WP_Post Object
(
    [ID] => 39483
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2020-02-11 09:51:12
    [post_date_gmt] => 2020-02-11 07:51:12
    [post_content] => שמות בעלי חיים תרמו לאוצר המילים בעברית פעלים מספר. חלק מן הפעלים יוצאים מתוך השימוש המושאל בשם בעל החיים לציון תכונה אנושית, ורבים מהם נולדו בלשון הדיבור ובלשון העגה, ואולם לכמה מהם אחיזה ארוכת שנים בלשוננו.
פעלים מלשון הדיבור
הִתְחַזֵּר – נהג בגסות (בעיקר בהקשר של אוכל) וברשעות, כלומר נהג כ'חזיר'.
בעל החיים חֲזִיר נתפס כמלוכלך וגס בשל נטייתו להתפלש בבוץ. במסורת היהודית החזיר הוא סמל לחיות הטמאות (אף שהוא רק אחד מרשימה ארוכה). מן המקרא מוכר הדימוי השלילי "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב), וגם בספרות חז"ל יש לחזיר שם רע.
בעברית וגם בשפות אחרות (יידיש, גרמנית, אנגלית, שפות סלוויות ועוד) 'חזיר' משמש לתיאור אדם גס רוח ומרושע. נראה שלשונות אירופה קיבלו את הזיקה בין חזיר לתכונות שליליות מן היהדות בתיווך הנצרות. מהמילה 'חזיר' במשמעות זו נגזר השם המופשט חֲזִירוּת.

הִתְפַּרְפֵּר – התחמק מחובה או מנוכחות; לא שמר נאמנות לבן זוגו, נהג בחופש מיני, כלומר נהג כ'פרפר'. פַּרְפַּר הוא כינוי לאדם שאינו מקפיד למלא את חובתו ולחלופין אדם שאינו נאמן לבן זוגו ונוהג בחופש מיני.
המילה פַּרְפַּר עצמה נתחדשה בימינו על פי הפועל פִּרְפֵּר המשמש בספרות חז"ל במשמעות 'פרכס, התנודד', ובהשראת farfalla באיטלקית ואולי גם papillion בצרפתית, וכן 'פורפור' (ציפור קטנה) בערבית. משערים שמחדש המילה הוא אליעזר בן־יהודה או בנו איתמר, אף על פי שבמילון בן־יהודה המילה אינה מסומנת כחידוש המחבר.[1]

הִתְקַרְנֵף – נהה אחרי העדר, ויתר על דעתו והצטרף לקבוצה שדעתה היא הדעה המקובלת.
הפועל נולד בעקבות המחזה קרנפים מאת אז'ן יונסקו שהועלה בתיאטרון חיפה בשנת 1962. בהצגה מופיע קרנף בעיירה ולאחר מכן הופכים תושביה אט אט לקרנפים בעצמם – המחזה מותח ביקורת חריפה על הקלות שבה בני אדם נגררים זה אחר זה ואגב כך מקבלים על עצמם התנהגות שקודם לכן חשבו שהיא בלתי מקובלת.
הפועל אינו נקרה במחזה. כנראה מבקר התיאטרון של 'ידיעות אחרונות' הוא שחידשוֹ בביקורתו על ההצגה: "את ההתבהמות שמולידה ההיסטריה ההמונית של הנאציזם ממחישה מגפה... והמגפה היא, שאחד־אחד הולכים התושבים ו'מתקרנפים', כלומר נהפכים לבהמה, שבראשה קרן אחת או שתיים".
המידע כאן לקוח מרשימתו של אילון גלעד בעיתון 'הארץ'.

הִשְׁתַּבְּלֵל – התכנס בתוך עצמו; נשאר בביתו.
הפועל גזור משם בעל החיים שַׁבְּלוּל – רכיכה המתכנסת לתוך קונכייה לוליינית. בשם שַׁבְּלוּל הבי"ת דגושה, ובעקבותיו נהגה גם הפועל בעל ארבעת עיצורי השורש בבי"ת דגושה שלא לפי כללי הדיגוש והריפוי של בכ"פ.

הִשְׁתַּפֵן – נהג בפחדנות, כ'שפן'.
שָׁפָן הוא כינוי לאדם פחדן (כמקובל בכמה מלשונות אירופה כמו רוסית וגרמנית ביחס לארנבון). כפעלים גזורי שם אחרים המשמשים בלשון הדיבור אין מקפידים על ההגייה התקנית של הדגש בעה"פ כמתבקש בבניין התפעל.

הִתְעַלֵּק – נטפל למישהו כמו עֲלוּקָה.
בספרות אפשר למצוא גם את הפועל עָלַק בבניין קל במשמעות דומה. למשל המילונאי אברהם אבן־שושן מביא במילונו מן הסופר גרשון שופמן: "הסיוט המתוק שזעזע בשעתו את נעורי שנינו ועלק את לשדם".

הִתְקַרְצֵץ – נטפל והטריד בלי הרף, כקרצייה.
נזכיר כי המונח התקני הוא קַרְצִית (ולא קַרְצִיָּה – צורה שנוצרה מגזירה לאחור של צורת הרבים קרציות). קרצית היא טפיל המוצץ דם של בעלי חיים,  ובהשאלה בלשון הדיבור – אדם שנטפל ומטריד.

הִתְכַּלֵּב – חי בתנאים לא נאותים, כגון ישן בבגדים ללא מקלחת, כמו כֶּלֶב.
הפועל נוצר בהשראת  הביטוי "חיי כלב".

הִתְקַפֵּד – התכנס בתוך עצמו ונסגר מפני העולם הסובב בשל תחושת איום, כמו קיפוד.

הִתְחַרְדֵּן – שכב או ישב בשמש להנאתו.
הפועל נגזר מן השם חַרְדּוֹן – לטאה הנוהגת לעמוד ללא נוע בשמש.

 הִתְבַּרְוֵז – הפועל משמש פה ושם בשני הקשרים: הלך כברווז או קיבל "עור ברווז" (ביטוי זה מקורו בגרמנית).
פעלים בלשון הספרות

 	
הִתְבַּהֵם – נהג באופן לא תרבותי, כבהמה.
 	
הִזְדָּאֵב – נהג כזאב.
 	
הִזְדַּבֵּב – אבן־שושן מביא מן הסופר ס' יזהר: "זבובים מִזְדַּבְּבִים בדיצה".
 	
נִטַּוֵּס (בלי ניקוד: ניטווס, בבניין התפעל) – אבן־שושן מביא מן הסופר יצחק שנהר: 'התקשט, התגנדר כמעשה טווס'.

פעלים שאינם קשורים להתנהגות

 	
תִּלֵּעַ – הרחיק תולעים מצמחים: "ששם הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים" (משנה מידות ב, ה).
 	
הִתְלִיעַ – התמלא תולעים: "אם התליעה סולת התליעה לו" (שקלים ד, ט)
 	
חִמֵּר – הנהיג בהמה, מן חֲמוֹר.
 	
נִמֵּר, מְנֻמָּר – שעיצב או שמעוצב ככתמים על משטח, מן נָמֵר שפרוותו מאופיינת בחברבורות (בלשון הספרות גם התנמר). למשל: "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ" (משנה פאה ג, ב) הוא מי שמזבל את שדהו רק במקומות מסוימים, כעין איים, ולא ברצף.
 	
נִמּוּל, נִמְלוּל – תחושה כאילו נְמָלִים רוחשות על פני העור.

 _____________________________
[1] ראו עוד אצל ראובן סיוון, לשוננו לעם כו, עמ' 268–269.
 
    [post_title] => פעלים הגזורים משמות בעלי חיים
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים תרמו לאוצר המילים בעברית כמה פעלים, מקצתם יוצאים מתוך השימוש המושאל בשם בעל החיים לציון תכונה אנושית.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-12-17 00:18:58
    [post_modified_gmt] => 2020-12-16 22:18:58
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39483
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 32962
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-01-10 15:17:13
    [post_date_gmt] => 2019-01-10 13:17:13
    [post_content] => הנמר נזכר במקרא פעמים אחדות. משערים שבעל החיים הזה היה נפוץ בארץ ישראל, ולא רק בתקופת התנ"ך. גם במאה העשרים עדיין נצפו בארץ נמרים (אפילו תת־מינים שונים של נמר), וייתכן שנמרים מעטים חיים בטבע גם כיום. מראה הפרווה של נמר, כתמים כהים על רקע בהיר (ובפריטים מסוימים להפך), ניכר מדברי ירמיהו שנעשו לפתגם: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו" (יג, כג) – שאלה רטורית שפירושה 'עיקר אופיו של האדם אינו משתנה'. המילה חֲבַרְבּוּרוֹת פירושה כתמים; היא נגזרה ככל הנראה מן המילה חַבּוּרָה – מכה הנראית כמו כתם כהה על העור, לרוב בצורה עגולה. הפועל נִמֵּר וצורת הבינוני הסביל מְנֻמָּר, המוכרים מלשון חכמים ומן העברית המאוחרת, נגזרו משם העצם נָמֵר, ומשמעם עיצוב של דבר או של שטח כתמים כתמים. הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ (משנה פאה ג, ב) הוא מי שמזבל את שדהו רק במקומות מסוימים, כעין איים, ולא ברצף. ברור אפוא שנמר הוא בעל החיים שעל פרוותו יש כתמים – leopard בלעז.
נמר או טיגריס?
אם כן מדוע נפוץ כל כך השימוש במילה נמר במשמעות טיגריס – בעל חיים גדול יותר ממשפחת החתוליים שעל פרוותו יש פסי רוחב שחורים – ולא כתמים? האם לא הבחינו הסופרים העבריים בין שני בעלי החיים?[1]

השימוש במילה נָמֵר במשמעות טיגריס נפוץ בעיקר בספרי הטבע של סופרי ההשכלה בגרמניה ובמזרח אירופה.[2] הינה הסבר לזיהוי בין הנמר לטיגריס בקרב סופרים אלו.

בתנ"ך יש הקבלות פיוטיות בין אריה לנמר, שני בעלי חיים שהיו מצויים בארץ: "מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח), "וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר" (הושע יג, ז). לעומת זאת בספרות האירופית נהגו להקביל את האריה לטיגריס. מבחינת אנשי אירופה גם האריה וגם הטיגריס הם שני ענקים שמקורם בארצות מרוחקות, והיה נהוג להזכיר אותם יחד, להשוות את יופיים ואת כוחם (אף על פי שבמציאות הסיכוי שייפגשו ויילחמו זה בזה קלוש בשל ההבדלים בתפוצה ובאורח החיים). הסופרים העבריים שחיו באירופה אימצו את השם נמר המוכר מהתנ"ך והמקביל, כאמור, לאריה בעבור "בן זוגו התרבותי" של האריה שהם הכירו, כלומר הטיגריס.

אחדים מסופרי הילדים בני ימינו ירשו את מנהג סופרי ההשכלה (לדוגמה "נמר בפיג'מה של זהב" של נורית זרחי באיורי אורה אייל), וגם בלשון הדיבור יש שימוש במילה נמר לציון טיגריס.

המילה טיגריס הגיעה לעברית מן היוונית, והיא משמשת כבר בתלמוד הבבלי בלוויית ההסבר "אריא דְּבֵי עילאי" (חולין נט ע"ב), כלומר אריה מן העולם העליון. דימוי זה מתאים לתיאור של בעל חיים אגדי, לא מן המצויים באזורנו. ככל הנראה הטיגריס, שלא נראה אלא בהודו הרחוקה, נתפס כחיה מיוחדת ומפוארת, כמעט מיתולוגית. השם טיגריס הוא השם התקני של החיה בעלת הפסים – tiger – גם בימינו. בשנת תשכ"ג אישרה האקדמיה ללשון העברית את השמות נמר וטיגריס, וכן שמות בעלי חיים אחרים ממשפחת החתוליים: בַּרְדְּלָס, צ'יטה בלעז,[3] נְמֵר שֶׁלֶג (snow leopard) ועוד. שם הלוואי נְמֵרִי או מְנֻמָּר בשמות הזוחלים, הדגים ושאר בעלי החיים מצביע על גוף, שריון או קונכייה מרובי כתמים, כגון צָב נְמֵרִי, ואילו שם הלוואי טִיגְרִיסִי ניתן על שם פסים כהים לרוחב גופו של בעל החיים, כגון כָּרִישׁ טִיגְרִיסִי.

_____________________
[1] שימוש בשם משותף לכמה מינים קרובים של בעלי חיים, בעיקר בספרות שאינה מדעית, הוא תופעה נפוצה. ומעניין שהמילה نمر (נַמִר) במשמעות טיגריס מצויה גם בספרות הערבית.
[2] המשכיל ברוך לינדא השתמש בספרו "ראשית לימודים" (כרך א, ברלין תקמ"ט–1788) בשם נמר ל־tiger ובשם ליש ל־leopard.
[3] השם ברדלס מקורו במילה היוונית πάρδαλις (קרי: Pardalis). הוא נזכר כבר במשנה (בבא קמא א, ד), וגם שם הכוונה למין שונה מן הנמר (הנזכר סמוך אליו).

    [post_title] => הנמר ובני משפחתו
    [post_excerpt] => נשאלנו מדוע נפוץ כל כך השימוש במילה נמר במשמעות טיגריס. הטיגריס גם הוא ממשפחת החתוליים, אלא שעל פרוותו יש פסי רוחב שחורים ולא כתמים. האם לא הבחינו הסופרים העבריים בין שני בעלי החיים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%a0%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-24 15:14:04
    [post_modified_gmt] => 2022-08-24 12:14:04
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32962
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)