הדף בטעינה

על המילה מַחְמָד

במילון

 (ללא ניקוד: מחמד)
מיןזכר
שורשחמד
נטייהמַחְמַדִּים

הגדרה

  • דבר יקר ונחמד (ספרותי)
  • כינוי חיבה (כגון של ילד בפי הוריו)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של מפת ישראל ובראשה ראש שארץ הצבי

ארץ הצבי

WP_Post Object
(
    [ID] => 1005
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-08 09:36:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-08 06:36:00
    [post_content] => הצבי הוא מבעלי החיים האופייניים לנופי ארצנו עוד מימי התנ"ך. בגלל מקומו המרכזי בעולמו של האדם זכה הצבי לצורת נקבה – צְבִיָּה – לעומת בעלי חיים רבים, כגון דוב, ששמם משמש בתנ"ך לזכר ולנקבה גם יחד. בן הצבי זכה אף הוא לשם משלו – עֹפֶר – שם המשותף לו ולבן האייל. צורת הרבים של צְבִי היא צְבָיִים או צְבָאִים.

רגליו הקלות של הצבי עשאוהו סמל למהירות. על אחיו הזריז של יואב בן צרויה נאמר: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב ב, יח), בשיר השירים הרעיה אומרת לדוד: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח, יד), ובפרקי אבות אנו מוצאים את הנחייתו של יהודה בן תימא: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (ה, כ). גם הפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה כתובות יג, ב), הנאמר על אדם שהשקיע את כספו בעסק מפוקפק, מתקשר כנראה למהירותו של הצבי ולקושי הרב להשיגו.

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. שורש זה שונה מן השורש של שם החיה כפי שאפשר ללמוד מהשוואה ללשונות שמיות אחרות: במקבילות שלו בארמית ובערבית בא העיצור צ כבעברית, ואילו בשם החיה באים תמורת ה־צ עיצורים אחרים: ט בארמית ו־ﻅ בערבית. השורש צב"י במשמעות 'רצון' רגיל בלשון הארמית, וייתכן שממנה הוא חדר אל העברית. הצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי דומה אפוא לצירופים אחרים המתארים את ארץ ישראל: אֶרֶץ חֶמְדָּה (מן התנ"ך) ואֶרֶץ חֵפֶץ (מלשון הפיוט).[1]

בכמה מקומות בתנ"ך, וכנראה אף בצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי עצמו, המילה צְבִי מציינת תפארת, יופי והדר. משמעות זו נתגלגלה מן המשמעות הבסיסית של השורש צב"י – מן הרצון אל הדבר שרוצים אותו. גלגול משמעות דומה קיים במילים נֶחְמָד, חָמוּד, חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחֲמַדִּים המציינות כולן דברים נאים וטובים, דברים שבני אדם חומדים אותם.

שימושה של המילה צְבִי במשמעות של הדר ותפארת ניכר במיוחד בבוֹאהּ לצד מילים נוספות בעלות משמעות קרובה, כגון בנבואת ישעיהו לעתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל" (ד, ב). רבים קושרים לענייננו גם את דברי הפתיחה של קינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט). על פי זה לפנינו קריאת צער על כבוד ישראל ותפארתו שנפגעו עם מותם של שאול המלך ובנו יהונתן – ידיד נפשו של דוד.

המילה צִבְיוֹן, שמקורה בלשון חכמים, שייכת אף היא לשורש זה. כשנאמר במדרש: "אלו אבות שעשו צביוני" (שיר השירים רבה ז, א) הכוונה היא 'שעשו רצוני'. אך דברי התלמוד הבבלי "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא ע"א) פתחו פתח לפירושים כמו 'יופי', 'תואר' ואף 'דמות', 'צורה'. מן הפירושים האלה נתגבשה משמעות המילה כפי שהיא משמשת בימינו: אופי, גוון וסגנון – צביון יהודי, צביון ממלכתי, צביון חגיגי.

נסיים בקטע מתוך פיוט לשמיני עצרת מאת דונש בן לברט:

דּוֹד מֵאָז בָּרַח כַּצְּבִי / נַפְשִׁי לִרְאוֹתוֹ נִכְסְפָה, //
מִי יִתֵּן לִי אֶרֶץ צְבִי / בִּכְנַף נֶשֶׁר אֶתְעוֹפְפָה, //
אוּלַי אֶמְצָא שָׁם אוֹהֲבִי / וּבְצֵל דּוֹדָיו אֶסְתּוֹפְפָה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

_______________________

[1] בתלמוד הבבלי דרשו חז"ל את הצירוף "ארץ הצבי" על שם בעל החיים בכמה דרכים, כגון "מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה" (כתובות קיב ע"א, וראו גם גיטין נז ע"א).

קובץ להדפסה [post_title] => ארץ הצבי [post_excerpt] => על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-26 09:29:27 [post_modified_gmt] => 2021-07-26 06:29:27 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1005 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. המשך קריאה >>

חמדה

WP_Post Object
(
    [ID] => 61861
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-03-08 15:17:24
    [post_date_gmt] => 2022-03-08 13:17:24
    [post_content] => המילים נֶחְמָד וחָמוּד רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו, ובמיוחד בשיחות בין בני משפחה ועם רעים. עיון במקורות מגלה ששתיהן מן המקרא, וכמוהן גם מילים אחרות בשורש חמ"ד – חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחְמָד וגם הפעלים חָמַד וחִמֵּד.

ביסודו מציין השורש חמ"ד דבר נחשק, וממילא דבר טוב, נעים ונאה.

התואר נֶחְמָד – צורת הבינוני בבניין נפעל – נקשר בתכונת הטוב והנחשק כבר באזכור הראשון בתנ"ך: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב, ט), וביתר שאת בהמשך: "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (שם ג, ו). ואומנם האדם מוזהר לבל יחשוק מה שאינו שלו, כגון בציווי המהדהד מעשרת הדיברות: "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג; דברים ה, יז).

בהוראה דומה נזכרת בתנ"ך המילה חֲמוּדוֹת/חֲמֻדוֹת, צורת הריבוי התמידי (צורת רבים שאינה מורה על ריבוי פרטים), בצירופים דוגמת לֶחֶם חֲמֻדוֹת (דניאל י, ג), אִישׁ חֲמֻדוֹת (שם י, יט), וּכְלֵי חֲמֻדוֹת (דברי הימים ב כ, כה). לעיתים גם לא בצירוף, ככינוי לדברים רצויים: "בְּזָהָב וּבְכֶסֶף וּבְאֶבֶן יְקָרָה וּבַחֲמֻדוֹת" (דניאל יא, לח), "וּמָשַׁל בְּמִכְמַנֵּי הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וּבְכֹל חֲמֻדוֹת מִצְרָיִם" (שם מג). בימי הביניים פורש הכינוי 'חמודות' כקשור אל מעלות או מידות טובות דווקא, כנראה בהשפעת המילה הערבית המקבילה محامد ('מחאמַד').

אף שמות העצם חֶמֶד וחֶמְדָּה באים  בתנ"ך בעיקר בצירופים: שְׂדֵי חֶמֶד (ישעיהו לב, יב), בַּחוּרֵי חֶמֶד (יחזקאל כג, ו ועוד), כַּרְמֵי חֶמֶד (עמוס ה, יא) שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה (ישעיהו ב, טז), אֶרֶץ חֶמְדָּה (ירמיהו ג, יט), חֶלְקַת חֶמְדָּתִי (ירמיהו יב, י), וּבָתֵּי חֶמְדָּתֵךְ (יחזקאל כו, יב), כְּלִי חֶמְדָּה (הושע יג, טו ועוד).

ממילים אלו רק המילה חֶמְדָּה משמשת בימינו שם פרטי לבנות (בעיקר בדור הקודם). אף צורת הנסמך חֶמְדַּת[1] ניתנת בימינו לבנות, ואולם נודעת בהקשר זה הדמות חֶמְדַּת בסיפורי ש"י עגנון – דווקא כשם לבן. לדעת רבים מחוקרי הספרות העברית בדמות הספרותית חמדת מגולמת דמותו של הסופר עצמו. בשם הדמות הזאת נקרא היישוב חמדת בבקעת הירדן.

בבראשית (לו, כו) נזכרת דמות בשם חֶמְדָּן ונראה שהשם גזור מן השורש חמ"ד, ואולם בדברי הימים א (א, מא) הגרסה היא ברי"ש: חַמְרָן. השורש חמ"ד משמש גם בשמות משפחה עבריים. כך למשל נֶחְמָד, חָמָדִי וחֶמֶד.

מוחמד

בערבית השורש חמ"ד הוא כר נרחב ליצירת שמות פרטיים. המוכר מכולם הוא השם מֻחַמַּד (مُحَمَّد), כשמו של נביא האסלאם.[2] הוראת השורש חמ"ד בערבית שונה מעט מהוראתה בעברית: הפועל حَمَّدَ (חַמַּדַּ) פירושו 'הילל', 'שיבח', 'הודה' ולפי זה הוראת השם מוחמד היא 'מהולל', 'ראוי לשבח'. רבים מדוברי העברית מכירים בהקשר זה את הברכה הערבית اَلْحَمْدُ لِلّٰهِ (אֶלְחַמְדֻלִלַּה) במובן 'השבח לאל'. בהוראה קרובה משמשים בערבית גם השמות אחמד, מחמוד, חמוד, חמדאן, חמיד ולבת חמידה.

חמדה בן־יהודה

חמדה בן־יהודה (1873–1951) נודעה כאשתו השנייה של אליעזר בן־יהודה (אחותה הצעירה של דבורה, אשתו הראשונה) וכמי שעודדתו, ברוח ובמעש, להתקדם במפעלי הלשון שיסד. אף ידיה של חמדה – השם העברי שאימצה עם עלייתה ארצה–  רב לה בעולמה של העברית המתחדשת: היא הייתה לסופרת ולעיתונאית וגם מי שהניעה את הוצאת כרכי 'מילון בן־יהודה' שלא יצאו בחיי המחבר. להרחבה: חמדה בן־יהודה ו"מלחמתה עם השטן": מפעלה הלא ידוע – הפקת המילון --------------------------------------------------------------

[1] מבחינה בלשנית־היסטורית צורת נקבה בתנועה a (כלומר בסיומת ־ָה) התגלגלה מצורת נקבה בסופית at־ (כלומר בסיומת ־ַת), והרי שדווקא צורת הנסמך חמדת משקפת את הצורה הקדומה יותר. בהקשר זה דומה השם חמדת לשמות גילת, יפעת ויקרת.

[2] או בגרסתו הטורקית של ימינו מהמט.

[post_title] => חמדה [post_excerpt] => המילים נֶחְמָד וחָמוּד רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו. עיון במקורות מגלה ששתיהן מן המקרא, וכמוהן גם מילים אחרות בשורש חמ"ד – חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחְמָד וגם הפעלים חָמַד וחִמֵּד. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%9e%d7%93%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-09 12:40:34 [post_modified_gmt] => 2022-08-09 09:40:34 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=61861 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילים נֶחְמָד וחָמוּד רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו. עיון במקורות מגלה ששתיהן מן המקרא, וכמוהן גם מילים אחרות בשורש חמ"ד – חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחְמָד וגם הפעלים חָמַד וחִמֵּד. המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


מַחְמָד
לרשימה המלאה

במבט היסטורי

שכיחות הערך מַחְמָד, מַחְמַד ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>