הדף בטעינה

על המילה מַלְכוּת

במילון

 (ללא ניקוד: מלכות)
מיןנקבה
שורשמלך
נטייהמלכוּיוֹת (מָסורֶת הגייה אחֶרת: מַלכִיוֹת) לכל הנטיות

הגדרה

  • שלטון מלך
  • תחום שליטתו של מלך
  • מעמד המלך
  • (בהלכה) המילה "אלוהים", כגון 'בְּרָכָה בְּשֵׁם וּבְמַלְכוּת' (בצירוף "ה' אלוהים")

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כתיב וניקוד

ניקוד צורן הריבוי ־ויות

WP_Post Object
(
    [ID] => 91256
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2024-01-31 19:13:49
    [post_date_gmt] => 2024-01-31 17:13:49
    [post_content] => 

נכתב בעקבות החלטת האקדמיה ללשון העברית בישיבתה באדר תשס"ט.

בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון דַּקֻּיּוֹת, הִתְנַצְּלֻיּוֹת, זְכֻיּוֹת. ניקוד זה רגיל במילונים ובספרי דקדוק של העברית החדשה, וכך נהגו גם מילוני המונחים המקצועיים של האקדמיה. ואולם עיון במקורותיה של העברית מראה שהדגש ביו"ד הוא תוספת מאוחרת יחסית, ואף אין לו ביסוס של ממש בפונולוגיה העברית. כמו בכל בירור הנוגע לענייני ניקוד, יש לבדוק תחילה את המצוי במקרא. כיום אנו יכולים לשחזר את נוסח המקרא הטברני, על נקודותיו ועל טעמיו, כמעט כפי שיצא מתחת ידיהם של חכמי המסורה הטברנים. בחינה של כתבי היד המדויקים של המקרא – בעיקר כתר ארם צובא וכתב יד לנינגרד – מוכיחה פעמים רבות שבנוסח המקרא המקובל בספרי הדפוס הנפוצים חלו שינויים ותיקונים במהלך דורות של העתקות והוצאות לאור. כזה היה גורלו של צורן הריבוי הנדון. במקרא אנו מוצאים שתי תיבות הנושאות את צורן הריבוי ־ויות, ובשתיהן הוא מנוקד במהדורות התנ"ך הנפוצות (כגון תנ"ך קורן ו"מקראות גדולות") בקיבוץ ובדגש: חֲנֻיּוֹת (ירמיהו לז, טז), מַלְכֻיּוֹת (דניאל ח, כב). ואולם בכתבי היד המהימנים של המקרא מנוקדות שתי המילים הללו בלי דגש ביו"ד: חֲנֻיוֹת, מַלְכֻיוֹת. לפי זה בכתיב הדקדוקי של ימינו, הממלא בווי"ו כל תנועת u שאינה סגורה בעיצור או בדגש חזק, הצורות נכתבות: חֲנוּיוֹת, מַלְכוּיוֹת. העדות המוקדמת ביותר שנמצאה לדיגוש היו"ד היא במהדורת תנ"ך שנדפסה בפיזה בשנת תקס"ג (1803). קודם לכן היו מנוקדות הצורות הללו בדפוסי המקרא בלי דגש, כמו הממצא בכתבי היד. ומה באשר לניקוד מחוץ לספרי המקרא? החיבורים המרכזיים שמקובל לנקדם ושתפוצתם רחבה הם ספרי משנה וסידורי תפילה. כתב היד השלם החשוב ביותר של המשנה שיש בו גם ניקוד מלא הוא כתב יד קאופמן (זמן כתיבתו במאה הי"א בערך). בכתב יד זה נקרית המילה חֲנוּיוֹת, והיו"ד שבה, כצפוי, אינה דגושה. גם במסורת הקריאה של בני תימן, אשר מבחינים היטב כידוע בין הגיית עיצור מוכפל להגיית עיצור שאינו מוכפל, אין מדגישים את היו"ד בצורן הרבים המדובר, וקוראים, למשל, רָשׁוּיוֹת, חָנוּיוֹת (כך!). העדות ממסורת תימן היא המאוחרת ביותר (כמעט בת דורנו) לקריאת שמות בריבוי ־וּיוֹת בלי דגש ביו"ד. עם זאת יש גם עדויות לדיגוש היו"ד בצורן זה; בדפוסי המשנה המנוקדים המאוחרים באות המילים האלה (ואחרות) בדגש. סידורי התפילה המנוקדים מספקים עדות קדומה אף יותר: ככל הנראה, העדות הראשונה לניקודים כגון גָּלֻיּוֹתֵינוּ (בברכת 'קיבוץ גלויות' שבתפילת העמידה), זְכֻיּוֹת (בתפילת 'אבינו מלכנו') נמצאת בסידורו של הרב שלמה לוריא (הוא המהרש"ל – נפטר ב־1573). סידור המהרש"ל אינו בידינו, אבל ר' שבתי סופר מעיד בסידורו (נערך בשנים 1614–1618) על הימצאות הדגש בסידור המהרש"ל, עִם שהוא עצמו מתנגד לדגש הזה וטוען שיסודו בטעות. התנגדותו של ר' שבתי סופר לא התקבלה, וכבר בסידור 'דרך שיח השדה' מאת ר' עזריאל מווילנא ובנו ר' אליהו (מהדורה ראשונה שלו ראתה אור בשנת 1704) נקבע הדגש בכל מופעיו של צורן הריבוי ־ויוֹת. הניקוד בדגש בא גם בסידור 'בית תפִלה' של ר' זלמן הענא (משנת 1715), ומכאן ואילך קנה לו שביתה בכל הסידורים האשכנזיים. אפשר להניח שהתגברות הופעותיו של הדגש בצורן הריבוי ־ויות בספרי הדפוס המאוחרים היא שקבעה את הניקוד הנוהג בעברית החדשה. מה מקורו של הדגש הזה? מה הייתה הסיבה להוספתו בתקופות מאוחרות? חוקר הלשון פרופ' יחזקאל קוטשר שיער שהדגש בא בהיקש לצורת הריבוי המקבילה ־ִיּוֹת. במסורות טובות של לשון חכמים ושל לשון התפילה והפיוט, הריבוי של שמות החותמים ב־וּת מנוקד בחיריק, כגון מַלְכִיּוֹת, זָכִיּוֹת, טָעִיּוֹת. במהלך הדורות גבר כוחן של שתי הצורות המקראיות שהוזכרו לעיל – חנֻיות ומלכֻיות (ואפשר שגם תנועת השורוק שבצורת היחיד [־וּת] גרמה לכך) – וצורן הרבים הוסב מ־ִיּוֹת ל־וּיוֹת/־ֻיּוֹת גם בניקודם של ספרי חז"ל ובסידורי התפילות, ומשם מצא את דרכו לעברית בת ימינו. לא כאן המקום לדון בשאלת מקומו של החיריק, אבל אין ספק שהדגש שאחריו מתאים לכללי העברית: מטעמים פונטיים כל מפגש בין חיריק ובין יו"ד מחייב דיגושה של היו"ד (השוו: פְּנִיָּה, נְקִיִּים, אִישִׁיּוּת, כָּרִיּוֹת). ואולם כאשר לפני היו"ד באה תנועה אחרת אין היו"ד דגושה (השוו למשל את נטיית שם התואר בָּנוּי: בְּנוּיָהבְּנוּיִיםבְּנוּיוֹת). הדגש שבצורן המקורי ־ִיּוֹת הועתק לצורן המאוחר ־וּיוֹת, וכך התקבלו צורות דגושות כגון זְכֻיּוֹת. ייתכן שגם הכתיב החסר שבצורות המקראיות גרם להוספת הדגש. בעיני המנקדים המאוחרים נראה הקיבוץ בלי דגש אחריו (חנֻיוֹת, מלכֻיוֹת) מוזר, שכן על פי רוב קיבוץ אינו בא בהברה פתוחה. משום כך 'תיקנו' את שהיה לפניהם והוסיפו דגש להשלמת 'החסר'. כך או כך, נראה שאין בסיס אמיתי לדגש ביו"ד, ולידתו בתיקון מאוחר. האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן ־וּיוֹת. מעתה מנוקדת צורת הרבים של שמות החותמים ב־וּת בשורוק ובלי דגש ביו"ד. בדרך זו הווי"ו שבצורת היחיד נשמרת גם בצורת הרבים: זְכוּתזְכוּיוֹת, הִתְנַגְּשׁוּתהִתְנַגְּשׁוּיוֹת. החלטה זו אף מקרבת את הכתיב המנוקד לכתיב חסר הניקוד. מעתה קיימת הווי"ו בשני הכתיבים, ואין צורך להוסיף אותה לאחר הסרת סימני הניקוד. כתב דורון יעקב

התפרסם לראשונה באקדם 40 (תש"ע–2010) ומובא כאן בעדכונים קלים.

[post_title] => ניקוד צורן הריבוי ־ויות [post_excerpt] => בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון זְכֻיּוֹת. ואולם האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן: ־וּיוֹת. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%99-%d6%be%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-07-14 10:10:01 [post_modified_gmt] => 2024-07-14 07:10:01 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91256 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון זְכֻיּוֹת. ואולם האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן: ־וּיוֹת.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
כיתוב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

WP_Post Object
(
    [ID] => 36607
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-08-08 14:55:31
    [post_date_gmt] => 2019-08-08 11:55:31
    [post_content] => כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי (גם עֲרָבִי). אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[2] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[3] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה.

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.[4] משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

שווא מרחף

לענייננו שייכות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע – מקורו בתנועה ואין אחריו דגש קל. עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־, בִּרְכָתוֹ בִּרְכָתִי (אבל בִּרְכַּת־).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם, בִּגְלַלְכֶם.[6] כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ[7] (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה. ___________________________

[1] הדגש בצורה ירכתי בשל רצף של שווא נח ושווא נע, וראו את הצורות בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם להלן (תחת הכותרת "כינויים ונטיות"). על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[3] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[4] מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).

[6] אשר לשווא שלפני כינוי הנוכֵח מקובל לראות בו שווא שמקורו בתנועה (על פי צורות הפסק שבהן באה תנועה לפני כינוי הנוכח, כגון יָדֶךָ, דְּבָרֶךָ). לפי זה כשהשווא בא אחרי תנועה גדולה הוא שווא נע: יָדְךָ, בֵּיתְךָ, חֲבֵרְךָ, יַצִּילְךָ; ואחרי תנועה קטנה הוא שווא מרחף: אֲבָרֶכְךָ, אוֹהַבְךָ. ויש הרואים בשווא שלפני כינוי הנוכח שווא נח – ראו זאב בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ך, ־ת, ־ה במסורותיה של הלשון העברית", קובץ מאמרים בלשון חז"ל א (תשל"ב).

[7] בצורות אלה השווא נחשב שווא מרחף.

[post_title] => רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח [post_excerpt] => איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%92%d7%93%d7%9b%d7%a4%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%a0%d7%97 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:06:03 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:06:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36607 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
צורות ותצורות

על ניקוד משקל פַּעְלָן

WP_Post Object
(
    [ID] => 880
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2019-04-03 12:02:23
    [post_date_gmt] => 2019-04-03 09:02:23
    [post_content] => האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.

וזה הרקע להחלטה:

בעבר, כפי שאפשר לראות במילונים ישנים ובספרי דקדוק, היו שהבחינו בין פעלן שאין בו דגש חזק בע' הפועל, כגון בַּכְיָן, שַׁמְרָן, ובין פעלן בדגש חזק בע' הפועל שקשרו אותו לבניין הדגוש פיעל, כגון בַּדְּרָן, חַיְּכָן, שַׁקְּרָן (על פי בִּדֵּר, חִיֵּךְ, שִׁקֵּר).

האקדמיה ללשון העברית דנה כמה פעמים בניקודו של משקל פַּעְלָן וביקשה להכריע אם יש יסוד להבחנה זו בין שני המשקלים או שמא מוטב לקיים משקל אחד בלבד. לצורך ההכרעה נסקרו ניקודיהם של השמות השייכים למשקל פַּעְלָן – בכתבי יד של ספרות חז"ל, במסורות העדות ובמילונים העבריים. מסקירת מסורות לשון חז"ל התברר כי אין יסוד להבחנה המוצעת: לרוב הניקוד של משקל פַּעְלָן הוא בלא דגש – לא בע' הפועל ולא בל' הפועל – בלא כל קשר לבנייני הפועל שאליהם קשורים השמות (יצוין כי במסורות הארץ־ישראליות של לשון חז"ל משמש תמורת משקל זה משקל פועלן, כגון גּוֹזְלָן, בּוֹיְשָׁן). הוחלט אפוא ללכת בעקבות הרוֹוח במקורות ולקיים משקל אחד בלבד שאינו דגוש – לא בדגש חזק ולא בדגש קל.

שמות מעטים הוצאו מן הכלל הזה: שמות שע' הפועל שלהם היא מאותיות בכ"פ ונשתרשה בהם ההגייה בדגש, כגון קַבְּצָן, וַכְּחָן. חלק משמות אלו דגושים כבר במסורות אחדות של לשון חז"ל, כגון דַּבְּרָן, קַבְּלָן. בשם 'קפדן' לבדו הותרו שתי הגיות: קַפְדָן וגם קַפְּדָן, משום שלשתיהן יסוד מוצק במסורות העדות ובהגייה בת ימינו (בכתבי יד של לשון חז"ל מצינו קוֹפְדָן כאמור לעיל על משקל פועלן). אשר לל' הפועל – מן הקביעה שאין דגש קל הוצא רק שם התואר עַצְבָּנִי.

שמות שלא הוצאו במפורש מן הכלל נהגים אפוא בלא דגש חזק ובלא דגש קל. כך למשל נאמר זַכְיָן (ולא זַכְּיָן), צַרְכָן, צַלְבָן, כַּלְבָן (ולא צַרְכָּן, צַלְבָּן, כַּלְבָּן). אפילו במילה המיושנת 'חלבן' מומלצת ההגייה חַלְבָן (ולא חַלְבָּן).

יש התמהים כיצד ייתכן שבמשקל פַּעְלָן אין דגש קל באות בגדכפ"ת הבאה לאחר שווא נח. ראשית, כאמור, ניקוד זה הוא המסור לנו מן המקורות. ושנית יש לדעת כי הכלל של דגש קל אחרי שווא נח אינו כלל גורף. עוד דוגמאות למקרים שבהם הכלל הזה אינו מתקיים הן משקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת סַמְכוּת ועַצְבוּת, וכן מילים כגון קִרְבָה, שִׁכְבָה ושַׁרְבִיט.

נעיר כי אין בהחלטה על ניקוד משקל פַּעְלָן כדי לקבוע מה דרך תצורתן של המילים הנזכרות בכלל – אם נוצרו מלכתחילה בדרך של שורש ומשקל או שיסודן בהוספת סיומת ־ָן לשם עצם (על כך ראו את ההסבר כאן).

נספח: אברהם אבן־שושן ומשקל פעלן

אברהם אבן־שושן נהג במילונו ("מילון חדש" משנות החמישים ו"המילון החדש" משנות השישים) לנקד את המילים ממשקל פעלן הקשורות לבניין פיעל בדגש: וַתְּרָן, סַדְּרָן, פַּזְּרָן, שַׁקְּרָן על פי וִתֵּר, סִדֵּר, פִּזֵּר, שִׁקֵּר וכדומה. בשנותיו האחרונות היה חבר האקדמיה ללשון וחבר בוועדת הדקדוק שלה, וכך אמר בדיון במליאת האקדמיה על משקל פעלן (תשל"ט, 1978):

"אני חבר הוועדה לדקדוק ויצאתי מהחלטותיה נפסד ביותר משום שבמילוני הבאתי את כל השמות בלי יוצא מן הכלל הנגזרים לפי הסברה הלשונית מבניין פיעל כשע' הפועל שלהם מנוקדת בדגש. ואף על פי כן השתכנעתי מן הנימוקים המדעיים וההיסטוריים שהושמעו בדיוני הוועדה שאין אחיזה בלשון למשקל הזה. ישבנו על כך שעות רבות. שוכנעתי כי דרך זו של השמטת הדגש בכל השמות נכונה יותר אף על פי שתחייב אותי (או את המו"ל!) לשנות ערכים רבים במהדורות הבאות של המילון, אם אמנם תאושר קביעה זו".

[post_title] => על ניקוד משקל פַּעְלָן [post_excerpt] => האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%9c-%d7%a4%d7%a2%d7%9c%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-07-28 17:09:04 [post_modified_gmt] => 2022-07-28 14:09:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=880 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


מַלְכוּת
לרשימה המלאה

במבט היסטורי

שכיחות הערך מַלְכוּת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>