WP_Post Object
(
    [ID] => 49678
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-03-02 14:36:39
    [post_date_gmt] => 2021-03-02 12:36:39
    [post_content] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת', צורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת, ולא "בַּתּוֹת"?

בֵּן ו־בַּת הן ממילות היסוד בלשון העברית ובלשונות השמיות בכלל. כשמות בני משפחה אחרים כמו אב, אם ואח, הן שייכות לקבוצת מילים מצומצמת המשותפות לרוב הלשונות השמיות – עובדה המעידה על עתיקותן אך גם על היותן קשות לפיענוח.

למילה בֵּן צורת רבים מיוחדת: בָּנִים. בשונה ממילים דומות, כגון עֵד–עֵדים או שֵׁם–שֵׁמות, במקרה של בֵּן–בָּנִים צורת הרבים ככל הנראה אינה נגזרת ישירות מצורת היחיד.[1] דוגמאות לכך במילים יסודיות אחרות: יוֹם–יָמִים, בַּיִת–בָּתִּים, עִיר–עָרִים.

ביסודה של המילה בַּת עומדת המילה בֵּן. נוספה לה האות תי"ו לציון הנקבה, והצורה שהייתה אמורה להתקבל היא "בנת" (בדומה לערבית: بِنْت, 'בִּנְת'). אלא שכמו במקרים רבים אחרים בעברית, הנו"ן חסרת התנועה הידמתה לעיצור שאחריה ו"נבלעה" בו (כגון מַפָּל ולא "מנְפל", יִסַּע ולא "ינְסע", יִשָּׁמֵר ולא "ינְשמר"), וכך נתקבלה הצורה בַּת.[2]

בצורת הרבים בָּנוֹת מתגלה הנו"ן המקורית[3] ותי"ו הנקבה נעלמת – כמו בצורות רבים אחרות של מילים בנקבה המסתיימות בתי"ו – וכך יש לנו הצמד בָּנִים ו־בָּנוֹת, בדומה לזַמָּרִים וזַמָּרוֹת (ולא "זמרתות"), וכן הולכת–הולכות, טבעת–טבעות, כותונת–כותונות.[4]

הילדים הקטנים הגוזרים את הצורה בַּתּוֹת מפעילים את המנגנון לגזירת צורת הרבים שרכשו, ופשוט מוסיפים למילה בַּת את הסיומת ־וֹת. דוגמאות דומות לגזירת צורת רבים אוטומטית כזאת בפי ילדים הן "טעותים" (במקום טעויות) ו"אחותות" (במקום אחיות).

____________________________________________________________
[1] יש המשערים כי צורת היחיד וצורת הרבים מבוססות על משקלים שונים. צורת היחיד בֵּן התגלגלה מן הצורה bin (אחרים חושבים שהיא התגלגלה מצרור העיצורים bn, כפי שאולי משתקף במילה הערבית اِبْن 'אִבְּן', שבה אין תנועה בין שני העיצורים), ואילו צורת הרבים בָּנִים התגלגלה מן הבסיס ban.
[2] מסיבה זו דגושה התי"ו בנטייה: בִּתִּי, בִּתּוֹ וכיו"ב. ומדוע בַּת ולא "בִּת", כתנועה בערבית ובנטייה העברית? כנראה הודות למה שבלשנים מכנים חוק פיליפי: מעתק הגאים שבו תנועת i קצרה נעתקה בתנאים מסוימים לתנועת a קצרה. אך יש גם הצעות אחרות.
[3] ולפי ההשערה שהוזכרה לעיל (עיינו הערה 1) צורת הרבים בָּנוֹת התגלגלה מן הבסיס לצורת הרבים בָּנִים.
[4] ואומנם בכמה צורות רבים נדירות תי"ו הנקבה נשארת, כך במילים עִתִּים/עִתּוֹת (רבים של 'עת'), אֲמִתּוֹת (רבים של 'אמת'; וממנה אף נגזרה לאחור צורת היחיד אֲמִתָּה במשמעות 'אקסיומה').
    [post_title] => על בנים ועל בנות
    [post_excerpt] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת' כצורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת ולא "בַּתּוֹת"?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-21 09:43:37
    [post_modified_gmt] => 2021-03-21 07:43:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49678
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5914
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2013-10-08 12:25:31
    [post_date_gmt] => 2013-10-08 09:25:31
    [post_content] => 
הערה: הדברים מובאים כלשונם בהתאמות לכללי הכתיב והפיסוק התקפים היום. ההסברים והדוגמאות המובאים במאמר נכונים לתקופת כתיבתו.

א.
הבה נתבונן במספר מונחים שנקבעו לציין ערים לסוגיהן. עיר אנו קוראים ליישוב שיש בו אוכלוסייה רבה ומוסדות ציבור, ושרוב האוכלוסייה בו עוסקת במלאכה, במסחר ובתעשייה. השם עיר אינו כולל יישובים חקלאיים, שהם כפרים, מושבות, מושבים וכדומה.
לא כל הערים דומות זו לזו בגודלן, באופיין ובשאר תכונותיהן. ומשום כך אנו משתמשים בכמה וכמה שמות לציין סוגים של ערים.
עֲיָרָה זוֹהי עיר קטנה; אין היא כפר, שהרי תושביה ברובם אנשי מלאכה ומסחר ולא עובדי אדמה. ולכלל עיר גדולה לא הגיעה, שהרי שטחה ומספר תושביה אינו רב; גם חיי הציבור וחיי התרבות אינם מפותחים בה, ואין בה אותו ריבוי מוסדות ובתי ספר כמו בעיר גדולה. ולעומת זאת הכְּרַךְ הוא עיר גדולה. כיום אנו קוראים כְּרַךְ לעיר שתושביה הם יותר ממאה־אלף נפש. ירושלים, תל־אביב וחיפה, למשל, הן כְּרַכִּים.
שמות אלה שהזכרנו (עיר, עיירה, כרך) מביעים הבחנה בין הערים לפי גודלן. שמות אחרים מציינים את הערים לפי מקומן או לפי תפקידן. למשל, עיר מִבְצָר היא עיר שיש בה ביצורים צבאיים, ועיר־חומה היא עיר מוקפת חומת מגן. לעומתן עיר פְּרָזוֹת היא עיר שאין לה לא חומה ולא ביצורים ולא צבא. וכך נקראת העיר שבה מרוכזים שלטונות המדינה – עיר בִּירָה. עיר השוכנת ליד הים נקראת עיר חוֹף. ואם יש בה נמל למעגן אניות, הרי היא עיר נָמֵל. אם זו עיר השוכנת ליד גבול המדינה – הרי זו עיר סְפָר.
עיר מרכזית, שאינה עיר בירה דווקא, נקראת מֶטְרוֹפּוֹלִין. זוהי עיר השוכנת במרכזו של חלק ארץ, וסביבה שוכנות ערים קטנות שיש להן קשר כל־שהוא אליה. מוסדות המחוז נמצאים בה, בתי הספר התיכוניים והמקצועיים והגבוהים שבה – משמשים גם את בני הערים הקטנות שבמחוז. המילה "מטרופולין" מקורה יווני, ופירושה המדויק – עיר־אֵם, דומה לביטוי העברי המקורי "עיר ואֵם בישראל" (שמואל ב כ, יט). עיר כזו היא מעין אֵם לעיירות, שהן בָּנות. מן התנ"ך אנו למֵדים שעיירות קטנות נקראות בָּנות, למשל: חשבון ובנותיה (במדבר כא), אשדוד ובנותיה, עזה ובנותיה (יהושע טו). לעיירה המרוחקת מן המרכז, מן המטרופולין, אנו קוראים עיר שָׂדֶה. ואם זה יישוב עירוני סמוך לעיר הגדולה, אנו נוהרים לקרוא לו קִרְיָה; כמו הקְרִיּוֹת [או הקְרָיות] שעל יד חיפה: קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית שמואל. בתנ"ך "קריה" היא עיר בכלל. אבל בשימושנו נתייחד השם הזה לעיר קטנה הסמוכה למטרופולין, ובזמן האחרון משמש השם "הַקִּרְיָה", בה"א הידיעה, כשם לשכונת משרדי הממשלה.
לבסוף נזכיר עוד סוג מיוחד של יישוב – עִיר גַּנִּים; זהו יישוב עירוני, על פי רוב חלק של עיר גדולה, שיש בו גנים, אבל תושביו אינם חקלאים אלא אנשי עיר.

ב.
עכשיו נשתדל להכיר את חלקי העיר בשמותיהם המדויקים ולהבחין בין השמות האלה לפי שימושם. הרי לנו למשל, ארבע המילים: שכוּנה, רוֹבע, אזור, פרבָּר (או פרוָר). כולן מציינות חלקי העיר, אבל יש להבדיל ביניהן, ובשימוש המדויק מבדילים ביניהן באמת.
בשם שכונה אנו קוראים לחלק מיושב ומאוכלס בעיר, שנבנה בתכנית מסוימת, כגון שכונת הבּוּכארים בירושלים, שהוקמה לפני עשרות שנים אחדות לשם שיכון עולי בוכארה; או שכונת מאה שערים, שהוקמה לשם שיכונם של יהודי היישוב הירושלמי הוותיק שפרצו מחומות העיר העתיקה ושאפו להרחבת היישוב היהודי בירושלים. וכן כל שכונה נוסדה בזמן מסוים ולתכלית מסוימת.
השם רֹבַע מכוּון בעיקר לחלק גדול של הכרך. גם בלשונות אירופה נקראים החלקים הגדולים של הכרך בשם הגזור מן המספר "ארבע". רוֹבע היא בעיקר רֶבַע העיר. ירושלים העתיקה, למשל, הייתה מחולקת לארבעה רבעים: רובע היהודים, רובע הנוצרים, רובע המוסלמים ורובע הארמנים. ובניו־יורק, למשל, ידוע רוֹבע הכוּשים, בפאריס – הרובע הלטיני.
בשם אֵזוֹר אנו קוראים לחלק העיר בעיקר לפי מטרתו ואופיו הכלכלי, בין שהחלק גדול ובין שהוא קטן. מדברים על אזור מגוּרים או אזור מסחרי, על אזור תעשייתי [כיום אזור תעשייה], כלומר על אזור שמתרכזים בו בתי דירה, בתי מסחר או בתי חרושת.
פרבר או פרוָר [כיום פרוור] הוא שם לשכונה במבואות העיר, כמו למשל בית הכרם ובית וגן בירושלים, או שכונת התקוה בתל־אביב.
נפנה עתה לחלקים קטנים יותר בעיר. אין צורך להסביר את ההבדל בין רחוב ובין סִמטה; הכול מבחינים בין שני אלה. אולם ראוי שנלמד עוד שם עברי למין רחוב מיוחד, הכוונה למָבוֹי. מבוי זוהי סמטה צרה ביותר, שאינה משמשת את הרבים, אלא רק מעטים משתמשים בה: דיירי הסביבה או העוברים בה לרגל עבודתם. יש מבוֹי מפולש ויש מבוֹי סתום. מבוי מפולש זוהי סמטת מעבר צרה, שאדם משתמש בה כדי לקצר את דרכו ולעבור מרחוב אחד לרחוב אחר. המבוי הסתום הוא מבוֹי שאין מוצא ממנו, משום שבקצהו האחרון עומד בית לרוחב המבוי או שבנויה שם גדר. מבוי כזה משמש רק את מי שרוצה להיכנס לאחד הבתים שבמבוי עצמו.
וכאן כדאי ללמוד גם ביטוי שמשתמשים בו הרבה בלי שתהיה הכוונה לבתים ולסמטאות ממש. כשאנו רוצים לומר שאדם נסתבך בפעולתו, שעשה מעשים שאי אפשר לו להמשיך בהם, אנו אומרים שנכנס למבוי סתום, כלומר נכנס ואינו יכול להתקדם.
ומה בין המילים: כיכר, רחבה, מגרש?
הכִּכָּר היא עגולה; זהו בעיקר שטח עגול בפרשת הרחובות, במקום מרכזי בעיר, ויושבי תל־אביב שביניכם מכּירים כמה כיכָּרות כאלה, כגון כיכּר דיזנגוף ועוד.
הרְחָבָה היא שטח מרובּע שמקצותיו יוצאים רחובות לכיווּנים שונים. אף הרחבה היא מקום לשימוש כללי של העוברים והשבים, כמו הכּיכּר.
המִגְרָשׁ, כפי שאנו משתמשים במילה זו היום, היא חלקת אדמה מיועדת למטרה מסוימת: לבניין, לחניית כלי רכב, למשחקים וכדומה. המילה מִגְרָשׁ בתנ"ך ציינה משהו שונה מזה: שטח אדמה פנוי מחוץ לאזור המגורים, המשמש למרעה לבהמות, כמו שנאמר: והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיָּתם (במדבר לה, ג). אבל אין זו המילה היחידה ששונה מובנה בלשון העברית החדשה ממובנה הקדום בתנ"ך ובתלמוד. צורות החיים נשתנו, ואתן נשתנתה גם משמעותן של מילים רבות.
    [post_title] => ערים וחלקיהן: "פרקי לשון לנוער"
    [post_excerpt] => במאמר מסופר על המילים עיר, עיירה, בירה, על מונחים המתארים חלקים בעיר – שכונה, רובע, אזור, פרוור, וכן רחוב, סמטה ומבוי, כיכר, רחבה ומגרש.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%94%d7%9f-%d7%a4%d7%a8%d7%a7%d7%99-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-08-03 00:18:46
    [post_modified_gmt] => 2019-08-02 21:18:46
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5914
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 9559
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-04-22 13:53:57
    [post_date_gmt] => 2015-04-22 10:53:57
    [post_content] => 

"מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ" (אסתר ג, יב; ח, ט)

למעלה מאלפיים שנה מפרידות בין מדינת ישראל למדינות המלך אחשוורוש. ננסה לברר מה בין המדינה בספרות העברית העתיקה ובין המדינה בלשון ימינו.

מדינה במקרא
את המילה 'מדינה' אנו מוצאים בעברית המקראית בעיקר בספרי בית שני – אסתר, עזרא ונחמיה, וכן בחלקים הארמיים של עזרא ודניאל. היא מוכרת גם מניבים ארמיים אחרים, ולכן מקובל לראות בארמית את מקורה.
מדינה היא מן השורש די"ן, ושורש המילה מעיד על מהותה: אזור שיפוט, מקום שחלה בו מערכת חוקים. במקרא 'מדינה' היא מחוז, חלק של ישות שלטונית כוללת. במגילת אסתר מסופר שאחשוורוש מָלך על "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה" ושלח ספרים "אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". "מדינת בבל" הנזכרת בדניאל ובעזרא היא פחווה באימפריה הפרסית, והצירופים "בני המדינה" ו"ראשי המדינה" בעזרא ונחמיה מכוונים כנראה לתושבי פחוות יהודה. בסיפור מלחמת אחאב בבן הדד מלך ארם (מלכים א כ) נזכר כמה פעמים הצירוף "נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת", ומקובל להסביר שאלו העוזרים של ניצבי המחוזות בממלכת ישראל.
תיאור יפה של המדרג השלטוני והשיפוטי במדינה מצוי בקהלת ה, ז: "אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ [על הדבר] כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם".

מדינה בספרות חז"ל
בספרות חז"ל רוֹוח מאוד השימוש במילה 'מדינה' במשמעויות שונות ואף מנוגדות.
משמעות אחת היא מחוז וחבל ארץ כבמקרא: "מבית חורון ועד הים מדינה אחת" (משנה שביעית ט, ב). לעיתים מדובר במחוז המורכב ממחוזות קטנים יותר: "והמביא [גט] ממדינה למדינה במדינת הים – צריך שיֹאמר בפנַי נכתב ובפנַי נחתם. רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא" (בבלי גיטין ב ע"א) – כלומר המדינה גדולה מן ההגמוניה (מחוז). אך יש שדווקא המחוז הקטן נקרא 'מדינה': "התקינו שיהו מושיבין [מלמדי תינוקות] בכל פלך ופלך... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר" (בבלי בבא בתרא כא ע"א) – כאן המחוז הגדול מכונה פֶּלֶךְ ואילו המדינה קטנה יותר, כדברי רש"י שם: "הרבה מדינות בפלך אחד".
בהקשרים רבים 'מדינה' מופיעה לצד עיר – למשל בביטוי הרווח "מעיר לעיר וממדינה למדינה". ואולם היחס בין שני המושגים האלה אינו אחיד: לפעמים 'עיר' היא חלק מ'מדינה', כלומר מחבל ארץ, ולפעמים המילה 'מדינה' עצמה משמעה 'עיר'. למשל: "ושילוֹח היה באמצע המדינה" (ירושלמי חגיגה א:א, עו ע"א) – כלומר בריכת השילוח הייתה באמצע ירושלים. רבי לוי, מאמוראי ארץ ישראל, עמד במפורש על הבדל המשמעות בין המקרא (מדינה = מחוז) ללשונו שלו (מדינה = עיר): "כל מקום [בתנ"ך] שאתה מוצא 'שדה' – עיר, 'עיר' – מדינה, 'מדינה' – אפרכיא [מחוז]" (רות רבה א, ה).
לעיתים 'עיר' ו'מדינה' מייצגות יישובים בגודל שונה, אך גם בעניין זה יש שימושים סותרים: ירמיהו שגר בָּעיר הקטנה ענתות מכונה בפסיקתא דרב כהנא עירוני, ואילו ישעיהו בן ירושלים מכונה בן מדינה. מנגד יש בתלמוד הבבלי מִדרג שממנו נראה שמדינה קטנה מעיר: "אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות [=ערים]" (יומא יא ע"א).[1]
יש הסוברים כי השימוש במילה 'מדינה' לציון עיר הושפע מן המושג היווני פוליס – עיר מדינה, עיר שהיא ישות שלטונית עצמאית. גם בארמית מדינה (ביידוע מדינתא) משמשת לפעמים במשמע 'עיר', ובערבית זה המשמע הרגיל של המילה (מכאן שם העיר אל־מַדינה שבערב הסעודית).
משמעות אחרת של 'מדינה' אצל חז"ל היא 'ארץ ישראל שמחוץ לירושלים'. למשל: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש תוקעים אבל לא במדינה" (משנה ראש השנה ד, א).
המילה 'מדינה' רגילה בספרות חז"ל גם בכמה צירופים, למשל:


 	
מדינת הים – כינוי לארץ רחוקה. צירוף זה רווח ביותר בספרות חז"ל ולאחריה בספרות הרבנית.
 	
מנהג המדינה – מה שמקובל באותו המקום, באותו חבל ארץ.
 	
מכת מדינה – אסון הפוגע בכלל תושבי הארץ, למשל מגפה או בצורת.
 	
כסף מדינה – המטבע המקובל במדינה, כלומר בישות השלטונית של המקום.

מדינה בספרות ימי הביניים
גם בחיבורים מימי הביניים המילה 'מדינה' משמשת לישויות גאוגרפיות מגוונות – עיר, מחוז, ארץ.
דוגמאות למשמע 'עיר':


 	
"קהלות ישראל היושבים במדינת פסטאט" (פסטאט היא קהיר; רב סעדיה גאון, המאה ה־10).
 	
"ואמרת כי 'ארמון נטש', 'פסגו ארמנתיה' כמו עיר וקריה ומדינה, ואין הארמון כי אם כמגדל" (דונש בן לברט, תשובות על מנחם, המאה ה־10).

דוגמאות למשמע 'מחוז', 'אזור':


 	
"והיינו כינרת – שם מדינה בארץ ישראל" (רש"י לפסחים ח ע"ב).
 	
"לשון סורסי לחוד ולשון ארמי לחוד, ואומר ר"ת [רבנו תם] דלשון אחד הוא אלא שמתחלק לכמה ענינים כעין לעז שמשתנה בכמה מדינות" (תוספות לבבא בתרא צ ע"ב).

דוגמה למשמע 'ארץ':

 	
"ותחזק מצרים – ותחזק לשון נקבה, כי מדינת מצרים כוללת הכל" (אבן עזרא לשמות יב, לג).

נראה שהמשותף לכל השימושים הוא המשמעות 'ישות שלטונית מוגדרת של מקום תחום', ולכן אפילו אצל מחבר אחד (למשל רש"י ואבן עזרא) אנו מוצאים שימוש במילה לישויות גאוגרפיות בגדלים שונים.
בספרי הפילוסופיה הערביים של ימי הביניים שהושפעו מן הפילוסופיה היוונית המילה 'מַדינה' מקבילה ל'פוליס' היוונית. גם הרמב"ם במורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית משתמש במילה 'מַדינה' במשמעות זו, ובעקבות זאת מתרגם הספר לעברית, שמואל אבן תיבון, נקט את המילה מְדִינָה. שימוש זה, שבו רכיב המשמעות העיקרי הוא המוסד השלטוני, סלל את הדרך לשימוש המודרני הקושר בין מדינה ובין ישות פוליטית (שם התואר 'פוליטי' גזור כמובן מן 'פוליס').

מדינה בעת החדשה
בספרות ההשכלה בראשיתה יש הד לחוסר האחידות שבמקורות בשימוש המילה 'מדינה', והיא אף משמשת לציון אזורי אקלים (בגאוגרפיה פיזית). ואולם עד מהרה התקבע השימוש במילה במשמעות המוכרת לנו היום: ארץ בעלת שלטון מרכזי עצמאי, ובהקשרים מסוימים גם חבל ארץ בעל שלטון מקומי־עצמאי המשתייך לשלטון מרכזי רחב יותר, כמו המדינות בארצות הברית (וסביר שאילו היה השם נקבע כיום היו משתמשים בו במילה 'מדינות' ולא ב'ארצות').
בה' באייר תש"ח נוספה מדינה למדינות העולם בהכרזתו המפורסמת של דוד בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל" (מתוך מגילת העצמאות).
____________________________
[1] לדעת רש"י אין הכוונה לעיר או יישוב אלא לחבל ארץ: "יש מדינה מוקפת הרים וערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר". אך הבנה זו איננה מתאימה לסדר הדברים. במקומות רבים בספרות חז"ל מתוארים פתח או שער של "מדינה", ונראה שבכל המקומות האלה הכוונה לעיר.
    [post_title] => ממדינה למדינה
    [post_excerpt] => למעלה מאלפיים שנה מפרידות בין מדינת ישראל למדינות המלך אחשוורוש. ננסה לברר מה בין המדינה בספרות העברית העתיקה ובין המדינה בלשון ימינו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:14:28
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:14:28
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=9559
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)