הדף בטעינה

על הצירוף נוֹחַ לִכְעֹס

במילון

 (ללא ניקוד: נוח לכעוס)

הגדרה

  • שנוטה לכעוס, שכועס בקלות
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור לאגרת

איך כועסים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 987
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:00:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:00:00
    [post_content] => 

יש דרכים רבות לכעוס בלשוננו: אפשר לרגוז ולהתרגז, לזעום ולזעוף, לקצוף ולרתוח, להתרעם ולהביע תרעומת, להתמלא חֵמה ולהזעיף פנים. בלשון גבוהה מאוד אפשר לְהִתְאַנֵּף (מן 'אף') ולְהִתְעַבֵּר (מן עֶבְרָה = כַּעַס), ובלשון הדיבור פשוט להתעצבן.

הפעלים הרגילים לציון כַּעַס בתנ"ך הם חָרָה (אַפּוֹ) וקָצַף, ולעיתים קרובות הכועס הוא האֵל: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז); "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא... כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף" (ישעיהו נז, טו–טז). הפועל כָּעַס נדיר יותר, ואילו בספרות חז"ל הוא הפועל הרגיל. ואנחנו עדים לחילופים בין שתי הספרויות: על הפסוק "וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, כ) המדרש אומר: "כעס עליהם ואמר להם מפני מה עשיתם כן" (מכילתא דרבי ישמעאל). מן השורש כע"ס אנחנו מוצאים בתנ"ך בעיקר את הפועל הגורם הִכְעִיס. למשל, על מנשה מלך יהודה נאמר: "הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס" (מלכים ב כא, ו). גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל מכעיסים בעיקר את האל. כך אף נולד הביטוי "להכעיס" המתאר פעולה (במקור עבֵרה על מצוות הדת) שאינה נעשית לשם הנאה ותועלת אלא רק כדי לעורר רוגז.

מה פשר הביטוי חָרָה אַפּוֹ וכן חֲרוֹן אַף וחֳרִי אַף? המשמעות הבסיסית של הפועל חָרָה היא בָּעַר, והדימוי הוא התחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס. ביטויים נוספים קושרים את הכעס לחום ולאש. על אחשוורוש נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב); ומן הארמית של התלמוד התגלגל הביטוי 'בעידנא דרִתחא' (מילולית 'בזמן הרתיחה') במשמעות 'בשעת כעס'. בעת החדשה נוצרו הצירופים: 'בעל מזג חם', 'חם מזג' ו'חמום מוח', והפעלים רָתַח והִתְרַתֵּחַ.

כמה ממילות הכעס משמשות גם בתיאור עוצמתם של איתני הטבע – עוצמה הנתפסת לעיתים כביטוי לכעסו של האל. לאחר שהוטל יונה לים נאמר "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו), ובסיפורו של חוני המעגל נאמר על הגשמים ש"יָרְדוּ בְּזַעַף" (משנה תענית, ג, ח). לכאן מתקשרים אולי 'רוח זלעפות' ו'גשם זלעפות' – אם רואים במילה זלעפה הרחבה של השורש זע"ף. קולו של הרעם שימש השראה לפועל התרעם ולשם תרעומת. בולט במיוחד הפועל רָגַז שמשמעותו הבסיסית 'רעד', 'הזדעזע', כגון "לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם" (יואל ב, י).

לצד המשמעות היסודית של הזעזוע בא הפועל רָגַז בתנ"ך בהקשרים של פחד – שכן דרכו של הפוחד לרעוד – כגון בפסוק "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל [=פַּחַד] אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יד). המילה כַּעַס באה בהקבלה למכאוב: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). אין להתפלא על כך שאותם פעלים משמשים להבעת כעס, צער ופחד, שהרי הגבולות בין הרגשות הללו אינם מוחלטים.

ראינו שהעברית לדורותיה מעמידה לרשות הכועסים והזועמים מגוון רחב של ביטויים – הנבדלים זה מזה בעוצמת הכעס, ברמת הלשון ובסגנון. מכל מקום עדיף לכעוס כמה שפחות, כפי שהמליצו חכמים בפרקי אבות: "קשה לכעוס [שקשה להכעיסו] ונוח לרצות [שקל לפייסו] – חסיד" (ה, יא).

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => איך כועסים בעברית? [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-21 00:20:37 [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:20:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=987 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

יש דרכים רבות לכעוס בלשוננו: אפשר לרגוז ולהתרגז, לזעום ולזעוף, לקצוף ולרתוח, להתרעם ולהביע תרעומת, להתמלא חֵמה ולהזעיף פנים. בלשון גבוהה מאוד אפשר לְהִתְאַנֵּף (מן 'אף') ולְהִתְעַבֵּר (מן עֶבְרָה = כַּעַס), ובלשון הדיבור פשוט להתעצבן. המשך קריאה >>