הדף בטעינה

על המילה מַחְוָן

בתשובות באתר

צמדי מילים

מחוון ומכוון

WP_Post Object
(
    [ID] => 51401
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-05-25 14:24:02
    [post_date_gmt] => 2021-05-25 11:24:02
    [post_content] => רבים פונים אל האקדמיה בשאלה באיזו מילה יש להשתמש לציון מדריך מילולי שניתן לבוחנים  לצורך בדיקת מבחנים או לתלמידים לצורך כתיבת עבודה וכדומה – 'מכוון' או 'מחוון'.

האקדמיה לא עסקה בעניין זה, וממילא לא קבעה מונח. נבדוק אפוא מה פירוש המילים 'מחוון' ו'מכוון', ואם הן מתאימות גם לשימוש המושאל בהן כ'מדריך מילולי'.

המילה מַחְוָן היא החלופה העברית של אינדיקטור. היא נוצרה מצורת הבינוני מַחְוֶה בתוספת הסיומת ־ָן. הפועל הֶחְוָה או הֶחֱוָה משמעו הבעת סימן, לרוב לא מילולי, כגון 'החווה בידו'. 'לוח מחוונים' (דשבורד) ברכב או במטוס וכדומה נותן מידע על המהירות, חום המנוע, כמות הדלק ועוד באמצעות מחוגים ושעונים המצביעים על מידות וכמויות.

המילה מִכְוָן מן השורש כו"ן שקולה במשקל מִפְעָל, דוגמת מִכְתָּב, מִשְׁעָן. המונח מִכְוָן נקבע במילוני האקדמיה המקצועיים כחלופה למונח orientation. הוא מציין את כיוונם של עצמים במרחב ביחס לעצמים אחרים. כך למשל המונח 'מִכוון בניין' עניינו הוא אופן הצבת הבניין במרחב וקביעת כיווני הפתחים שלו ביחס לכיווני הרוחות ולאור הטבעי ובהתחשב באקלים ובמזג האוויר. בצבא מִכוון הוא גם מצב הכַּוונת בכלי ירייה שכֻּוון לפגוע במטרה (באנגלית aim).

מבחינה לשונית יש היגיון בשימוש המושאל בשתי המילים: מַחוון עשוי לשמש בהקשר של עבודות ומבחנים כשעון מהירות או מדחום ברכב המספק מידע על המהירות והחום הנתונים לעומת  המהירות התקנית והחום התקני. מִכוָון עשוי לכוון את הבוחנים כיצד לקבוע את הציון. כך או כך מדובר בשימוש מושאל. ואולם יש לתת את הדעת שהגיית המ"ם בפתח מחייבת את הכתיב בחי"ת מחוון, ואילו הכתיב בכ"ף מחייב את ניקוד המ"ם בחיריק: מִכוָון.

 

נעיר כי במינוח המקצועי נקבע גם המונח מַכְוֵן מן השורש כו"ן במשקל המכשירים מַפְעֵל, כנגד tuner או director. במַקלט רדיו או טלוויזיה מַכוון (tuner) הוא הֶתקן שנועד לברור את התדר המבוקש ולכוון במדויק את קליטתו. בהקשר אחר מַכוון הוא מערך משושות (אנטנות) שתפקידן לסייע במציאת מקומו ומסלול תנועתו של מכשיר תקשורת, כגון טלפון נייד או מכשיר קשר (director).
    [post_title] => מחוון ומכוון
    [post_excerpt] => רבים פונים אל האקדמיה בשאלה באיזו מילה יש להשתמש לציון מדריך מילולי שניתן לבוחנים  לצורך בדיקת מבחנים או לתלמידים לצורך כתיבת עבודה וכדומה – 'מכוון' או 'מחוון'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%97%d7%95%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%95%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-18 09:09:19
    [post_modified_gmt] => 2022-08-18 06:09:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51401
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

רבים פונים אל האקדמיה בשאלה באיזו מילה יש להשתמש לציון מדריך מילולי שניתן לבוחנים  לצורך בדיקת מבחנים או לתלמידים לצורך כתיבת עבודה וכדומה – 'מכוון' או 'מחוון'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של חקלאי אוחז בדלי וקלשון ומאחריו עדר כבשים ואוהלים

על חוויות וחווֹת אחרות

WP_Post Object
(
    [ID] => 1033
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-28 13:15:00
    [post_date_gmt] => 2012-11-28 11:15:00
    [post_content] => מתוך שפע המילים שנוספו ללשוננו בעת החדשה זכו רק מיעוטן שנדע מה היו נסיבות הולדתן. אחת מהן היא המילה חוויה.

בלשוננו היום חוויה היא התנסות או מאורע המותירים באדם רושם עז. ואולם במקור חודשה המילה לציון עצם החיים האנושיים והדרך שבה האדם החי קולט את עצמו ואת סביבתו. וכך כותב מחדש המילה – מראשי הוגי הדעות של העלייה השנייה – אהרן דוד גורדון:
המושג "חיים" במובן זה, שהוא בא לשמש בענין שלפנינו, במובן בחינת ההויה של הטבע החי ובחינת ההשגה היסודית של המשיג, דורש במקום הזה הגדרה מיוחדת ושם מיוחד. השמות: "חיים", "חַיות", "חִיות", "חיוניות", "כח חיים", "רוח חיים" אינם הולמים [...] ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם בצורת חֲוָיָה על משקל הֲוָיָה. ("האדם והטבע", כתבי א"ד גורדון, כרך רביעי, תל־אביב תרפ"ח, עמ' 31)
המילה חֲוָיָה נוצרה אפוא בהשראת המילה הֲוָיָה (חֲוָיָה מן הפועל חָיָה כמו הֲוָיָה מן הפועל הָיָה). היא קשורה למילה חַיִּים ומצטרפת לקבוצת המילים חַיּוּת, חִיּוּת וחִיּוּנִיּוּת. חַיּוּת היא מילה מקראית יחידאית אשר מקובל לראות בה מילה נרדפת לחַיִּים. גם בספרות חז"ל היא משמשת במשמעות חיים, כגון במשל על השועל שקרא לדגים לצאת מן המים המסוכנים אל היבשה: "אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה" (בבלי ברכות סא ע"א). עם הזמן נוספו למילה חַיּוּת המשמעויות 'כוח החיים', 'רוח החיים' ואף 'ערנות' וכדומה, ובמסורת אשכנז צמחה לצדה הצורה חִיּוּת בחיריק ללא הבדל משמעות. בימי הביניים נוצרו המילים חיוניות (כוח החיים) וחיוני (שיש בו כוח חיים). כיום חיוני הוא גם דבר הכרחי, דבר הדרוש לחיים. ברוב נגזרותיה של המילה חיים יש י' ולא ו', אך אפשר למצוא תקדים לחוויה של גורדון בשם אמנו הראשונה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ). עם זאת יש הסוברים כי מקור השם חַוָּה דווקא במילה הארמית חִוְיָא שפירושה נחש. אצל חז"ל (בראשית רבה כ, יא) נדרש השם בשתי המשמעויות: "ניתנה לו [=לאדם] לחיותו ומיעצתו כחויא [=כנחש]". החווה החקלאית קשורה כנראה גם היא לחיים – אך לא על שום החיות המתגוררות בה. בתנ"ך נזכרות "חַוֹּת יָאִיר" שבגלעד (במדבר לב, מא ועוד). אחד הפירושים המקובלים קושר את החווה המקראית למילה הערבית חַי (מן השורש חי"י) שמשמעה שבט וגם מחנה אוהלים, כפר נוודים וכדומה. אותה מילה ערבית מציינת גם שכונה, והצד השווה לכל אלו הוא מקום חיים משותף לקבוצת בני אדם. בעת החדשה יוחדה המילה חווה למשק חקלאי ולמקום ללימוד עבודת האדמה. בעיתונים מתקופתו של א"ד גורדון אנו מוצאים ידיעות כגון "החוה (פערמא) הנמצאת פה ללמד ילדי ישראל עבודת האדמה באה לתקופה חדשה" (הצפירה, 1904). וכיום יש גם 'חוות מחשבים'. חַוָּה אחרת לגמרי היא 'חוות דעת' – צירוף מן העברית החדשה שיסודו בלשון הכתוב "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת" (תהלים יט, ג). הפועל חִוָּה בא בתנ"ך רק באיוב ובתהלים, והוא קשור אל השורש הארמי חו"י המציין הבעה – בדיבור וגם בדרכים אחרות. בתלמוד הבבלי מסופר על לוי ש"אחוי קידה קמיה דרבי", כלומר הראה קידה, השתחווה לפני רבי (תענית כה ע"א). הצירוף 'החווה קידה' נשאל לעברית, והפועל הֶחֱוָה משמש גם לסימנים לא מילוליים אחרים כגון 'החווה בידו'. מכאן המילה מֶחֱוָה (ג'סטה) – תנועה באחד מאיברי הגוף להבעת דבר מה, ובהשאלה ביטוי של רצון טוב. מילה נוספת שחודשה מן הפועל הֶחֱוָה היא מַחֲוָן (אינדיקטור) ומכאן גם 'לוח מחוונים'. וכיום משמשת הרבה המילה חיווי. המילה חוויה קשורה לחיים כפי שהעיד מחדש המילה בעצמו. האם יש קשר גם בין המילה חיווי לחיים? שאלה זו נותרה בגדר חידה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => על חוויות וחווֹת אחרות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-02-19 16:13:40 [post_modified_gmt] => 2021-02-19 14:13:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1033 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>

מילים רטובות לכבוד הקיץ

WP_Post Object
(
    [ID] => 5586
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2012-06-24 09:43:15
    [post_date_gmt] => 2012-06-24 06:43:15
    [post_content] => 

מקר, מרוון, צנרן, אמבט עיסוי

מֵקַר (קוּלֶר)

מקר הוא מתקן למי שתייה קרים. המילה מֵקַר היא בת זוגה של המילה מֵחַם – דוד להרתחת מים להכנת משקה חם. את המילה מחם ירשנו מלשון חז"ל, ושם משמעה הוא קומקום למים חמים. בספרות חז"ל נזכר גם הצירוף "כלי מיקר" (תוספתא שבת) שפירושו 'כלי שמקרר'. גם בלי ניקוד הכתיב התקני של מחם ומקר הוא ללא יו"ד, וכך גם כתיבן של מילים נוספות באותו המשקל – מצר, מרב (מקסימום), ממד. המילה מֵקַר אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

מַרְוָן ("בר מים")

מרוון הוא מתקן למי שתייה חמים וקרים כאחד. המתקן מרווה את הצמאים ומכאן שמו; אל צורת הבינוני מַרְוֶה נוספה הסיומת ־ָן, המציינת בין השאר כלים, כגון מַחְוָן. נבחין בין מרוון ובין מֵקַר (קוּלֶר) ומֵחַם (סמובר): מחם ומקר מספקים רק דבר אחד (מים חמים בלבד או מים קרים בלבד), ואילו מרוון מספק גם מים חמים וגם מים קרים. את המילה מרוון הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).

צַנְרָן (שנורקל)

צנרן הוא מכשיר המאפשר לשׂוחֶה לנשום בעת שראשו שקוע במים. המכשיר עשוי צינור שפתחו האחד מחוץ למים ופתחו האחר מחובר לאפו או לפיו של השוחה. הפועל הוא צָנַר ושם הפעולה צְנִירָה. כל המילים הללו גזורות מן המילה צִנּוֹר – מילה המופיעה פעמיים בתנ"ך ונפוצה בספרות חז"ל. בפירושה של המילה בתנ"ך יש כמה דעות, אך בלשון חז"ל משמעה ברור: גליל מוארך העשוי להעברה ולקילוח של מים או נוזל אחר. מן המילה צינור חודשו בימינו המילים צַנֶּרֶת (מערכת צינורות) וצְנִיר (שקע בצורת חצי צינור שנוצר משחיקה של מים בדופן של אפיק נחל וכדומה). את המילה צנרן הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ג (1993).

אַמְבַּט עִסּוּי (ג'קוזי)

אמבט עיסוי הוא אמבט ובו התקן המזרים מים בתנועת מערבולת לצורך עיסוי הגוף. יש הקוראים לו 'אמבט זרמים', ולמתקן גדול יותר – 'ברֵיכת זרמים'. עיסוי בעברית ימינו הוא מסז'. המשמעות הבסיסית של השורש היא 'לחץ'. במקרא מופיע פועל מן השורש הזה (יחזקאל כג, ח) אך הוא נכתב בשׂי"ן: עִשּׂוּ (לחצו). לשורש עס"י/עשׂ"י קרוב אולי השורש עס"ס שמשמעו 'מעך', וממנו עָסִיס (מיץ פרי) ועיסה (בצק). את הצירוף אמבט עיסוי הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997). [post_title] => מילים רטובות לכבוד הקיץ [post_excerpt] => מה ההבדל בין מקר למרוון? איך נקרא שנורקל בעברית? ומה הקשר בין ג'קוזי למיץ? על כמה מונחים רטובים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%a5 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-13 16:29:38 [post_modified_gmt] => 2021-04-13 13:29:38 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5586 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה ההבדל בין מקר למרוון? איך נקרא שנורקל בעברית? ומה הקשר בין ג'קוזי למיץ? על כמה מונחים רטובים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
הגייה

תּוֹקְפָן

WP_Post Object
(
    [ID] => 55
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 11:41:26
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 09:41:26
    [post_content] => למה אין דגש בפ"א במילים תוקפן ותוקפנות?

המילה תּוֹקְפָן נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל. כמו תּוֹקְפָן יש להגות את השמות הנגזרים תּוֹקְפָנִי, תּוֹקְפָנוּת – בפ"א רפה.

בעברית החדשה נגזרות לא מעט מילים בדרך דומה ל'תוקפן': חוֹבְבָן מן חוֹבֵב, רוֹכְסָן מן רוֹכֵס, וכך גם אוֹגְדָן, בּוֹלְעָן, מוֹתְחָן, נוֹגְדָן, סוֹבְלָן, פּוֹתְחָן, תּוֹמְכָן (stent). תוספת הנו"ן יוצרת שם עצם או שם תואר המציין בעל תכונה, כלי, חומר ועוד.

מנגנון יצירה דומה מתגלה – במידה מצומצמת – גם בשמות שביסודם צורות בינוני של בניינים אחרים, כגון מַקְבִּילָן מן מַקְבִּיל, מַתִּירָן מן מַתִּיר, מְצִיצָן מן מֵצִיץ, מַחֲוָן (אינדיקטור) מן מַחֲוֶה, ולאחרונה מַרְוָן (מכשיר למים קרים וחמים) מן מַרְוֶה.

נראה שחידושי מילים בדרך זו החלו בשלב מאוחר יחסית. תּוֹקְפָן, למשל, מתועד במילונים רק משנות הארבעים של המאה העשרים. קצת קודם לכן – באמצע שנות השלושים – הגה אברהם שלונסקי את המילה רוֹכְסָן.

יוער כי בכתבי יד של ספרות חז"ל מצויות צורות דומות כגון בוטלן, בוישן, גוזלן, דורשן, קופדן – המקבילות לצורות במשקל פַּעְלָן המוכר יותר: בטלן, ביישן, גזלן, דרשן, קפדן. ואולם נראה שהמילים דוגמת תּוֹקְפָן שנוצרו בעברית החדשה אינן המשך ישיר של הצורות מלשון חז"ל.
    [post_title] => תּוֹקְפָן
    [post_excerpt] => למה אין דגש בפ"א במילה תּוֹקְפָן? המילה נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%a4%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:39:21
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:39:21
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=55
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

למה אין דגש בפ"א במילה תּוֹקְפָן? המילה נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>