הדף בטעינה

על המילה עֲרָבָה

במילון

 (ללא ניקוד: ערבה)
מיןנקבה
שורשערב
נטייהעַרְבַת־, עֲרָבות, עַרְבות־

הגדרה

  • נוף צמחי שבולטים בו בנֵי־שִׂיח מפוזרים
  • מכאן: עַרְבָתִי

צירופים



 (ללא ניקוד: ערבה)
מיןנקבה
שורשערב
נטייהעַרְבַת־, עֲרָבוֹת, עַרְבוֹת־, וגם עֲרָבִים, עַרְבֵי־

הגדרה

  • עץ הגדל לרוב על גדות נחלים – פרחיו חד־מיניים וערוכים בעגילים (Salix)
  • (בהלכה) ענף של עץ הערבה (מארבעת המינים של חג הסוכות)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

חידון לסוכות – הפתרונות המלאים

WP_Post Object
(
    [ID] => 53171
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2021-09-12 16:07:48
    [post_date_gmt] => 2021-09-12 13:07:48
    [post_content] => 

סוכות

1. סֻכָּה וסְכָך נגזרו מן השורש סכ"ך. מן המילים הבאות רק אחת היא מן השורש סכ"ך. מהי?

  • מוּסָךְ
  • מַסְכֵּת
  • מַסֵּכָה
  • מִסְכֵּן
הסבר: המילה המקראית 'מוסך' משמשת בימינו חלופה למילה גָּרָאז', וכמוה היא מציינת גם סככה למכוניות וגם בית מלאכה לתיקון מכוניות. המילים האחרות: מַסְכֵּת (סְטֵתוֹסְקוֹפּ) מן סכ"ת (שמע), מַסֵּכָה – מן נס"ך, מסכן – אולי מן השורש מסכ"ן. להרחבה 2. מי לא ישב בסוכה בתנ"ך?
  • המקנֶה של יעקב
  • ארון הברית
  • אחאב מלך ישראל
  • יונה הנביא
הסבר: על יעקב נאמר "וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז); בפרשת דוד ובת שבע אוריה אומר לדוד בין היתר "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת" (שמואל ב יא, יא); על יונה נאמר "וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל" (יונה ד, ה). במלחמה של אחאב עם בן הדד מי שישב בסוכות היה בן הדד: "וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת..." (מלכים א כ, טז). 3. המילה סוֹכֵכָה היא החלופה העברית של –
  • גזיבו
  • מרקיזה
  • פרגולה
  • מילה ישנה למצנח
הסבר: סוככה היא 'סככה ניידת המשמשת לאירועים ועוד' – גזיבו בלעז. מרקיזה היא גגון; פרגולה היא מִצְלָלָה; בעבר היו שקראו למַצנח סוֹכֵךְ. להרחבה 4. בסוכה מארחים אושפיזין. איזה משפט אינו נכון?
  • המילה אושפיזין התגלגלה מן המילה הארמית אושפיזא (= פונדק, מלון)
  • המילה אושפיזין קשורה למילה הלטינית hospitium (= מלון, אכסניה)
  • לפי דעה אחרת אושפיזין היא מילה מלשון שמית קדומה – אכדית
  • המילה אִשְׁפּוּז נוצרה בעברית החדשה בהשראת המילה אושפיזין
הסבר: את המילים אושפיזא ואושפיזין שבספרות חז"ל מקובל לקשור אל המילה הלטינית hospitium (מלון, אכסניה). מן המילה הלטינית התגלגלו ללשונות אירופה מילים המציינות בית חולים, מקום אירוח לחולים. בהשראת המילים אושפיזא ואושפיזין ובהשראת המילים מלשונות אירופה נוצר הפועל אִשְׁפֵּז. להרחבה 5. את הסוכה נוהגים לקשט. איזה פועל אינו נרדף לפועל לקשט?
  • לְהַנְאוֹת
  • לְעַטֵּר
  • לְכַיֵּר
  • לְיַפּוֹת
הסבר: לכייר בספרות חז"ל פירושו לחרות צורות בטיח שעל הקיר לשם נוי (בימינו לכייר = ליצור צורות בחומר). הפעלים לְהַנְאוֹת ולְעַטֵּר משמשים בהקשר של סוכות בפיוט היפה הזה: "'בסוכות תשבו' / סדינים מצויירים ורבדי רקמים / עַטְּרוּהָ והַנְאוּהָ בחֹטֶב נעימים" (יוצרות לסוכות מאת שמואל בר' הושענא). 6. בתיאור קישוט הסוכה בתלמוד נאמר: "ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים..." איזה מהם הוא משבעת המינים:
  • אגוזים
  • שקדים
  • אפרסקים
  • רימונים
הסבר: המובאה במלואה: "סיככהּ כהלכתהּ (את הסוכה) ועיטרהּ בקרמין [יריעות] ובסדינין המצויירין ותלה בהּ אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי [זמורות] ענבים ועטרות של שבלין יינות שמנים וסלתות..." (שבת מה ע"א). 7. בחג הסוכות מקשטים את הסוכה ב–
  • שַׁרְשְׁרוֹת
  • שַׁרְשְׁרָאוֹת
  • שתי התשובות נכונות
הסבר: בתנ"ך 'שרשרת' באה רק ברבים: שַׁרְשְׁרוֹת, למשל: "וַיַּעַשׂ שַׁרְשְׁרוֹת בַּדְּבִיר וַיִּתֵּן עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים וַיַּעַשׂ רִמּוֹנִים מֵאָה וַיִּתֵּן בַּשַּׁרְשְׁרוֹת" (דברי הימים ב ג, טז). בצורת הרבים 'שרשראות' משתמש רש"י בפירושו לשמות כח, יד, אולי בהשראת צורת הרבים 'שלשלאות' שבספרות חז"ל. 8. "ופרוש עלינו סוכת שלומך" (מן התפילה) – מה משמעו של הפועל לפרוש בהקשר זה?
  • לשטוח ולכסות
  • להקים ולבנות
  • לפזר ולחַלֵּק
  • לעטוף ולחבוש
הסבר: הפועל פָּרַשׂ או פָּרַס (הכתיב בסמ"ך הוא המומלץ בימינו) פירושו 'מתח לאורך ולרוחב'. אם כן בתפילה מבקשים המתפללים מן האל למתוח מעליהם כסוכה את שלומו – כלומר להגן עליהם בהווייתו הטובה והבטוחה.

חג האסיף

9. חג סוכות הוא גם חג האסיף: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". איזו מן המילים הבאות במשקל המילה אָסִיף אינה מציינת פעולה חקלאית או עונה חקלאית?

  • גָּדִיד
  • גָּדִישׁ
  • לָקִישׁ
  • עָדִיר
הסבר: גדיד הוא פעולת קטיף התמרים, לקיש הוא עונת הזריעה המאוחרת ועדיר הוא פעולת העידור. גָּדִישׁ איננו פעולה או עונה אלא ערמת תבואה בשדה. להרחבה 10. במה ייצרו שמן זית בימי קדם?
  • באבני רחיים
  • באובניים
  • בבית בד
  • בגת
הסבר: בבית הבד מותקנת קורת עץ גדולה (וכך מסבירים את הצירוף 'בית בד', כלומר 'בית הקורה') שבה כותשים את הזיתים להוציא מהם שמן. באבני רחיים טוחנים גרעינים, באובניים מכינים כלי חומר, בגת דורכים ענבים. 11. "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" – מה צורת הרבים של גורן?
  • גָּרְנִים (גורנים)
  • גְּרָנִים (גרנים)
  • גָּרְנוֹת (גורנות)
  • גְּרָנוֹת (גרנות)
הסבר: בתנ"ך צורת הרבים מנוקדת בחטף קמץ: גֳּרָנוֹת. אבל בימינו גֹּרֶן – גְּרָנוֹת, כמו דֹּפֶן – דְּפָנוֹת.

חגים ורגלים

12. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" – איזו מילה אינה נרדפת למילה שִׂמְחָה?

  • אֵיד
  • גִּיל
  • דִּיצָה
  • מָשׂוֹשׂ
הסבר: המילה אֵיד פירושה 'אסון', 'צרה', כגון "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי יז, ה; כלומר מי ששמח לאסון [של אחר] לא ייסלח לו). בספרות חז"ל 'יום איד' משמש במשמעות 'יום חג של גויים'. הערה: בצירוף "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" הפועל מוטעם בהברה האחרונה "וְשָׂמַחְתָּ". על מילות השמחה ראו בהרחבה כאן 13. איך נכון לומר?
  • שלוש רגלים
  • שלושה רגלים
  • שתי הדרכים נכונות
הסבר: שלוש רגלים (רגל = פעם) על פי המקרא "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג, יד). שלושה רגלים (רגל = מועד עלייה לרגל) בלשון חז"ל; שינוי המשמעות הביא גם לשינוי המין הדקדוקי לזכר. להרחבה 14. איך נכון לומר?
  • חֲגַגְתֶּם, לַחְגֹּג, נַחְגֹּג
  • חַגֹּתֶם, לָחֹג, נָחֹג
  • כל הצורות נכונות
הסבר: הפועל חָגַג בבניין קל נוטה הן על דרך השלמים (חגגתם, לחגוג, נחגוג) הן על דרך גזרת הכפולים (חגותם, לחוג, נחוג). לנטייה השלמה 15. מאיר אריאל כתב "שירי חג ומועד ונופל". מה השורש של המילה מוֹעֵד במשמעות 'זמן', יום חג'?
  • מעד
  • יעד (ועד)
  • עוד
  • עדד
הסבר: כמו בפעלים יָעַד, יִעֵד מן השורש יע"ד (או וע"ד) שמשמעותם היא קָבַע, קָבַע מראש, כך גם מוֹעֵד הוא זמן שנקבע מראש, ומכאן גם 'חג'. מועד הוא גם היוועדות או מקום היוועדות כמו בצירוף "אוהל מועד". מוֹעֵד במשמעות 'נופל' נגזר מן השורש מע"ד.

ארבעת המינים

16. הֲדַס – איזה מן המשפטים על הדס אינו נכון?

  • שם הצמח הדס לא נזכר בתנ"ך בכלל
  • הדס לא נזכר בהקשר של ארבעת המינים בתנ"ך
  • לא ברור אם יש קשר בין הדס ובין השם הפרטי הֲדַסָּה
הסבר: הצמח הדס נזכר במקרא כמה פעמים, ובהם גם בקשר לסוכות בנחמיה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח, טו). אבל במניית ארבעת המינים השם לא נזכר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם... פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ). להרחבה 17. לוּלָב – איזה מן המשפטים על לולב אינו נכון?
  • המילה לולב קשורה ללֵב, וצורתה המקורית לַבְלַב
  • לולב הוא ענף צעיר של עץ דקל בלבד
  • לצד צורת הרבים לוּלָבִים יש גם מסורת לוּלַבִּים (בדגש)
  • לולב (בניקוד לוֹלָב) משמש בימינו במשמעות בורג
הסבר: לוּלָב, המוכר לנו מספרות חז"ל ואילך, מייצג את 'כפות התמרים' בארבעת המינים, אבל לולב הוא גם ענף צעיר של עצים שונים: "לולבי האלה והבוטנה והאטדים יש להן שביעית" (משנה שביעית ז, ה). בכתבי היד של המשנה צורת הרבים היא לוּלַבִּים בדגש (בפי התימנים לוֹלַבִּים). 18. עֲרָבָה – מה צורת הרבים של ערבה?
  • עֲרָבִים
  • עֲרָבוֹת
  • שתי הצורות נכונות
הסבר: הצורה עֲרָבִים (כמו חיטה–חיטים) מצויה בתנ"ך: "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קלז, ב); גם צורת הנסמך "עַרְבֵי נָחַל" בפסוק המונה את ארבעת המינים מעידה על רבים בסיומת ־ִים. הצורה עֲרָבוֹת מצויה במשנה: "שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד" (סוכה ג, ד). בתנ"ך עֲרָבוֹת – רבים של עֲרָבָה במשמעות אֵזור. 19. בארבעת המינים בתנ"ך נמנה "פרי עץ הדר" – איזו מילה אינה מן השורש הד"ר?
  • וְהָדַרְתָּ פני זקן
  • הִדּוּר מצווה
  • הַדְרַת פנים
  • הַדָּרַת נשים
הסבר: הַדָּרָה – מן השורש נד"ר (כמו 'הִדִּיר את רגליו'). על המילים מן השורש הד"ר ומשמעויותיהן השונות ראו כאן. 20. מן השם אתרוג נגזר שם הצבע תָּרֹג (צהבהב־ירקרק). איזה שם צבע לא נגזר משם של צמח?
  • וָרֹד
  • סָגֹל
  • תָּפֹז
  • כָּתֹם
הסבר: שם הצבע ורוֹד נגזר משם הצמח וֶרֶד; שם הצבע סָגול נגזר משם הצמח סֶגֶל או סִגָּל; שם הצבע תפוֹז (כתום) נגזר משם הפרי תַּפּוּז; שם הצבע כתוֹם נגזר מן המילה המקראית כֶּתֶם שפירושה זהב. 21. שמות פירות ההדר בלשוננו הגיעו ממקורות שונים. איזה מקור אינו נכון?
  • השם אֶתְרוֹג נשאל ללשון חז"ל מפרסית
  • השם תַּפּוּז נוצר מראשי תיבות – תפוח זהב
  • השם אֶשְׁכּוֹלִית ניתן לפי השם העממי בלשונות אירופה, כגון grapefruit באנגלית
  • השם לימון מקורו בסינית
הסבר: השם לימון מקורו בפרסית בצורה לימוּן (ואולי אל הפרסית הגיע מן הסנסקריט בצורה 'נימבּוּ'). מן הפרסית הגיע השם לערבית, ובהמשך התגלגל ללשונות אירופה ולעברית. 22. שמירה על נבחר ציבור מפני ביקורת מכונה 'אִתרוּג'. מדוע?
  • על שום קליפתו העבה של האתרוג, שאיננה נקלפת בקלות
  • על שום ההקפדה היתרה על שלמות האתרוג בימי חג הסוכות
  • על שום הסגולות המיוחסות לאתרוג כמגן על הנושא אותו מכל רע
הסבר: בימי הסוכות מקפידים שלא ייפול פגם באתרוג, בעקבות מה שנאמר במשנה "...ניטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא, פסול" (סוכה ג, ו). לשם כך עוטפים אותו בחוטי פשתן רכים ואף שומרים אותו בקופסה מיוחדת. מכאן השימוש במילה 'אתרוג' לציון דבר או אדם ששומרים עליו מכל משמר, ובימינו אף נגזר הפועל לאתרג במשמעות הנזכרת.

הקהל, קהלת, שמיני עצרת

23. טקס הסיום של שנת השמיטה מתקיים בחג הסוכות ונקרא הַקְהֵל – מה ההסבר לשם?

  • קוראים בטקס את מגילת קהלת
  • לפי הפסוק 'בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת... הַקְהֵל אֶת הָעָם' (דברים)
  • כי שנת השמיטה נועדה להקל על הקרקעות
  • לזכר מעמד הר סיני – 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת' (שמות)
הסבר: לפי הנאמר בספר דברים פרק לא נוהגת מצוות "הַקְהֵל" – במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה מקהילים את העולים לרגל בירושלים וקוראים לפניהם פרקים מספר דברים. 24. במגילת קהלת נאמר: לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם, עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, עֵת לַהֲרוֹג ועֵת –
  • לֶאֱהֹב
  • לְהַצִּיל
  • לַחֲבוֹק
  • לִרְפּוֹא
הסבר: רשימת הפעולות ההפוכות נמשכת: ...עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת, עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק, עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ, עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג). 25. איזה מן הפתגמים הבאים אינו ממגילת קהלת?
  • אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת
  • הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ
  • כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא
  • שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ
הסבר: הפתגם "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" לקוח מישעיהו כב, יג. מגילת קהלת, השייכת לספרות החוכמה, עשירה בפתגמים המשמשים עד ימינו, ואל שלושת הפתגמים המובאים כאן אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה. 26. ארבע המילים מופיעות במגילת קהלת. איזו מהן מופיעה גם במקומות אחרים בתנ"ך?
  • יִתְרוֹן
  • רְעוּת (רוח)
  • הֶבֶל
  • סִכְלוּת
הסבר: למגילת קהלת שפה ייחודית, שבאה לידי ביטוי גם במילים המופיעות רק בה. המילה 'הבל' רווחת למדי במגילת קהלת אך מופיעה גם בספרי תנ"ך אחרים, ובהם דברים, ישעיהו, ירמיהו, זכריה, תהלים, משלי ואיוב. שאר המילים מופיעות רק בקהלת. 27. אחרי סוכות חוגגים את שמיני עצרת. איזו משמעות אין למילה 'עצרת'?
  • אספה
  • מעצר
  • חג שבועות
  • מכפלת רצף מספרים
להרחבה – על המילה 'עצרת'; על השם "שמיני עצרת" 28. בשמיני עצרת מפסיקים לומר "מוריד הטל" בתפילות. מה צורת הרבים של המילה טל?
  • טַלִּים
  • טְלָלִים
  • אין למילה צורת רבים
הסבר: המילה טַל מן השורש טל"ל כמוה כמילה צַד מן השורש צד"ד – וברבים טְלָלִים כמו צְדָדִים. 29. בשמיני עצרת מתפללים את תפילת הגשם. מה היחס הנכון בין המילים גשם ומטר?
  • המילה 'גשם' מן התנ"ך, המילה 'מטר' מלשון חז"ל
  • המילה 'גשם' היא המונח הכללי, והמילה 'מטר' מציינת גשם חזק במיוחד
  • בימינו 'גשם' היא המילה הרגילה, ו'מטר' היא מילה ספרותית
  • למילה 'גשם' יש צורת רבים, ולמילה 'מטר' אין צורת רבים
הסבר: שתי המילים גשם ומטר מצויות במקרא, ואילו בלשון חז"ל נעלמת המילה 'מטר' ומשמשת רק המילה 'גשם'. בין שתי המילים אין הבדל של משמעות אלא של משלב: מטר נתפסת כמילה ספרותית. לשתי המילים צורת רבים: גְּשָׁמִים, מְטָרוֹת ובנסמך מִטְרוֹת־(עוז). להרחבה 30. משמיני עצרת מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". איך הוגים את המילה 'משיב'?
  • מַשִּׁיב
  • מֵשִׁיב
  • שתי הצורות נכונות
הסבר: הצורה מַשִּׁיב היא הצורה הנכונה בהקשר זה – שורשה הוא נש"ב, ופירושה  'גורם לרוח לנשוב'. הצורה מֵשִׁיב מן השורש שו"ב – פירושה 'מחזיר'. 31. בשמחת תורה מסיימים לקרוא את ספר דברים בקריאה 'חזק חזק ונתחזק'. מה צורת ההגייה הנכונה?
  • חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק
  • חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק
  • שתי הצורות נכונות
להרחבה [post_title] => חידון לסוכות – הפתרונות המלאים [post_excerpt] => האם נחוג או נחגוג את חג הסוכות? במה מקשטים את הסוכה – בשַׁרְשְׁרוֹת או בשַׁרְשְׁרָאוֹת? איך קשורים האושפיזין לאשפוז? מה מקור המילה לולב והאם הדס נזכר בתנ"ך? מה מיוחד במגילת קהלת ומה המשמעויות של המילה עצרת הנזכרת בשם שמיני עצרת שאחרי חג הסוכות? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-10-10 21:43:16 [post_modified_gmt] => 2021-10-10 18:43:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53171 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האם נחוג או נחגוג את חג הסוכות? במה מקשטים את הסוכה – בשַׁרְשְׁרוֹת או בשַׁרְשְׁרָאוֹת? איך קשורים האושפיזין לאשפוז? מה מקור המילה לולב והאם הדס נזכר בתנ"ך? מה מיוחד במגילת קהלת ומה המשמעויות של המילה עצרת הנזכרת בשם שמיני עצרת שאחרי חג הסוכות? המשך קריאה >>
ילד וילדה יושבים על גבעה מוריקה וצופים בעננים הכיתוב בשמיים מסע בין עננים

מסע בין עננים

WP_Post Object
(
    [ID] => 26887
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-01-25 13:39:42
    [post_date_gmt] => 2018-01-25 11:39:42
    [post_content] => "בואו עננים, הבו גשם לגנים" מבקשת לאה גולדברג ב"שיר הגשם"; "עננים עננים כל הזמן משתנים" נאמר בשירו של אמיר ברונשטיין.

עָנָן הוא המילה הרגילה בעברית – למן המקרא ועד ימינו – לתופעה של התעבות אדים שאצורות בהם טיפות מים. מן המילה עָנָן אף נגזר במקרא הפועל עִנֵּן, 'כיסה בעננים': "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בראשית ט, יד), ואילו בלשון ימינו השמיים מתעננים בבניין התפעל.

ואולם לצד המילה עָנָן משמשות במקרא גם מילים אחרות:

צורת הנקבה עֲנָנָה נקרית רק פעם אחת – באיוב ג, ה: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עננה נרדפת לענן, אך אצל איוב היא מתפרשת 'גוש עננים'. צורת נקבה נוספת – עֲנֶנֶת – התחדשה בימינו, כמאמר שירו של שמואל בס "מֵעַל לְבֵיתֵנוּ עַל הַר הַכַּרְמֶל עָנָן וַעֲנֶנֶת יָצְאוּ לְטַיֵּל".

מילה נרדפת רווחת לענן היא עָב. למשל: "אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם" (שופטים ה, ד). נמצאֶנה לא רק בתקבולת לענן ("מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ" – ישעיהו מד, כב) אלא אף בסמיכות אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט). מינה הדקדוקי של המילה – גם זכר ("הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל" – ישעיהו יט, א) וגם נקבה, כבסיפור אליהו בכרמל: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם" (מלכים א יח, מד). צורת הרבים היא בדרך כלל עָבִים, אבל בשירה גם עָבוֹת: "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים" (תהלים עז, יח). "בֹּקֶר לֹא עָבוֹת" (שמואל ב כג, ד) הוא 'בוקר לא מעונן'.

את הפועל הֵעִיב, המופיע בתנ"ך רק פעם אחת ("אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" – איכה ב, א) רגילים לקשור למילה עָב ולהבינו כמובנו בימינו 'כיסה בעב', 'הקדיר'.

עֲרָפֶל במקרא גם הוא ענן, אולי ענן כבד, ובמקרים רבים הוא נזכר עם חושך או מקביל לו, כגון "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב). השורש המקורי של ערפל הוא ער"ף במשמעות 'נזל', 'טפטף', כמתועד בשירה המקראית: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב), "אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" (דברים לג, כח). הלמ"ד נוספה לשורש, אולי בדומה למילה כַּרְמֶל. עוד משותף לערפל ולכרמל שנטייתם בחיריק: עַרְפִלִּים, כַּרְמִלּוֹ. מן השורש ער"ף הזדמנה לנו בדברי ישעיהו מילה נוספת לעננים – עריפים: "צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ" (ישעיהו ה, ל).

לערפל ולעריפים קשורה גם משמעות נשכחת של המילה עֲרָבָה. ערבה היא כידוע צמח או מדבר. אולם בתהלים סח, ה נאמר: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו". כינוי זה לאלוהים 'הרוכב בערבות' היה תמוה עד שנתגלו כתבי העיר הקדומה אוגרית שבסוריה. בכתבים אלו – הכתובים לשון שמית – אחד הכינויים לאל בעל הוא רכב ערפת, ואין ערפת באוגריתית אלא ערבות בתהלים (בחילופי פ"א ובי"ת), כלומר 'עננים'. דומה אפוא האמור בתהלים לאמור בישעיהו יט, א: "הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל".

"נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" נאמר בספר משלי (כה, יד) – גם נשיאים הם עננים שהרי הם מורמים ונישאים ברוח. מילה זו משמשת גם בנבואות ירמיהו ובתהלים לתיאור מעשי אלוהים: "מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה, ז). הקשר בין הענן הנישא והנשיא בשר ודם ברור, שהרי נשיא הוא אדם נישא, מורם משאר האנשים.

חַשְׁרָה משמשת בתנ"ך פעם אחת ויחידה – בשירת דוד: "וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת, חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" (שמואל ב כב, יב). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי השורש חש"ר מביע הצטברות, וההבנה כי מדובר בעננים מתקבלת על הדעת. מעניין לציין כי במזמור המקביל לשירת דוד בתהלים יח נתחלפה חַשְׁרַת מַיִם בחֶשְׁכַת מַיִם, אולי בהשפעת החושך שבתחילת הפסוק. גם מן המילה חשרה נתחדש בעברית ימינו פועל, ובמקום 'השמיים התעננו' או 'התכסו עננים' אפשר גם לומר ש'השמיים התחשרו עננים'.

בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם. fog היה לערפל, במקום ענני קוּמוּלוּס יכולים לשמש עבים, ובמקום קוּמוּלוֹנִימְבּוּס – עַב חַשְׁרָה. הצירוף עַנְנֵי עָבִים – נקבע ל־heap clouds. עוד נקבעו מונחים לצורות עננים מיוחדות, ובהן עַב דַּדִּים (mamma), עֲנַן נוֹצוֹת (cirrus), עַנְנֵי כְּבָשִׂים (mackerel clouds), עַנְנֵי גָּלִיל (rotor clouds, roll clouds), עֲנַן מַשְׁפֵּךְ (funnel column), עֲנַן דֶּגֶל (banner cloud), ועֲנַן סַדָּן (anvil cloud).

כתב ברק דן.

[gallery size="medium" link="file" ids="26911,26910,26908,26907,26914"]
    [post_title] => מסע בין עננים
    [post_excerpt] => בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%a0%d7%a0%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-02-21 09:18:28
    [post_modified_gmt] => 2018-02-21 07:18:28
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26887
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בשנת תשל"א (1971) הוציאה האקדמיה את המילון למונחי מטאורולוגיה שיסודותיו עוד בימי ועד הלשון. שִפעת המילים לעננים היו כמובן לעזר לתרים אחר מינוח עברי לעננים לסוגיהם. המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-20 20:37:15 [post_modified_gmt] => 2021-11-20 18:37:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲרָבָה 2 (שם עץ) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים: , ,
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲרָבָה 3 (שמיים ("רוכב ערבות")) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲרָבָה 1 (מישור, מדבר) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲרָבָה 4 (מקום שקיעת השמש) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>