הדף בטעינה

על המילה נָע וָנָד

במילון

 (ללא ניקוד: נע ונד)

הגדרה

  • נודד ממָקום למָקום
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם. זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה המשך קריאה >>
איור של שורש עץ עם מקל נדודים - שורשים נודדים

שורשים נודדים

WP_Post Object
(
    [ID] => 997
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-04-10 14:21:00
    [post_date_gmt] => 2011-04-10 11:21:00
    [post_content] => 

האם יש קשר בין טלפון נייד ובין חולות נודדים? בין נדנדה ובין נידוי? לכאורה כל אחת מן המילים הללו שייכת לשורש אחר: נַיָּד מן השורש נו"ד, נוֹדֵד מן נד"ד, נַדְנֵדָה מן נדנ"ד; נִדּוּי מן נד"י (נד"ה). אך לכולם משותפות האותיות נ' וד' ומשותפת להם משמעות בסיסית של תנועה והתרחקות.

נדד

הפועל נָדַד מציין מעבר ממקום למקום, ההפך מהתיישבות של קבע במקום אחד: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח). ולא רק בני אדם מרחיקים נדוד: יש 'עופות נודדים' ו'חולות נודדים'.

הפועל נָדַד קשור קשר עז לשינה, או ליתר דיוק לחוסר שינה: אחשוורוש מתקשה לישון אחרי הפגישה הראשונה עם אסתר והמן: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ". דבר המטריד אותנו מאוד מַדִּיד שינה מעינינו (כיום רווח יותר 'מַדִּיר שינה' מלשון נָדַר, כלומר אסר על עצמו, ומכאן מָנַע, הרחיק). איוב ביטא את קשיי השינה שלו במילים: "וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף [= עד סוף הלילה]" (ז, ד). מכאן ירשה העברית את המילה נְדוּדִים, ומימי הביניים משמעותה התרחבה לציון מצב של נדידה. כך הצטרפו אל 'נדודי השינה' – 'נדודי ישראל במדבר', 'מקל נדודים' ו'שְׂבַע נדודים'.

נוד

אדם המרבה לנדוד הוא נַוָּד, ומכשיר שאפשר לטלטל אותו ממקום למקום הוא מכשיר נַיָּד: מחשב נייד, הֶחסן נייד ("דיסק און קי"), מחסום נייד. החילופים בין ו ל־י רגילים בשורשים כאלה (השוו חוּט וחַיָּט, רֵיק ורַוָּק), וכאן החילופים נוצלו ליצירת שתי מילים שונות מן השורש נו"ד (ני"ד) באותו משקל.

בעקבות נַיָּד חודשה המילה נַיֶּדֶת לציון 'משמר נודד', 'פטרול', וכיום כלי רכב למשימה מיוחדת: ניידת משטרה, ניידת טיפול נמרץ ועוד. בעקבות התלמוד נוצר בימי הביניים הביטוי הארמי נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי (בראשי תיבות: נדל"ן) – מקרקעין, נכסים הקבועים במקומם, ההפך מן מִטַּלְטְלִין. מילים אחרות מן השורש נו"ד הן תְּנוּדָה וממנה תְּנוּדָתִי, תְּנוּדָתִיּוּת (בשוק ההון) ונִיד – תנועה קלה, כגון 'ניד שפתיים' (על פי איוב טז, ה), 'ניד ראש', 'ניד עפעף'.

הפעלים נָד (בבניין קל) והֵנִיד (בבניין הפעיל) מצויים בלשוננו בעיקר בצירופים: נָע וָנָד (על פי דברי ה' לקין: "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ"); נָד בראשו, הֵנִיד בראשו, ומכאן גם מְנוֹד ראש. לָנוּד למישהו פירושו להניע בראש להבעת השתתפות בצער, כפי שנאמר על איוב: "וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה' עָלָיו" (מב, יא).

נדנד

הפעלים נִדְנֵד והִתְנַדְנֵד נוצרו בלשון חכמים והם מציינים תזוזה וטלטול. מהם חודשה כבר בסוף המאה התשע־עשרה המילה נַדְנֵדָה. משמעות נוספת קיבלו הפועל נִדְנֵד ושם הפעולה נִדְנוּד בלשון הדיבור: הטרדה חוזרת ונשנית – בהשפעת המילה נודניק (מיידיש, כנראה בלי קשר לשורש העברי).

* * *

תופעה זו של שורשים אחים הקרובים באותיותיהם ובמשמעותם נפוצה למדי בשורשים מן הגזרות, כגון נָטַף (מגזרת פ"נ), טִפְטֵף (שורש מרובע המבוסס על הכפלה) וטִפָּה (מן טפ"ף). וכך פעלים כמו שִׁיֵּף ושִׁפְשֵׁף, שָׁגָה ושָׁגַג, יָרַק ורָקַק, נָצַץ ונִצְנֵץ ועוד ועוד נודדים ומתנדנדים בין הגזרות.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר (כץ)

קובץ מעוצב לתלמידים (להדפסה) [post_title] => שורשים נודדים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%95%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-01-17 15:33:42 [post_modified_gmt] => 2019-01-17 13:33:42 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=997 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האם יש קשר בין טלפון נייד ובין חולות נודדים? בין נדנדה ובין נידוי? לכאורה כל אחת מן המילים הללו שייכת לשורש אחר: נַיָּד מן השורש נו"ד, נוֹדֵד מן נד"ד, נַדְנֵדָה מן נדנ"ד; נִדּוּי מן נד"י המשך קריאה >>