הדף בטעינה

על המילה נִדְלַק

במילון

 (ללא ניקוד: נדלק)
בנייןנפעל
שורשדלק
נטייהנִדְלֶקֶת; נִדְלַק, יידָלק, להידָלק לכל הנטיות

הגדרה

  • מוּצת, מובער
  • מוּאר
  • (מכשיר חשמלי) מופעל
  • (על) נתפס למישהו או למשהו בהתלהבות גדולה (עגה)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

על שולחן מונחים מכשיר נייד וצרור מפתחות וברקע בחורה מרימה יד על הראש ונראית אבודה הכיתוב: אבד, נאבד או הלך לאיבוד?

אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד

WP_Post Object
(
    [ID] => 25183
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-11-09 12:18:07
    [post_date_gmt] => 2017-11-09 10:18:07
    [post_content] => רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

אָבַד ונֶאֱבַד

במקרא משמש הפועל אָבַד בלבד. משמעותו השכיחה – 'כָּלָה', 'הושמד', כמו בהזהרה הנודעת שבתורה "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים יא, יז). רק במקרים אחדים הפועל משמש במשמעות המוכרת לנו 'נעלם', 'לא נמצא במקומו', כגון "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל" (שמואל א ט, ג). גם המשנה מספרת על מפתח שאָבַד (עירובין ג, ג) – כשימוש הפועל אָבַד בלשון ימינו. בכתבי היד של התלמוד הבבלי נמצאה בהקשרים אלו הצורה נֶאֱבַד בבניין נפעל דווקא (קידושין ב, ע"ב; גיטין לז, ע"ב), ואולם בדפוסים היא שונתה לאָבַד בבניין קל, כנראה בהשפעת המופת המקראי. בניין קל הוא תבנית היסוד של הפועל העברי. אין לו ייחוד תחבירי, ועשויים להיגזר בו פעלים מכל הסוגים: יוצאים ועומדים, מצייני פעולה ומצייני מצב וכן פעלים שעניינם שינוי והתהוות. לעומת זאת לבניין נפעל יש תפקידים תחביריים מוגדרים; אחד מתפקידיו הוא ציון שינוי המצב. כבר במקרא אפשר למצוא פעלים בבניין קל שמציינים מצב ולעומתם פעלים בבניין נפעל שמציינים את היווצרותו של המצב, כגון טָמֵא לעומת נִטְמָא.[1] דוגמה מובהקת אחרת, המוכרת מלשון חכמים ורווחת גם בימינו, היא דָּלַק (מצב) לעומת נִדְלַק (שינוי מצב). ניגוד זה בין בניין קל לבניין נפעל התחזק בעיקר בתקופות המאוחרות של תולדות העברית וכן בלשון ימינו, כגון עמד לעומת נעמד. יש שבלשון המקובלת רווח פועל בבניין קל המציין שינוי מצב, ואולם בפי ילדים משמש במקומו פועל בבניין נפעל, כגון נשׂבע (לעומת שָׂבַע), נטבע (לעומת טָבַע).[2] מגמה זו בלשון הילדים מראה שבניין נפעל נתפס כתבנית טבעית של פועלי שינוי מצב. גם הפועל אָבַד בבניין קל מציין שינוי מצב, ולפיכך אין כל הבדל משמעות בינו לפועל נֶאֱבַד בבניין נפעל. סביר להניח שדוברים רבים בוחרים שלא במודע בפועל נֶאֱבַד משום שהם חשים במשמעות המיוחדת של שינוי והתהוות שיש לבניין נפעל. לעומתם דוברים שלשון המקרא קרובה לליבם יעדיפו לרוב את הפועל אָבַד בבניין קל. התלבטות דומה מתעוררת לעיתים על הפעלים כָּבָה ונִכְבָּה. גם כאן הצורה הקלסית, המתועדת במקרא ובמשנה, היא כָּבָה בבניין קל,[3] ואילו הפועל נִכְבָּה בבניין נפעל מאוחר יותר, בעיקר מימי הביניים. גם במקרה הזה משמעות שני הפעלים זהה, שניהם מציינים שינוי מצב, ואין פגם דקדוקי אף לא באחד מהם.

הלך לאיבוד

הצירוף הלך לאיבוד עשוי להיתפס לשון הדיבור; אולי הוא אפילו מזכיר ביטויי עגה מובהקים כמו "הלך פייפן" (מן היידיש – איז געגאַנגען פֿײַפֿן; הפירוש המילולי של הפועל פֿײַפֿן הוא 'לשרוק'). ואולם אין הצירוף הלך לאיבוד מחידושי העברית בת ימינו. ככל הנראה הוא נוצר בהשפעת הצירוף הארמי קאזיל לאיבוד המשמש בתלמוד הבבלי (כגון עבודה זרה לג, ע"א). בפירושי המקרא של רש"י, אבן עזרא ורד"ק הביטוי מצוי בשתי גרסאות: הלך לאיבוד והלך לאבדון, ומעניין שהבחירה במילה המקראית אֲבַדּוֹן שכיחה יותר בלשון הפרשנים מן הבחירה במילה התלמודית איבוד. הפועל הָלַךְ ומקביליו בלשונות אחרות משמשים במטבעות לשון רבים מאוד. בין היתר, הפעלים האלה מצויים בהרבה ביטויים שמשמעותם שינוי והתהוות. כך הפועל to go באנגלית משמש בצירוף to go missing הדומה לביטוי העברי 'ללכת לאיבוד' ובעל משמעות זהה, וכן בביטויים to go mad – 'להשתגע', to go bald – 'להקריח' ועוד הרבה. בעברית רוב הביטויים הכוללים את הפועל הָלַךְ דווקא אינם מציינים שינוי אלא אורח חיים או אופן פעולה. ויש שבתקופות לשון שונות נוצרים צירופים קרובים בצורה ובמשמעות גם יחד, לדוגמה הָלַךְ בֶּטַח במקרא (משלי י, ט) לעומת "הלך על בטוח" בעברית המדוברת בת ימינו.

כתבה קרן דובנוב

_________________________

[1] "וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יב, ב) – 'הייתה במצב טומאה', לעומת "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ" (במדבר ה, כז) – 'הפכה לטמאה'. [2] הפעלים נטבע ונשבע אינם ייחודיים לעברית בת ימינו; הם מתועדים גם בספרות ימי הביניים ובמקורות כתובים מאוחרים יותר. [3] כגון משלי לא, יח; משנה תמיד ג, ט.

[post_title] => אָבַד, נֶאֱבַד והלך לאיבוד [post_excerpt] => רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%91%d7%93-%d7%a0%d7%90%d7%91%d7%93-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%9a-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%91%d7%95%d7%93 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-10 00:34:47 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 21:34:47 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=25183 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
בחור מביט למדורה ובה דמות של אישה והכיתוב: אני דלוק עלייך אש

לשונות של אש

WP_Post Object
(
    [ID] => 1006
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-15 10:39:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-15 07:39:00
    [post_content] => העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק.

לשלוש המילים שְׂרֵפָה, בְּעֵרָה, דְּלֵקָה משקל משותף ומשמעות יסודית משותפת. השתיים הראשונות מקורן במקרא, ואילו השלישית מקורה בלשון חכמים. בלשון ימינו יש ביניהן הבחנה: בְּעֵרָה או בְּעִירָה משמשות בעיקר בהקשר הכימי לציון תהליך התחמצנות המלווה בפליטת חום ואור. מכאן 'חומרי בערה', 'מנוע בערה פנימית', 'מעכבי בערה'. שרפה ודלקה מציינות שתיהן 'בערה מְכַלָּה', והן נבדלות זו מזו במשלב – שרפה היא המילה הרגילה ואילו דלקה משמשת בלשון גבוהה ורשמית.

ומה בנוגע לפעלים? הפועל שָׂרַף (בתנ"ך בדרך כלל בצירוף 'שרף באש') מציין פעולה שתכליתה כילוי של דבר באש, ואילו הִבְעִיר והִדְלִיק מציינים את התחלת הפעולה, כמו הִצִּית. אך גם הם נבדלים זה מזה: הִבְעִיר פירושו 'הצית שרפה', 'העלה באש' (למשל צמיגים), ובמשמעות מושאלת: "הבעיר את האזור" – עורר מלחמה, מהומות וכדומה. הִדְלִיק פירושו 'הצית אש בדבר שנועד לכך' (כגון גפרור ונר), ומכאן גם 'הדליק אור' ואף 'הדליק רדיו' או כל מכשיר חשמלי או אלקטרוני.

בתנ"ך לצד הִבְעִיר (באש) יש בִּעֵר (באש) ויש גם בִּעֵר במשמעות 'חיסל', ונראה שיש קשר בין המשמעויות. מכאן 'ביעור חמץ' בלשון חכמים, ובימינו 'לבער את נגע הסמים' וכדומה. בפועל בָּעַר – 'עלה באש' – חלה התרחבות במשמעות לכיוון המטפורי של כעס, כגון "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב), ובימינו בעקבות היידיש גם במשמעות של דחיפות: 'שאלה בוערת', 'עונה בוערת', 'מה בוער'.

מגוון משמעויות עשיר אף יותר נמצא בשם התואר שָׂרוּף: עץ שרוף – שעלה באש; עור שרוף – שנצרב בשמש; אוהד שרוף – נאמן, מעריץ, נלהב (על פי היידיש); שחקן שרוף, מרגל שרוף – שיצא מכלל פעולה, שנתפס, נחשף וכדומה (בהשפעת הערבית).

בפעלים מן השורש דל"ק חלה התרחבות משמעות אל תחום הרגש, בעיקר בלשון העגה: מדליק, נדלק עלדלוק על. תופעה דומה קרתה במילים אחרות הקשורות באש: להוט, נלהב, מתלהב, משולהב.

נתבונן בכמה מילים נוספות מן השורש דל"ק: המילה דֶּלֶק מקורה בספרות חז"ל, ואחד ממשמעיה הוא חומר בערה והסקה. במשנה (שקלים ו, ג) נמנים שערי המקדש ובהם שער הדלק שדרכו הוכנסו העצים למזבח. כיום דלק הוא שם כללי לחומרי בערה וגם כינוי לנוזל בערה להפעלת מנועים. בן־יהודה חידש את המילה מַדְלֵק והגדירהּ: "כעין בדים דקים של עץ מצֻפּים בקצה אחד בחֹמר מתלהב בחִכּוך". אולם המילה לא נקלטה, ובמקומה משמש גפרור, חידושו של מנדלי מוכר ספרים. במשקל פָּעִיל יש דָּלִיק (=שנדלק בקלות) ולצדו מִתְלַקֵּחַ באותה משמעות. המחלה דַּלֶּקֶת נזכרת כבר בתורה לצד קַדַּחַת, ומקובל לפרש את שתיהן על פי משמעות השורשים כמחלות המלוות בחום. בימינו דַּלֶּקֶת היא תגובה של הגוף לזיהום ועוד המלווה בחום ובאדמומיות.

לשונות של אש נקשרות לעתים קרובות לתיאור של עיניים בגוני משמעות שונים, למשל 'עיניים דולקות' (להבדיל מ'עיניים דלוקות'), 'עיניים בוערות', וכן גם 'עיניים רושפות', 'עיניים יוקדות'. ולקראת ל"ג בעומר נזכיר את העיניים השורפות ממש של ר' שמעון בר יוחאי ובנו: כשיצאו מן המערה לאחר שתים־עשרה שנה של לימוד תורה בתנאי סגפנות, וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!' כל מקום שנתנו עיניהם נשרף. יצתה בת קול ואמרה להן: 'להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!' (בבלי שבת לג ע"ב).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => לשונות של אש [post_excerpt] => העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a9 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-10 00:13:56 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 21:13:56 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1006 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

העברית עשירה מאוד בלשונות של אש. נתמקד כאן בשלושה שורשים: שרף, בער ודלק.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך נִדְלַק 1 (בעֵרה) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>