WP_Post Object
(
[ID] => 83263
[post_author] => 49
[post_date] => 2023-08-21 18:53:40
[post_date_gmt] => 2023-08-21 15:53:40
[post_content] => בימינו המילה חֵרֶם משמשת בעיקר במובן של נידוי והרחקה, כגון של אדם מציבור מסוים, ומכאן גם הפועל הֶחֱרִים בהוראת 'הכריז חרם' – כך שומעים מדי פעם בכלי התקשורת על חרם של ילדים כלפי חבר לכיתה או על ציבור קונים שהחרימו חברה מסחרית בשל מדיניותה שאינה לרוחם.
במקורות העברית למילים חרם והחרים יש יותר מהוראה אחת – וביסודן: 'הפיכת דבר מה לאסוּר'.
בספר ויקרא, בפרק העוסק במימון המקדש, נזכר סוג של הֶקדש בשם 'חרם': "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (כז, כח). החרם הוא רכוש שאדם מקדיש למקדש (ובזה הופך ל'קדוש'), לשימוש הכוהנים המשרתים בו, וממילא הוא אסור בכל שימוש אחר. אף בערבית حَرَم (חַרַם) פירושו 'אסור', 'קדוש', והמקומות הקדושים לאסלאם מכונים الحرم الشريف (אל־חרם א־שריף), 'הקדוש והמכובד'.
בדיני חרם מסוג של ההתחייבות האישית עוסקות גם כמה ממסכתות המשנה והתלמוד (בעיקר נדרים וערכין). ואף בתפילת 'כל נדרי', שחוברה ככל הנראה בתקופת הגאונים בלשון ארמית ושנאמרת עד ימינו עם כניסתו של יום הכיפורים, נזכרים לצד השְבועות והנדרים גם 'חרמֵי', היינו חֲרָמִים, שעליהם המתפללים מבקשים שיהיו בטלים ומבוטלים. אם כן חרם שייך לתחום ההתחייבויות שאדם מקבל עליו.
בפסוקים רבים אחרים במקרא חרם והחרמה באים בהקשר שונה – של מלחמה ושללהּ: מה שנתפס במהלך המלחמה – אדם, בהמה ורכוש – נחשב 'חרם', כלומר אסור בהנאה וחייב בהשמדה.[1] כבר בראשית מסע הכיבושים בארץ המובטחת בני ישראל מוזהרים על החרם: "וְהָיְתָה הָעִיר [יריחו] חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'" (יהושע ו, יז), ובנימה מאיימת יותר בהמשך: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (שם יח). ובכל זאת היה מי שלא עמד בפיתוי: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן... מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ז, א).
נראה שמכאן הורחב השימוש בפועל החרים במקרא גם לניצחון מוחץ במלחמה: "הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל" (מלכים ב יט, יא), ואפילו לחורבן בכלל: "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם" (ישעיהו יא, טו). מכאן נגזרת גם המילה חָרְמָה (ללא ניקוד: חורמה) במובן 'השמדה' (להרחבה – ראו כאן). עדות חוץ־מקראית לשימוש במונח 'חרם' נתגלתה במצבת מישע מן המאה התשיעית לפני הספירה. מישע מלך מואב (שנזכר גם במקרא) מתפאר בכיבושיו הרבים ובין השאר גם בהשמדת עיר מערי ישראל ובהחרמתה לאליליו. מנהגים מעין אלו נודעו בקרב עמי קדם.
תפנית במושג החרם, בהוראה הקרובה ללשון ימינו, עולה במקרא בספרי ימי הבית השני: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא ז, ח). כאן חרם כולל נידוי מן הקהל והפקעה של הרכוש. במקורות חז"ל חרם נחשב סוג של נידוי חמור: "מנדין לאלתר ושונין [=חוזרים לנדותו] לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים" (בבלי מועד קטן טז ע"א). ומכאן ואילך 'חרם' נחשב לכלי ענישה רב־עוצמה שמצוי בידי הקהילה: הידוע מכולם הוא "חרם דרבנו גרשום" (כגון האיסור לשאת יותר מאישה אחת), תקנות המיוחסות לרבנו גרשום מאור הגולה (מגדולי חכמי אשכנז במאה האחת עשרה) שהעובר עליהן מסתכן בחרם, בנידוי מן הקהל.
בימינו התרחבה תחולת החרם, וכך אפשר להכריז חרם גם על חֲבָרות ואפילו על מדינות. אֶמְבַּרְגּוֹ למשל ('הֶחְסֵם' בעברית) הוא חרם כלכלי וניתוק דיפלומטי המושת על מדינה שאינה נענית למוסכמות בין־לאומיות.
השורש חר"ם בהקשר של קדושה מצוי בפינו בשמו המקראי של ההר הגבוה בישראל – החֶרְמוֹן. בימי קדם נחשב ההר קדוש, אם בשל רוּמוֹ ואם בשל פולחן אלילי שנהג בו. בספר חנוך א, מן הספרים החיצוניים, שנכתב במאה השלישית לפנה"ס, מוצאים מדרש שֵׁם שקושר בין השם 'חרמון' ובין 'חרם' (במובן שבועה, נדר) שנשבעו המלאכים לפני שירדו ארצה. ספר חנוך אומנם התגלגל לידינו רק ביוונית ובגעז (חבשית), ולפי זה אין לדעת אם המילה המקורית הייתה 'חרם'. אבל מקטעי מגילה בארמית שנמצאו במדבר יהודה, שרד למרבה המזל בקטע המתאים הפועל 'אחרמו', ולפי השחזור של כל המשפט: "וקרו לטורה חרמון בדיל די ימו ואחרמו חד לחד בה" [וקראו לַהר 'חרמון' כי בו נשבעו והחרימו זה לזה].
[1] חוקרי המקרא הבחינו במימושים שונים של חרם במלחמה. יש שהכול מושמד לחלוטין: "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו, כא), ויש שהכלים היקרים או הבהמות הטובות מושארים ומוקדשים לאל.
[post_title] => חרם
[post_excerpt] => במהדורות החדשות עולה מפעם לפעם המילה חרם בהקשר של נידוי חברתי. עיון במקורות מלמד על משמעויות שונות של המילה. והאומנם יש קשר בין חרם לשם ההר הגבוה בישראל?
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%97%d7%a8%d7%9d
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2023-09-07 15:31:11
[post_modified_gmt] => 2023-09-07 12:31:11
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=83263
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
במהדורות החדשות עולה מפעם לפעם המילה חרם בהקשר של נידוי חברתי. עיון במקורות מלמד על משמעויות שונות של המילה. והאומנם יש קשר בין חרם לשם ההר הגבוה בישראל?
המשך קריאה >>
בימינו המילה חֵרֶם משמשת בעיקר במובן של נידוי והרחקה, כגון של אדם מציבור מסוים, ומכאן גם הפועל הֶחֱרִים בהוראת 'הכריז חרם' – כך שומעים מדי פעם בכלי התקשורת על חרם של ילדים כלפי חבר לכיתה או על ציבור קונים שהחרימו חברה מסחרית בשל מדיניותה שאינה לרוחם.
במקורות העברית למילים חרם והחרים יש יותר מהוראה אחת – וביסודן: 'הפיכת דבר מה לאסוּר'.
בספר ויקרא, בפרק העוסק במימון המקדש, נזכר סוג של הֶקדש בשם 'חרם': "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (כז, כח). החרם הוא רכוש שאדם מקדיש למקדש (ובזה הופך ל'קדוש'), לשימוש הכוהנים המשרתים בו, וממילא הוא אסור בכל שימוש אחר. אף בערבית حَرَم (חַרַם) פירושו 'אסור', 'קדוש', והמקומות הקדושים לאסלאם מכונים الحرم الشريف (אל־חרם א־שריף), 'הקדוש והמכובד'.
בדיני חרם מסוג של ההתחייבות האישית עוסקות גם כמה ממסכתות המשנה והתלמוד (בעיקר נדרים וערכין). ואף בתפילת 'כל נדרי', שחוברה ככל הנראה בתקופת הגאונים בלשון ארמית ושנאמרת עד ימינו עם כניסתו של יום הכיפורים, נזכרים לצד השְבועות והנדרים גם 'חרמֵי', היינו חֲרָמִים, שעליהם המתפללים מבקשים שיהיו בטלים ומבוטלים. אם כן חרם שייך לתחום ההתחייבויות שאדם מקבל עליו.
בפסוקים רבים אחרים במקרא חרם והחרמה באים בהקשר שונה – של מלחמה ושללהּ: מה שנתפס במהלך המלחמה – אדם, בהמה ורכוש – נחשב 'חרם', כלומר אסור בהנאה וחייב בהשמדה.[1] כבר בראשית מסע הכיבושים בארץ המובטחת בני ישראל מוזהרים על החרם: "וְהָיְתָה הָעִיר [יריחו] חֵרֶם הִיא וְכׇל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'" (יהושע ו, יז), ובנימה מאיימת יותר בהמשך: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (שם יח). ובכל זאת היה מי שלא עמד בפיתוי: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן... מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ז, א).
נראה שמכאן הורחב השימוש בפועל החרים במקרא גם לניצחון מוחץ במלחמה: "הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל" (מלכים ב יט, יא), ואפילו לחורבן בכלל: "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם" (ישעיהו יא, טו). מכאן נגזרת גם המילה חָרְמָה (ללא ניקוד: חורמה) במובן 'השמדה' (להרחבה – ראו כאן). עדות חוץ־מקראית לשימוש במונח 'חרם' נתגלתה במצבת מישע מן המאה התשיעית לפני הספירה. מישע מלך מואב (שנזכר גם במקרא) מתפאר בכיבושיו הרבים ובין השאר גם בהשמדת עיר מערי ישראל ובהחרמתה לאליליו. מנהגים מעין אלו נודעו בקרב עמי קדם.
תפנית במושג החרם, בהוראה הקרובה ללשון ימינו, עולה במקרא בספרי ימי הבית השני: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלָ͏ִם. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא ז, ח). כאן חרם כולל נידוי מן הקהל והפקעה של הרכוש. במקורות חז"ל חרם נחשב סוג של נידוי חמור: "מנדין לאלתר ושונין [=חוזרים לנדותו] לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים" (בבלי מועד קטן טז ע"א). ומכאן ואילך 'חרם' נחשב לכלי ענישה רב־עוצמה שמצוי בידי הקהילה: הידוע מכולם הוא "חרם דרבנו גרשום" (כגון האיסור לשאת יותר מאישה אחת), תקנות המיוחסות לרבנו גרשום מאור הגולה (מגדולי חכמי אשכנז במאה האחת עשרה) שהעובר עליהן מסתכן בחרם, בנידוי מן הקהל.
בימינו התרחבה תחולת החרם, וכך אפשר להכריז חרם גם על חֲבָרות ואפילו על מדינות. אֶמְבַּרְגּוֹ למשל ('הֶחְסֵם' בעברית) הוא חרם כלכלי וניתוק דיפלומטי המושת על מדינה שאינה נענית למוסכמות בין־לאומיות.
השורש חר"ם בהקשר של קדושה מצוי בפינו בשמו המקראי של ההר הגבוה בישראל – החֶרְמוֹן. בימי קדם נחשב ההר קדוש, אם בשל רוּמוֹ ואם בשל פולחן אלילי שנהג בו. בספר חנוך א, מן הספרים החיצוניים, שנכתב במאה השלישית לפנה"ס, מוצאים מדרש שֵׁם שקושר בין השם 'חרמון' ובין 'חרם' (במובן שבועה, נדר) שנשבעו המלאכים לפני שירדו ארצה. ספר חנוך אומנם התגלגל לידינו רק ביוונית ובגעז (חבשית), ולפי זה אין לדעת אם המילה המקורית הייתה 'חרם'. אבל מקטעי מגילה בארמית שנמצאו במדבר יהודה, שרד למרבה המזל בקטע המתאים הפועל 'אחרמו', ולפי השחזור של כל המשפט: "וקרו לטורה חרמון בדיל די ימו ואחרמו חד לחד בה" [וקראו לַהר 'חרמון' כי בו נשבעו והחרימו זה לזה].
[1] חוקרי המקרא הבחינו במימושים שונים של חרם במלחמה. יש שהכול מושמד לחלוטין: "וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב" (יהושע ו, כא), ויש שהכלים היקרים או הבהמות הטובות מושארים ומוקדשים לאל. [post_title] => חרם [post_excerpt] => במהדורות החדשות עולה מפעם לפעם המילה חרם בהקשר של נידוי חברתי. עיון במקורות מלמד על משמעויות שונות של המילה. והאומנם יש קשר בין חרם לשם ההר הגבוה בישראל? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%a8%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-09-07 15:31:11 [post_modified_gmt] => 2023-09-07 12:31:11 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=83263 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )
