הדף בטעינה

על המילה עֲצִירָה

במילון

 (ללא ניקוד: עצירה)
מיןנקבה
שורשעצר
נטייהשם הפעולה של עוֹצֵר

הגדרה

  • עיכוב, בלימה, מניעת הֶמשֵך והִתקַדמוּת

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כותרת: להוציא את המיץ. איור של שמן זית (כיתוב: זיתים - עצירה). איור של בקבוקון שמן של עשבי מרפא (כיתוב: עשבי מרפא - מיצוי), איור של יד סוחטת תפוז (כיתוב: תפוזים, סחיטה), איור של סיר ממנו יוצאים אדים ולידו מונחות שיבולים (כיתוב: שעורים - בישול), איור של רגליים דורכות על ענבים (כיתוב: ענבים - דריכה).

להוציא את המיץ

WP_Post Object
(
    [ID] => 41059
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-05-18 17:37:44
    [post_date_gmt] => 2020-05-18 14:37:44
    [post_content] => 

סְחִיטָה

הפועל סָחַט הוא הרווח בימינו לתיאור הוצאת נוזל מדבר מה שהוא אצור בתוכו. בלשון המקרא הוא מופיע פעם אחת – בשורש שׂח"ט (כלומר בשי"ן שמאלית): "וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה" (בראשית מ, יא). כדרכם של שורשים מקראיים רבים גם במקרה זה נתחלפה השׂי"ן בסמ"ך במעבר ללשון חכמים, ומכאן ואילך רגיל השורש סח"ט: "הסוחט זיתים על בשרו פטור" (מעשרות ד, א), "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין" (שבת כב, א). פעולת הסחיטה אינה ייחודית לפירות. היא עשויה לשמש בהקשרים אחרים של אוכל: "דג שסחטו – אם לגופו הרי זה פטור, אם להוציא ציר חייב" (ירושלמי שבת ז, ב [י ע"א]), ואף בהקשר כללי: "הסוחט את כסותו" (מקוואות ג, ג), "המכבס את כסותו והסוחט את שערו" (תוספתא טהרות ה, טז), "הצבּעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה" (ירושלמי שבת ז, ב [י, ע"ג]). בימינו מקובל השימוש בפועל סָחַט לציון הפקת מיץ מפירות (בדרך כלל פירות הדר); הוצאת נוזל מבד לח כמו בגד או מטלית ('סחיטה' היא אחת מפעולות מכונת הכביסה); ואף כינוי לשאיבת חֲלַב רֵאשִׁית (=קולסטרום) סמוך ללידה. בלשון הדיבור רווח השימוש בתואר סָחוּט במשמעות מושאלת, במובן 'עייף', 'תשוש', כמי ש"נסחטו" ממנו כוחותיו: "חזרתי ממשמרת לילה סחוט לגמרי", וסְחִיטָה באיומים היא עבירה פלילית קבועה בחוק שעניינה איום לפגוע באדם אחר כדי להניעו לעשות מעשה שאינו מעוניין לעשותו. פועל מקראי אחר בהוראת סחיטה נגזר מן השורש הנדיר זו"ר: "וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה", (שופטים ו, לח), ואולי היא מילה כללית למעיכה ולחיצה דוגמת "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְדוּשֶׁהָ" (איוב לט, טו). הפועל זָר לא נשתגר בעברית שלאחר המקרא.

מִצּוּי וחבריו

לצד השורשים הנדירים שֹח"ט וזו"ר ישנם במקרא פעלים בשורש מצ"י במשמעות דומה, אלא שהם מוסבים על הנוזל עצמו ולא על מה שממנו הוא מופק. כך למשל בפסוק בספר שופטים בסיפור גדעון וגיזת הצמר: "וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם" (ו, לח) – גדעון זָר את הגיזה ומָצָה ממנה טל. כמו כן רגיל השורש מצ"י בתיאור עבודת הקורבנות: "וְנִמְצָה דָמוֹ [של הקורבן] עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א, טו). בלשון המקרא הוא בא בבניינים קל ונפעל, ואילו בלשון חכמים – באותה משמעות – בבניינים פיעל והתפעל: "כל ששינה בה מאחר שמיצה דמה" (זבחים ו, ו); "קיר שהשיירין שלו מתמצין ליסוד" (בבלי זבחים סד ע"ב). כיום נוהגת המילה מִצּוּי לציון הפקה של נוזל מצמחים לצרכים שונים – שתייה, קוסמטיקה, תוספי מזון ועוד. עם זאת ברבים מן המקרים אין המיצוי תוצר של סחיטה, אלא של פעולות אחרות כמו בישול או חליטה, ואף זיקוק ואמצעי הפרדה מתקדמים יותר. מן השורש מצ"י נגזר גם שם העצם תַּמְצִית, שמשמעותו 'נוזל שנמצה', והוא רווח בלשון המשנה בצירוף 'דם התמצית', היינו 'דם שנמצה מן הקורבן'. בימינו מוכרים מונחים מעולם המטבח כגון 'תמצית תה' או 'תמצית וניל'.

מָצָה, מָצַץ, מִיץ

מפסוקים אחדים בתנ"ך נראה כי מָצָה מציין לא רק את הוצאת הנוזל, אלא גם את הורקתו המלאה, במובן 'מָצַץ': "וְשָׁתִית אוֹתָהּ [את הכוס] וּמָצִית, וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי" (יחזקאל כג, לד). ובעברית החדשה מוכר הפועל במשמעות זו משיר הילדים של חיים נחמן ביאליק 'הפרח לפרפר': "פַּרְפַּר, פַּרְפַּר, פֶּרַח חָי, רֶד נָא מַהֵר, שֵׁב עָלַי. רֵד נָא מַהֵר, מְצֵה וּמְצֵה, וּמִכּוֹסִי טַל שְׁתֵה". הפועל מָצַץ נזכר במקרא פעם אחת בלבד, בסמוך לפועל יָנַק הקרוב לו במשמע: "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ" (ישעיהו סו, יא). אך הוא רגיל למדי בארמית ובלשון חכמים. ותינתן הדעת שבלשון המקרא וגם לאחריה הפועל נוטה על דרך גזרת הכפולים, ואילו כיום הצורות הרגילות הן על דרך השלמים (אמצוץ, תמצוץ וכדומה). נזכיר כאן גם את המילה מִיץ – המופיעה במקרא שלוש פעמים בלבד בפסוק אחד, אך שלא כמשמעה בלשון חכמים ובימינו לציון הנוזל שמוצה, נראה שבפסוק היא משמשת לציון פעולת המיצוי: "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה, וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (משלי ל, לג). נראה כי כל שלושת השורשים מצ"י, מצ"ץ ומי"ץ אינם אלא הֶגוונים (=וריאציות) של השורש הדו־עיצורי מ"ץ. בלשון חכמים ישנו גם השורש מצמ"ץ בהוראת מצ"ץ.

מיצה ותמצית בשימוש מושאל

בימינו רווח השימוש בפועל מִצָּה בבניין פיעל (ובהוראה סבילה בבניין פוּעל) דווקא במשמעות המושאלת –  'מֵפיק כל מה שאפשר', 'מנַצֵל עד תום', למשל "הדיון מוצה מכל הבחינות". גם השימוש במילה תמצית נפוץ בעיקר במשמעות המושאלת, במובן 'החלק העיקרי': "תמצית טענתי מובאת בראש המסמך". מן המילה תמצית נגזר הפועל המרובע תִּמְצֵת לציון 'מסר את תמצית העניין', והתואר תַּמְצִיתִי לציון 'דבר שמכיל רק את תמצית העניין'.

עֲצִירָה

בתרגומי המקרא ובתלמודים אנו פוגשים במילים ארמיות ששורשן עצ"ר במובן לחיצה וסחיטה. כך בתרגום אונקלוס לפסוק בבראשית (כנגד "וָאֶשְׂחַט"): "וַעֲצַרִית יָתְהוֹן לְכָסָא דְּפַרְעֹה", וכך בתרגום יונתן לפסוק בשופטים (כנגד "וַיִּמֶץ"): "וַעֲצַר יַת גִזְתָא". כמו כן מעצרתא (או מעצרא) היא המילה הארמית לגת, משטח דריכת הענבים והזיתים. העברית הבתר־תלמודית אימצה את השורש הארמי ואת משמעותו: "בשר ודם בשעה שעוצר בספוג המים יורדין" (תנחומא [בובר] ויצא, טז); "וכל מיני תבלין או מיני עשבים מותר לשוחקן ביום טוב ולעצור מימיהם לצורך האכילה" (הלכות קצובות יו"ט, צ); "קפיפות [=סלים] שעוצרין בהן הזתים" (ערוך השלם, ערך 'קטב'). בקרב סופרי ההשכלה היו שבחרו בשורש עצ"ר ולא בסח"ט הנפוץ ממנו: "ענבי הגפן יֵעצרו בגת להוציא מיץ לשדם" (משה סטודנצקי, ארחות חיים, עמ' 94); "מזרעו יעצרו מין שמן בלסמי" (יוסף שיינהאק, תולדות הארץ ב, עמ' עז). ממקורות העברית עולה כי הפועל עָצַר שימש במשמעות כללית של סחיטה, ואולם נראה שבעברית בת ימינו עצירה מזוהה עם תהליך הפקת שמן זית דווקא.

דְּרִיכָה

דריכת ענבים ברגליים להוצאת המיץ היא אחת השיטות העתיקות לייצור יין. על דריכת ענבים אנו למדים מכמה מקומות בתנ"ך, למשל: "וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" (עמוס ט, יג); "יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ" (ישעיהו טז, י). במקום אחד בתנ"ך נזכרת גם דריכת זיתים: "אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן" (מיכה ו, טו). ואומנם במחקר החקלאות של ימי המקרא והמשנה מקובל כי גת ויקב שימשו הן להפקת יין הן להפקת שמן, ואולי מלמדים על כך פסוקים דוגמת "וְהֵשִׁיקוּ [= שָׁפְעוּ] הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב, כד). אף במקורות מתקופת חז"ל וימי הביניים נזכרת דריכה בעיקר בהקשר של ענבים, ואילו דריכת זיתים רק לעיתים רחוקות: "דבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד" (בבלי שבת קמה ע"א); "ביומי תשרי דריכת הגִתות והבדים" (רש"י, בבלי ברכות לה ע"ב); "המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד" (משנה תורה, טומאת אוכלין יא, יב).[1] כיום דריכה ברגליים כבר איננה חלק מתהליך הפקת היין והשמן, ואולם יש שבפסטיבלים (בעברית: תְחיגות) ברחבי העולם נערכים אירועי דריכת ענבים מסורתיים. __________________________________________ [1] דריכה היא אף אחת משיטות הדיש – תהליך הפרדת הגרגרים מן המוץ – באמצעות רגלי בהמה. [post_title] => להוציא את המיץ [post_excerpt] => לקראת חג השבועות – על הפעולות סחיטה, מיצוי, עצירה ודריכה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%94%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a5-%d7%a4%d7%95%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%97%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-08-20 12:04:40 [post_modified_gmt] => 2020-08-20 09:04:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=41059 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לקראת חג השבועות – על הפעולות סחיטה, מיצוי, עצירה ודריכה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

WP_Post Object
(
    [ID] => 875
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-27 12:37:48
    [post_date_gmt] => 2012-11-27 10:37:48
    [post_content] => 

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:

  1. ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
  2. ־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
  3. ־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ"ל–מנכ"לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל"י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים

יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות: למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה). סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה). סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח"כית, רב"טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.

בצורות הבינוני – המשמשות הרבה לציון תפקידים ומקצועות – רגילה סיומת ־ת: שׁוֹטֶרֶת, עוֹרֶכֶת, מְנַהֶלֶת, נִסְפַּחַת, מִתְאַגְרֶפֶת, מְלֻמֶּדֶת. אבל לעיתים בסיומת ־ָה: רוֹפְאָה, נֶאֱמָנָה (לצד נֶאֱמֶנֶת). בצורות בינונית מבניין הפעיל סיומת ־ָה היא הסיומת הרגילה: מַדְרִיכָה, מַנְהִיגָה; הוא הדין לצורות בינונית מפעלים מגזרת ל"י: רוֹעָה, מְנַקָּה.

סיומות הנקבה במשקל פַּעָל

במשקל פַּעָל – הרווח מאוד לציון בעלי מקצוע ושמות תואר – קשה להצביע על סדירות בבחירת סיומת הנקבה. צורות נקבה של משקל פַּעָל נדירות ביותר בספרות העברית הקלסית. במקרא מצויות צורות הרבים רַקָּחוֹת, טַבָּחוֹת (שמואל א ח, יג), והן יכולות להתאים לצורות הנקבה רַקָּחָה או רַקַּחַת, טַבָּחָה או טַבַּחַת. מעט הצורות המתועדות במסורות כתובות של ספרות חז"ל מעידות על שימוש אפשרי בשלוש הסיומות. כך בנקבה של גַּנָּב: גנביות (בראשית רבה, משקף כנראה את צורת היחיד 'גנבית'. ושמא צורת רבים זו משקפת גַּנָּבָה או גַּנֶּבֶת בדומה לצורת הרבים פרשיות מן פרשה?), גנבה (אגדת בראשית, כ"י אוקספורד 2340), גנבת (תנחומא בובר, וישלח).

בעקבות השינוי במעמדן של הנשים בחברה רבו בעברית החדשה צורות הנקבה, ואיתן השימוש במגוון הסיומות. לפי עדותו של יצחק אבינרי "נהגו בדור הקודם [ראשית המאה העשרים] לכתוב חייטה ולא חייטת, דיירה ולא דיירת, תיירה ולא תיירת. אפילו כלשון נקבה של דייג ומלח כתבו דייגה ומלחה". והוא מעיד כי בשנת תש"ג (1943) הוא כתב: "לשון נקבה מן חייל וטייס עדיין אינו קבוע: חיילה או חיילת, טייסה או טייסת או טייסית" (היכל המשקלים, 218–219).

דומה שכיום הצורות בסיומת ־ָה נותרו רק בכמה שמות תואר: חלשה, רווקה, גמדה. שתי הסיומות האחרות מתחרות ביניהן: בסיומת ־ת – דיירת, זמרת, נהגת, חשבת, ציירת, צלמת, פסלת, חיילת, טייסת, נווטת, רכזת, תיירת, כתבת, סמלת, סַרְטֶטֶת ועוד; בסיומת ־ִית – בלנית, בלשית, זבנית, ספקית, ספרית, צבעית, צפרית, קלעית ועוד. ובמקרה אחד נוצר בידול משמעות: גַּנֶּנֶת (ילדים) לעומת גַּנָּנִית (בגן הנוי).

יש שלצד הסיומת הרווחת מתקיימת גם הסיומת האחרת, כגון הצורות נַגֶּנֶת וטַבַּחַת הנשמעות פה ושם לצד נַגָּנִית וטַבָּחִית (הטַבַּחַת מוכרת למשל משירו של אלתרמן 'פגישה לאין קץ', ושם בחרוז ל'מטפחת'). בשמות אחדים טרם נתגבשה צורת הנקבה, ויש התרוצצות בין שתי הסיומות: כַּנֶּרֶת / כַּנָּרִית, דַּוֶּרֶת / דַּוָּרִית, יַזֶּמֶת / יַזָּמִית, נַגֶּרֶת / נַגָּרִית, סַוֶּרֶת / סַוָּרִית. כאמור שתי דרכי הנטייה הללו כשרות, וימים יגידו איזו מהן תגבר בכל אחד מן המקרים.

סיומות נקבה בשמות שונים

נוסף על המשקלים שנמנו לעיל, האופייניים לציון בעלי מקצוע ושמות תואר, יש כמה שמות ממשקלים אחרים המשמשים לבעלי מקצוע וכדומה. באחדים נתקבעה צורת הנקבה, כגון שותף–שותפה, איכר–איכרה, פרקליט–פרקליטה, אוֹמן–אוֹמנית, מלצר–מלצרית. ויש שמות שטרם התקבעה בהם צורת נקבה. כך למשל אישה העובדת במסגרות יכולה להיות מַסְגְּרִית ואף מַסְגְּרָה או מַסְגֶּרֶת.

הערות

א. לעיתים נוצרת התנגשות בין צורות הנקבה הנוטות ובין מילים שהן ערך מילוני עצמאי. למשל טייסת היא גם קבוצת מטוסים וגם צורת הנקבה של טייס, וכך גם סיירת ושייטת. כַּבָּאִית היא גם רכב כיבוי וגם צורת הנקבה של כַּבַּאי. נְשִׂיאָה היא גם שם הפעולה של נָשָׂא וגם צורת הנקבה של נָשִׂיא, וכך גם עֲצִירָה, שְׂכִירָה ושְׁלִיחָה.

כמו כן מזדהות צורות נקבה בסיומת ־ִית עם צורות נקבה של שמות תואר בסיומת ־ִי: נַנָּסִית היא גם נקבת הנַנָּס (לצד נַנֶּסֶת) וגם נקבת שם התואר נַנָּסִי (כגון 'קלמנטינה ננסית'); גְּאוֹנִית עשויה להיות גם צורת הנקבה של גָּאוֹן (לצד גְּאוֹנָה) וגם נקבת שם התואר גְּאוֹנִי (כגון 'המצאה גאונית'), וכך גם בִּרְיוֹנִית ('התנהגות בריונית').

ב. צורת הרבות: למילים בעלות הסיומות ־ָה, ־ת צורת רבות המקבילה בדיוק לצורת הרבים: רַוָּקִים–רַוָּקוֹת, זַמָּרִים–זַמָּרוֹת. לעומת זאת הסיומת ־ִית גוררת אחריה צורת רבות בסיומת ־ִיִּוֹת: סַפָּרִיּוֹת (ולא סַפָּרוֹת). צורת רבות זו – שבה נוספת הברה – חורגת מן הסימטרייה בין הרבים לרבות. כך למשל צורת הרבות כַּנָּרוֹת (מן כַּנֶּרֶת) קרובה יותר לצורה כַּנָּרִים מכַּנָּרִיּוֹת (מן כַּנָּרִית).

ג. בבעלי חיים לעיתים השמות הנקביים אינם נגזרים מן השמות הזכריים אלא הם שמות נבדלים, כגון אתון – נקבת החמור, נָאקָה – נקבת הגמל, עֵז – נקבת התיש.

[post_title] => סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה [post_excerpt] => לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a6%d7%95%d7%a2-%d7%95%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-10 22:47:34 [post_modified_gmt] => 2020-03-10 20:47:34 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=875 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך עֲצִירָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>