הדף בטעינה

על המילה סִכּוּי

במילון

 (ללא ניקוד: סיכוי)
מיןזכר
שורשסכי
נטייהסיכויים

הגדרה

  • תקווה
  • הסתברות, אפשרות סבירה (שיקרה משהו)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אומנות עברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 5599
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2012-05-20 09:59:39
    [post_date_gmt] => 2012-05-20 06:59:39
    [post_content] => 

הדבק, מזערת, חלון מסכית, פתכה, טינית, מוזאון קטור

הֶדְבֵּק (קולז')

הֶדְבֵּק הוא יצירת תמונה על ידי הדבקה של פיסות נייר, פיסות בד, קטעי תצלומים וכדומה. התמונה שנוצרת אף היא נקראת הֶדְבֵּק. בתחום התסריטאות והמחזאות הדבק הוא צירוף של רכיבים רבים שלכאורה אינם שייכים זה לזה: הדבק סוגות, הדבק רעיונות, הדבק סגנונות, הדבק ציטוטים ועוד. הדבק הוא גם אתר במרשתת הבנוי מקטעים הלקוחים מאתרים אחרים (mashup). המילה הֶדְבֵּק שקולה במשקלן של מילים כמו הֶדְפֵּס, הֶסְכֵּם, הֶעֱתֵק. את המילה הֶדְבֵּק הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997).

מִזְעֶרֶת (מיניאטורה)

מזערת היא יצירת אומנות – ציור, פסל ואף טקסט – במידות זעירות, וכן דגם זעיר של מבנה, של עיר וכדומה. השורש זע"ר מביע קטנוּת ומיעוט, והוא מקביל לשורש צע"ר (צָעִיר, מִצְעָר). מן השורש זע"ר יש במקרא מִזְעָר וזְעֵיר: "מְעַט מִזְעָר" (ישעיהו), "כַּתַּר לִי זְעֵיר" (איוב, מקובל לפרשו 'חכה לי מעט'). מספר הזוהר ירשנו את הצירוף 'בזעֵיר אנפין' (מילולית 'בקטן־פנים') המתפרש כיום "בפנים קטנות" ומשמש לעיתים חלופה ל'מיניאטורי'. לצד אלו התחדשו בלשוננו זָעִיר, זַעֲרוּרִי, זִעוּר (למשל סרט זיעור – מיקרופילם), מִזְעָרִי (מינימלי), ומכאן הפועל מִזְעֵר, וגם מִזְעֶרֶת. המילה מִזְעֶרֶת נכללת במילון למונחי הספרנות של האקדמיה משנת תשל"ו (1976).

חַלּוֹן מַסְכִּית (ויטרז')

חלון מסכית הוא לוח המורכב מחתיכות זכוכית צבעוניות, המצטרפות לקישוט. הלוח מותקן כשמשה במבנה. המילה מסכית נקבעה על פי מַשְׂכִּית שבתנ"ך, שמקובל לפרשה 'ציור', 'קישוט', 'מעשה אומנות', למשל: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי כה, יא). שורש המילה משכית הוא שׂכ"י, ובתקופה מאוחרת יותר נכתב בסמ"ך. הפועל סָכָה משמעו 'הסתכל', 'ראה', וכך נאמר במדרש על יסכה "שהכל סוכים ביופיה". מכאן גם המילה סיכוי – תקווה, תוחלת, מה שנראה לעתיד. בדומה למשכית יש במקרא שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה. שכיות וכן משכיות הן חפצים נחמדים למראה. את הצירוף חַלּוֹן מַסְכִּית הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ג (1993).

פְּתֵכָה (פָּלֵטָה)

פתכהפתֵכה היא לוח של ציירים למשיחה ולפיתוך (ערבוב) של צבעים. בדרך כלל לפתכה צורה אליפטית, ויש בה מקום להנחת הצבעים וחלל להכנסת האגודל. מילים מן השורש פת"ך המציינות ערבוב מוכרות מספרות חז"ל. את המילה שָׁמַיִם שבסיפור הבריאה דרשו חז"ל במשמעות 'אש' ו'מים': "נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה, ומהן נעשו שמים" (בראשית רבה). על הפסוק "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמות ט, כד) נאמר במדרש "אש וברד פתוכין זה בזה" (פסיקתא דרב כהנא). המילה פתכה אושרה באקדמיה בשנת תשס"ו (2006).

טִינִית (פלסטלינה)

טיניתטינית היא חומר פלסטי המשמש לעבודות כִּיּוּר – בעיקר של ילדים. החומר עשוי חרסית מעורבת בשמן או בשעווה. המילה טינית נגזרה מן המילה טִין (clay) שנוצרה בימי הביניים בהשפעת הערבית. בספרות חז"ל נזכרת המילה בצורה טִינָה (או טִינָא), והיא מקבילה במשמעה למילים המקראיות 'חומר' ו'טיט'. במדרש תהלים נאמר על ים סוף: "נעשה להם [לבני ישראל] טינא, כמה שנאמר 'דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ, חֹמֶר מַיִם רַבִּים" (חבקוק ג, טו), ובמצרים כתיב 'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים' (שמות א, יד). כיון שירדו לים אמרו: מטיט וחומר יצאנו ובטיט וחומר חזרנו. מיד 'וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב' (תהלים קו, ט)". המילה טינית אושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשנ"א (1991).

מוּזֵאוֹן קָטוּר

מוזאון קטור הוא "מוזאון פתוח" (open air museum), כלומר אתר המשמש מוזאון, שהמוצגים בו הם מבנים ומתקנים היסטוריים, ארכאולוגיים וכדומה שהיו באתר או שהובאו אליו. המבקרים במוזאון קטור מסיירים במבנים ומחוץ להם. המילה קָטוּר מקורה בספר יחזקאל. בתיאור המקדש שראה הנביא בחזונו נזכרות חֲצֵרוֹת קְטֻרוֹת. במשנה הוסברה המילה "קטורות" – "שאינן מקוֹרות", כלומר ללא תקרה. רחבעם זאבי ז"ל, בהיותו מנכ"ל מוזאון ארץ ישראל, הציע לחדש מילה ל"מוזאון פתוח" הגזורה מן המילה קטור. הצירוף מוזאון קטור אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ד (2004). [post_title] => אומנות עברית [post_excerpt] => מהי החלופה העברית לקולז', מהו מוזאון קטור, וכיצד קוראים בעברית ללוח שהציירים מערבבים בו את הצבעים? על מילים אלו וגם על מזערת, חלון מסכית וטינית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-13 16:11:36 [post_modified_gmt] => 2021-04-13 13:11:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5599 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מהי החלופה העברית לקולז', מהו מוזאון קטור, וכיצד קוראים בעברית ללוח שהציירים מערבבים בו את הצבעים? על מילים אלו וגם על מזערת, חלון מסכית וטינית. המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


סִכּוּי
לרשימה המלאה
חלופות תקניות : צֶפִי רְפוּאִי
מונחים נוספים באותה המשמעות: פְּרוֹגְנוֹזָה (לועזי)
חלופות תקניות : צֶפִי רְפוּאִי
מונחים נוספים באותה המשמעות: פְּרוֹגְנוֹזָה (לועזי)
דמוגרפיה (תשמ"ז, 1987)

במבט היסטורי

שכיחות הערך סִכּוּי 1 (ראייה, תקווה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>