הדף בטעינה

על המילה סְלִיחָה וּמְחִילָה

בתשובות באתר

איור של זוג ידיים והכיתוב: "וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ".

סליחה ומחילה

WP_Post Object
(
    [ID] => 7040
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-10-02 14:18:27
    [post_date_gmt] => 2014-10-02 11:18:27
    [post_content] => המילה סליחה רגילה מאוד בחיי היום־יום שלנו – אם בהתנצלויות של ממש ואם בפניות דוגמת "סליחה, מה השעה?". השורש סל"ח מצוי בעברית העתיקה ובלשונות שמיות אחרות. באכדית הוא מציין התזת מים לשם ריפוי, טיהור וכדומה, וייתכן שמכאן התפתחה המשמעות המופשטת של העברת עוון וביטול העונש.

בתנ"ך רק האל סולח (או יכול לסלוח), כגון בדו־שיח המפורסם שלאחר חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'... סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, יג­–כ). באחד ממזמורי תהלים הידועים הסליחה מוצגת במפורש כנחלתו הבלעדית של האל: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (קל, ד) – כלומר: רק לך היכולת לסלוח, כדי שייראו מפניך (תִּוָּרֵא היא צורת עתיד של נוֹרָא, בבניין נפעל – כמו נוֹלַד, יִוָּלֵד, תִּוָּלֵד).

בעולם התפילה נוצרה סוגה מיוחדת של תפילות ופיוטים שעיקרם בקשת סליחה מהאל, והם קרויים סליחות. את הסליחות נהוג לומר בחודש אלול, בעשרת ימי תשובה ובימי תענית.

בימי הביניים התרחב השימוש במושג הסליחה לתחום שבין אדם לחברו. כך למשל הביטוי המקראי עמך הסליחה (או 'אתך הסליחה') משמש בתכתובות הלכתיות (שו"תים) כביטוי התנצלות – לרוב בגוף שלישי, כגון "ועם האדון הסליחה...". בעת החדשה נעשתה אף המילה סליחה כשהיא לעצמה ביטוי התנצלות – בעקבות לשונות אירופה. בהשפעת לשונות אלו משתמשים בה כיום גם כמילת נימוס להסבת תשומת הלב לפני שאלה או בקשה.

מי שהוא נוח לסלוח מכונה בלשוננו סַלְחָן, והנטייה לסלוח מכונה סַלְחָנוּת. בלשון התפילה והפיוט הסַלְחָן או הסוֹלְחָן הוא כמובן האל. שם התואר המקראי המקביל הוא סַלָּח – על משקל קַנָּא ('אל קנא').

המחילה עולה לראשונה בספרות ימי הבית השני, ושלא כמו הסליחה היא אינה בלעדית לאל. בהקשרים רבים מָחַל פירושו 'ויתר', כגון 'מחל על שטר החוב', 'מחל על כבודו'. בהקשרים אחרים הפועל מָחַל נרדף לחלוטין לפועל סָלַח – הן ביחסים שבין אדם למקום הן ביחסים שבין אדם לחברו.

הסברים שונים ניתנו לגיזרונו של השורש מח"ל: יש המציעים כי הוא גלגול של חל"ל (הפיכת דבר לחולין, ומכאן התרה), שכן בארמית נמצא תיעוד מועט גם לשורש חל"ל בהקשר של סליחה. לפי דעה אחרת מח"ל קשור לשורש הערבי מה"ל המציין עדינות ומתינות. אף יש שהציעו לקשור את השורש מח"ל לשורשים האחים מח"י ומח"ק – שכן המחילה היא מעין מחייה ומחיקה של העוונות.

בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'. לעיתים יש שימוש בצמד המילים 'סליחה ומחילה' לשם הדגשה. צמד זה לקוח מלשון התפילה: "אבינו מלכנו כָּתְבֵנוּ בספר סליחה וּמחילה".
    [post_title] => סליחה ומחילה
    [post_excerpt] => בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'. הביטוי "סליחה ומחילה" – שמשתמשים בו לשם הדגשה – לקוח מן התפילה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה".
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-10-10 14:04:58
    [post_modified_gmt] => 2019-10-10 11:04:58
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7040
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'. הביטוי "סליחה ומחילה" – שמשתמשים בו לשם הדגשה – לקוח מן התפילה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה". המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>