WP_Post Object
(
    [ID] => 104645
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-12-30 16:57:13
    [post_date_gmt] => 2024-12-30 14:57:13
    [post_content] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים (בניקוד: חִצִּים) ולא "חֵצים", ובמיוחד אם משווים למילים דומות אחרות:

 	
חֵץ – וברבים: חִצִּים
 	
לֵץ – וברבים: לֵצִים.

מילים דוגמת חֵץ ולֵץ נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל למילים אלו מבנה שורש שונה, ועל כן נטייתן שונה.

המילה חֵץ היא מגזרת הכפולים, או בשמה האחר – גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות) כלומר השורש של המילה חֵץ הוא חצ"ץ.[1] לעומת זאת המילה לֵץ שייכת לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו), כלומר שורש המילה לֵץ הוא לו"ץ.

השורש חצ"ץ של המילה חֵץ "מתגלה" בנטייה: הצירי הופך לחיריק (חסר) ובאות השורש השנייה בא דגש חזק המעיד על העיצור הכפול צ: חִצִּים (חיצים), חִצֵּי־ (חיצי־), חִצַּי (חיציי).[2]

דוגמאות נוספות למילים מן הכפולים במשקל המילה חֵץ:

 	
אֵם – אִמִּי, אִמָּא, אִמָּהוֹת, אִמּוֹת־קריאה.
 	
אֵת – אִתִּים ("וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים").[3]
 	
גֵּז – גִּזֵּי־צמר; וכן צורת הנקבה גִּזָּה.
 	
גֵּץ – גִִּצִּים (צורת היחיד המשובשת "גיץ" היא גזירה לאחור מצורת הרבים).
 	
גֵּט – גִּטִּים או גִּטִּין, גִּטִּי.
 	
חֵן – חִנּוֹ, חִנָּם (תואר הפועל).
 	
לֵב – לִבִּי, לִבֵּנוּ; לְבָבוֹת (צורת הרבים הנגזרת מן לְבָב)
 	
נֵס – נִסִּים, נִסֵּי נִסֵּים, נִסּוֹ (אין בעל הנֵס מכיר בנִסּוֹ).
 	
צֵל – צִלּוֹ (חוסה בְּצִלּוֹ), ברבים: צְלָלִים (על דרך השלמים).
 	
קֵן – קִנִּים, קִנּוֹ ("כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ").
 	
שֵׁן – שִׁנַּיִם, שִׁנּוֹ ("לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ").
 	
תֵּל – תִּלִּים, תִּלּוֹ.[4]

כמובן בכתיב המלא (ללא ניקוד) תבוא יו"ד בכל הצורות הנוטות, כגון אימי, אימהות, איתים, חינו, ליבי, ניסים, צילו, קינים, שיניים, תילו.

להשלמת התמונה, הרי דוגמאות נוספות למילים מגזרת ע"ו במשקל המילה לֵץ: אֵל – אֵלִים, גֵּב – גֵּבִים, גֵּו – גֵּוִים, הֵד – הֵדִים, זֵד – זֵדִים, מֵת – מֵתִים,  עֵד – עֵדִים, עֵט – עֵטִים, שֵׁד – שֵׁדִים
הרחבה
מבחינה היסטורית הבלשנים משערים שצורת היחיד הקדומה של מילים כגון חֵץ או לֵב הייתה בתנועת i קצרה (ובהכפלת העיצור השני) – כגון *libb(u) (=לֵב), ואומנם התנועה המקורית מתגלה בנטייה – libbī (לִבִּי). עם נשילת התנועה הסופית העיצור הכפול נעשה פשוט בביטול המכפל), ותמורתו באה תנועה גדולה (צירי) במקום התנועה הקטנה (חיריק חסר).

*

בהזדמנות זו נזכיר קבוצה נוספת של מילים דו־עיצוריות מגזרת הכפולים שניקודן שונה בנטייה – ניקודן בפתח ונטייתן בחיריק:

 	
חַט – חִטִּים[5]
 	
כַּת – כִּתּוֹת (ולא "כַּתּוֹת"!)[6]
 	
מַס – מִסִּים
 	
סַף – סִפִּים[7]
 	
צַד – צִדּוֹ, צְדָדִים (על דרך השלמים)
 	
פַּת – פִּתִּים, פִּתּוֹ[8]

------------------------------------------------------
[1] במילה חֵץ ובמילים בנות הברה אחת שדומות לה קשה לעיתים לזהות את שלוש אותיות השורש (מדוע חצ"ץ ולא חו"ץ או חצ"י?). אפשר שלפחות חלק מן המילים ששייכות לגזרת הכפולים אין לגזור משורש תלת־עיצורי, אבל דווקא לחֵץ מקובל לקשור את התיבה חֲצָצֶיךָ שבתהלים עז, יח: "קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ", וכבר העמידו פרשני המקרא על הקבלת חיצים לברקים, כגון "וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק וַיָּהֹם" (שמואל ב כב, טו), "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם" (תהלים יח, טו).
[2] יש מילים מגזרת הכפולים המשמשות לרוב רק בצורות הנטויות, כגון אֵב ('צמח') המוכר בצירופים בְּאִבּוֹ, אִבֵּי הנחל.
[3] במקרא (ועד ימינו) גם בצירי: אֵתוֹ, אֵתִים.
[4] המילה עֵז–עִזִּים מתאימה לקבוצה זו, אבל שורשהּ ענ"ז (כפי שעולה מן הערבית) ולא עז"ז; עֵת–עִתִּים אף היא חריגה במקצת; שורשהּ ענ"י.
[5] רווחת יותר צורת הרבים חַטִּים.
[6] צורת היחיד כִּתָּה היא גזירה לאחור מאוחרת מצורת הרבים כִּתּוֹת.
[7] בנוסח המסורה למקרא גם בסופית ־ות: סִפּוֹת, אבל גם סַפּוֹת בפתח (על דרך רַב–רַבִּים, עַם–עַמִּים).
[8] המילה גַּת–גִּתּוֹת מתאימה לכאורה לקבוצה זו, אבל נהוג לגזור אותה מן השורש גנ"ת (על פי שמות מקומות עתיקים המקבילים אל ערים בשם גַּת במקרא). כמו כן, נוטה על דרך זו גם בַּת – בִּתּוֹ (בן + ת הנקבה), אך לא בצורת הרבים – בָּנוֹת (להרחבה ראו כאן).
    [post_title] => חץ – חיצים
    [post_excerpt] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים ולא "חֵצים". ובכן – מדוע?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-01-09 15:09:30
    [post_modified_gmt] => 2025-01-09 13:09:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=104645
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 
חיות במשק האדם
בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.

בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב).
צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה).

בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים).
הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים".

קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד).
מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים".
בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral).
צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת).

עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור.
אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת.
במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה.
צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועֵירָה (על פי קביעת האקדמיה; ברבים עֲיָרוֹת).

בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה').
בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).
חיות אחרות
כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון).

בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3]



אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה.

לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):
"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.
[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".]

במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד.

--------------------
[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).
[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.
[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).
    [post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם
    [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-12-10 11:56:29
    [post_modified_gmt] => 2024-12-10 09:56:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)