). כן מצאנו את מילת היחס ל לאחר הפועל המקביל שָׁקַר בבניין קל: "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי" (בראשית כא, כג).

במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים שלפועל שיקר עשויה להצטרף אחת משלוש מילות יחס: ב, ל ועל.

הנה כמה מובאות: "ואתם שוכחין אותי ומשקרים בי" (במדבר רבה פרשה ט), "אם הלכת אצל אבותיך אמור להם שלא שקרתי להם" (דברים רבה ואתחנן), "ומהו שיקר לו? האכילהו לחם כזבים" (שיר השירים רבה פרשה ב, פסוק ה, פסקה ג), "המשקר על שותפו" (מסכת דרך ארץ רבה פרק ב, הלכה יב), "הִקְדִּימוֹ רָכִיל משקר על אדונו" (שמעון בר יצחק, קרובה ליום ב' של ר"ה).

משלוש מילות היחס האלה הרגילה והמומלצת בימינו היא ל (מקצת הדוברים נוקטים שיקר על כנראה בהשפעת הערבית: كَذَبَ عَلَى). ואילו הצירוף 'לשקר את', האופייני בעיקר ללשון הדיבור, נחשב לא תקני. ייתכן שהוא נוצר בהשפעת 'לרמות את'.
    [post_title] => שיקר לי או שיקר אותי?
    [post_excerpt] => בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-07-21 10:12:00
    [post_modified_gmt] => 2020-07-21 07:12:00
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=222
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.