הדף בטעינה

על המילה מִן

במילון

 (ללא ניקוד: מן, מ־)
*לפני אהחע"ר מֵ־; הצורה מִן בעיקר לפני ה' הידיעה, כגון 'מן הסתם'
חלק דיברמילת יחס
שורשמנן
נטייהמִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (לא: ממנוֹ), מִכֶּם (לא: ממכם) וכו'; בגוף מדברים גם מֵאִיתָנוּ; בספרות גם: מֶנִי, מֶנוּ

הגדרה

  • מילת יחס להבעת מקום מוצא או זמן התחלה או חלק או סיבה או השוואה ועוד ובזיקה לפעלים המביעים חשש או ריחוק או הימנעות וכדומה
  • משמשת במילות שימוש כגון מֵאַיִן, מֵחֲמַת, מִיָּד, מפְּנֵי
  • מִנִּי צורה ספרותית של מִן כגון בצירוף 'מני רבים'

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור מורה ותלמידים בכיתה עם כיתוב "אני מבקשת מִכֶּם ולא ממכם!"

מִכֶּם ולא ממכם, מִכֶּן ולא ממכן

WP_Post Object
(
    [ID] => 33353
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-02-03 11:42:50
    [post_date_gmt] => 2019-02-03 09:42:50
    [post_content] => הנטייה הרגילה של מילת היחס מִן בעברית היא מהנטיות הקשות והמוזרות: בחלק גדול מצורות הנטייה מילת היחס מוכפלת, וסיומות הכינויים מתחברות אל הבסיס המשוחזר מן+מן (הנו"ן הראשונה בצורה המוכפלת מידמה למ"ם שאחריה, וזאת הסיבה לדגש החזק במ"ם זו). כך למשל רכיבי הצורה מִמֶּנִּי הם מִן+מִן+נִי, ורכיבי מִמֶּנּוּ (ולא ממנוֹ – בתנועת u גם לנסתר ולא רק למדברים) הם מִן+מִן+הוּ.

בכך שונה העברית מאחיותיה – הערבית והארמית. כך למשל בארמית מִנִּי הוא 'ממני', מִנָּךְ – 'ממך' ומִנֵּהּ – 'ממנו'. למעשה הצורות מִנִּי או מֶנִּי במקום ממני מצויות מעט בשירה המקראית, למשל:  " הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים, נְאֻם ה', לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי" (ישעיהו ל, א); "וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי" (תהלים קלט, יט); פעם אחת – באיוב – אף נמצא מֶנְהוּ במקום ממנוּ: " וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" (איוב ד, יב).

ואולם אין הדברים כך בצורות הנוכחים והנוכחות, הנסתרים והנסתרות; באלה הרכיב מִן אינו נכפל, והצורות המשמשות מני המקרא ועד ימינו הן מִכֶּם (= מן+כם בהידמות הנו"ן לכ"ף; ולפיה גם מִכֶּן), מֵהֶם (במקרא גם מֵהֵמָּה ואף מִנְהֶם – שוב באיוב), מֵהֶן (במקרא בדרך כלל מֵהֵנָּה ופעם מֵהֵן). צורות הנוכחים והנוכחות "ממכם" ו"ממכן", הנשמעות לעיתים בימינו בהשפעת צורות הנוכח והנוכחת מִמְּךָ ומִמֵּךְ, אינן תקניות.

הנטייה המלאה בימינו היא אפוא: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן.
    [post_title] => מִכֶּם ולא ממכם, מִכֶּן ולא ממכן
    [post_excerpt] => נטיית מילת היחס מִן בעברית היא מן הקשות והמוזרות: בחלק גדול מצורות הנטייה מילת היחס מוכפלת, כגון מִמֶּנִּי (מִן+מִן+נִי), אבל לא בכינויי הנוכחים והנוכחות: מִכֶּם, מִכֶּן.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d6%b4%d7%9b%d6%bc%d6%b6%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%9e%d7%9b%d7%9d-%d7%9e%d6%b4%d7%9b%d6%bc%d6%b6%d7%9f-%d7%95%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%9e%d7%9b%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-24 21:25:53
    [post_modified_gmt] => 2020-03-24 19:25:53
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33353
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

נטיית מילת היחס מִן בעברית היא מן הקשות והמוזרות: בחלק גדול מצורות הנטייה מילת היחס מוכפלת, כגון מִמֶּנִּי (מִן+מִן+נִי), אבל לא בכינויי הנוכחים והנוכחות: מִכֶּם, מִכֶּן. המשך קריאה >>
כתובת חרותה על חוליית עמוד שנמצאה בחפירות באזור בבנייני האומה בירושלים, ומוצגת עתה במוזאון ישראל. תעתיק הכתוב, כפי שמוצע באתר המוזאון: "חנניה בר (בן) דודלוס מירושלים".

על כתובת חנניה מירושלים

WP_Post Object
(
    [ID] => 31589
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-10-22 14:35:45
    [post_date_gmt] => 2018-10-22 11:35:45
    [post_content] => בתחילת אוקטובר 2018 התפרסמה ברבים כתובת חדשה על אבן שמוזכר בה שם העיר "ירושלים". הכתובת חרותה על חוליית עמוד שנמצאה בחפירות באזור בבנייני האומה בירושלים, ומוצגת עתה במוזאון ישראל. תעתיק הכתוב, כפי שמוצע באתר המוזאון: "חנניה בר (בן) דודלוס מירושלים".

דודלוס או דידלוס

באתר המוזאון מסבירים ששם אביו של חנניה הנזכר בכתובת שאול משמו של האומן מן המיתולוגיה היוונית דדאלוס. נשאלת השאלה מניין הגיעה הווי"ו לשם זה. הכתובת חרותה על אבן, ומטבע הדברים אין דיוק בחריתה כדיוק בכתיבה, ולכן אין לצפות כי צורת האותיות החרותות תהיה מדויקת וקלה לזיהוי. בייחוד הדברים אמורים באותיות דומות, כגון דל"ת ורי"ש או יו"ד וּוי"ו. ובאמת, ההתבוננות בכתובת מגלה שהיו"ד הראשונה של התיבה ירושלים דומה מאוד לאות השנייה של שם אביו של אותו חנניה, ולכן הקריאה דידלוס אינה טובה פחות מן הקריאה דודלוס.[1] הכתיב ביו"ד מצביע על כך שאחרי הדל"ת הראשונה נהגתה תנועה e או i או צירוף ההגיים ay, והוא מתאים יותר להגיית השם דֶדָלוֹס כפי שהוא מוכר מן היוונית.[2] מבדיקת המקורות היווניים עולה כי השם דידלוס אינו שייך רק לאותה דמות מיתית למחצה, אלא היה מצוי למדי במקומות שונים ביוון העתיקה. הוא נקרה במקורות מדרום טורקייה, כגון קסנתוס וקנידוס, מהאיים היווניים, כגון קוס ודאוס, וממקומות אחרים.[3] לכן לא צריך להניח – כפי שהציעו מפרסמי הכתובת – ששם האב שאול דווקא מן הדמות של האומן היווני.

ירושלים ולא ירושלם

החוקרים שפיענחו את הכתובת הדגישו כי זו "כתובת האבן היחידה מתקופת הבית השני המוכרת במחקר, המציינת את השם ירושלים בכתיב מלא", והוסיפו כי "מופע כזה מוכר פעם אחת בלבד בתקופת בית שני, על מטבע מימי המרד הגדול ברומאים (66–70 לספירה)". ואולם כתיב זה מוכר היטב ממגילות מדבר יהודה שנכתבו בימי הבית השני: השם "ירושלים" כתוב בהן כמה עשרות פעמים ביו"ד אחרי הלמ"ד, כגון "במדבר ירושלים" בשורה השלישית של הטור הראשון במגילת המלחמה. אם כן הכתיב "ירושלים" לא היה נדיר בימי הבית השני וסביר להניח שאנשי ירושלים הכירוהו היטב. לפיכך אין תמה שהשם "ירושלים" נכתב בכתובת ביו"ד.

עברית או ארמית

מתוך הדברים האלה אפשר לדון בשאלה אם הכתובת כתובה בארמית או בעברית. [4] בכתובת יש ארבע תיבות בלבד, שתיים הן שמות פרטיים של האיש ושל אביו, ומהם אי אפשר ללמוד על לשון הכתובת. עוד יש בכתובת המילה בר, היינו 'בן' בארמית, וכן השם ירושלים שנוספה לו המילית מ־. המילה בר מעידה לכאורה על הארמית. ואולם אפשר שהיא חלק מן השם הפרטי, שכידוע אינו מתורגם משפה לשפה. כך למשל האיגרת מאת המצביא שמעון בן כוסבה (המכונה בר־כוכבא) מתחילה כך "משמעון בר כוסבה לאנשי עינגדי", אך האיגרת עצמה כתובה בעברית.[5] בחתימת שטר מימי מרד בר־כוכבא חתמו למשל "יהודה בן יהוסף עד" וגם "שמעון בר יהוסף עד",[6] והשטר עצמו נכתב בעברית, ואף החתימה היא בעברית, שהרי המילה עד עברית היא וכנגדה יש בארמית שהד. דוגמה נוספת: על גלוסקמה (ארון קבורה) מן המאה הראשונה לספירה לערך נמצא כתוב "יהודה בר אלעזר הסופר".[7] המילה הסופר עברית למהדרין (מקבילתה הארמית היא ספרא). אם כן אין בשם הפרטי המכיל את המילה הארמית בר כדי להעיר על לשון הכתוב. עתה נחזור לתיבה מירושלים. שני עניינים בה הנוגעים לשאלה באיזו שפה נכתבה הכתובת. הראשון הוא השימוש במילית החבורה מ־ ולא במילית הפרודה מן. הצורה החבורה (מ־) מרובה במקרא מן המילית הפרודה (מן). אך בימי הבית השני נפוץ השימוש במן הפרודה, ולדעת המדקדקים יד הארמית בדבר – שבה המילית מן הפרודה היא הרגילה באותה תקופה.[8] ואומנם בתעודות ממדבר יהודה מן התקופה ההיא השימוש ב'מן' הפרודה מרובה ביותר (יותר מ־170 פעמים), ואילו השימוש ב'מ־' החבורה ממועט (כ־27 פעמים, ומתוכן רק 5 פעמים בתעודות ארמיות).[9] לפיכך לא זו בלבד שהמ"ם החבורה מעידה על עבריותה של הכתובת אלא היא כנראה אף מעידה שהכתובת אינה ארמית. עדות נוספת לעבריותה של הכתובת עולה מן  הכתיב מירושלים ביו"ד לפני המ"ם הסופית. כאמור הכתיב הזה מצוי במקורות מארץ ישראל מימי הבית השני ואילך הכתובים עברית. החוקרים מודים שלפני זה שם העיר נכתב ירושלם ונהגה מעין yerushalem, ועל דרך זו נמצא בתרגום השבעים שנתחבר במאה השלישית לפני הספירה לערך. ומשם התגלגלה הגרסה הזאת ללשונות אירופה, כגון Jerusalem באנגלית. אולם בימי הבית השני החל לשמש בעברית הכתיב ירושלים המכוון להגייה המקובלת היום, מעין yerushalayim. כך במגילת ישעיהו השלמה מן המגילות הגנוזות ביותר מ־30 מקרים נכתב "ירושלים" כנגד "ירושלם" שבנוסח המסורה.[10] השינוי הזה התרחש בעברית בלבד.[11] לעומת זאת בארמית השם נכתב ללא יו"ד ובניקוד הטברני הלמ"ד מנוקדת בסגול יְרוּשְׁלֶם. אם כן הכתיב מירושלים שבכתובת שנתגלתה מעיד כי נכתבה בעברית ולא בארמית. ראוי אפוא להניח כי הכתובת החדשה כתובה בעברית, ועל כך מצביעים המילית החבורה מ־, והכתיב ביו"ד לפני המ"ם במילה ירושלים. ואילו המילה בר בשמו של "חנניה בר דידלוס" אין בה כדי להעיד כי הכתובת כתובה בארמית. _____________________

[1] הקריאה ביו"ד כבר הוצעה. [2] השם דדאלוס נכתב ביוונית Δαιδαλος. מניחים שצירוף האותיות αι נהגה כ־ay לפחות עד תחילת המאה השנייה לספירה, ולאחר מכן השתנה ל־e ארוכה. הכתיב ביו"ד יפה הן להגייה ב־ay הן להגייה ב־e ארוכה. על השם הזה ראו עוד כאן. [3] כך עולה מחיפוש השם Δαιδαλος בבסיס הנתונים של השמות היווניים במאגר מקוון. [4] בכלי התקשורת הכתובת הוצגה ככתובת ארמית, ב"ישראל היום" ו־ynet, וכן באתר של מוזאון ישראל. [5] ראו ע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, כרך א, עמ' 165. [6] שם, עמ' 113; ובאתר רשות העתיקות. [7] Corpus Inscriptionum Iudaeae/Palaestinae, כרך 1/I, עמ' 273. [8] י' קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח, עמ' 162. [9]  ראו ע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות, עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, כרך ב, עמ' 89­–90; 94­–97. [10] י' קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח, עמ' 80–81. [11] יש מחלוקת על סיבות השינוי: יש אומרים שהוא מושפע מן ההגיים שליד התנועה האחרונה, ויש אומרים שיש כאן תיקון יתר. ראו: A. Demsky, “Hebrew Names in the Dual Form and the Toponym Yerushalayim”, in These Are The Names, כרך 3, עמ' 11–20.

[post_title] => על כתובת חנניה מירושלים [post_excerpt] => הכותב מגיב על כמה מן ההנחות של מפענחי הכתובת ומשיב על השאלה אם הכתובת כתובה בארמית או בעברית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91%d7%aa-%d7%97%d7%a0%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-25 19:45:59 [post_modified_gmt] => 2020-01-25 17:45:59 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=31589 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הכותב מגיב על כמה מן ההנחות של מפענחי הכתובת ומשיב על השאלה אם הכתובת כתובה בארמית או בעברית. המשך קריאה >>
ילדים מגישים מתנה וילדה אחרת והכיתוב ממנו ומאיתנו

ממנוּ או מאיתנו?

WP_Post Object
(
    [ID] => 31381
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-10-10 12:30:48
    [post_date_gmt] => 2018-10-10 09:30:48
    [post_content] => בגוף ראשון רבים אפשר לומר גם מִמֶּנּוּ וגם מֵאִתָּנוּ (בלי ניקוד: מאיתנו) – "תמיד תהיה אחד ממנו" וגם "תמיד תהיה אחד מאיתנו". מִמֶּנּוּ היא נטייה של מילת היחס מִן,[1] ואילו מֵאִתָּנוּ היא נטייה של צירוף היחס מֵאֵת המשמש באותה משמעות.

הנטייה מִמֶּנּוּ משותפת לשני גופים: נסתר (הוא) ומדברים (אנחנו). שימוש כפול זה מוכר כבר מן המקרא, למשל: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג, יא) – בגוף נסתר, לעומת "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בראשית כו, טז) – בגוף מדברים. בגלל כפל המשמעות הזה רבים מעדיפים כיום לנקוט למדברים את הצורה מֵאִתָּנוּ. כך קרה שצורה זו רווחת מאוד בכל משלבי הלשון, לעומת נטיות הגופים האחרים – מֵאִתִּי, מֵאִתּוֹ, מֵאִתְּכֶם וכדומה – המשמשות בעיקר בלשון הגבוהה.

ממנוּ או ממנוֹ?

ההגייה הרווחת מִמֶּנּוֹ (בתנועת o) לנסתר נחשבת טעות. הגייה זו מושפעת מן הכינוי הרגיל של הנסתר בחולם (סִפְרוֹ, אֶצְלוֹ וכיו"ב) ונוצרה גם מתוך רצון לבדל בין צורת הנסתר לצורת המדברים. מעניין כי את ההבחנה הזאת ניסו להנהיג כבר כמה מפוסקי ההלכה בימי הביניים, בייחוד במזרח אירופה (בהקשר של הלכות גיטין). אך כאמור בלשון התקנית נוהגת צורת מִמֶּנּוּ בשורוק הן לנסתר הן למדברים כמסורת ניקוד המקרא (מִמֶּנּוּ בשורוק לנסתר כמוהו כצורות מלעיליות אחרות כגון אֵינֶנּוּ ועוֹדֶנּוּ וכמו כינוי המושא המלעילי לנסתר יִשְׁמְרֶנּוּ).

על מסורות אחרות של הגיית ממנו

לעומת נוסח המסורה למקרא, שבו אין כל הבדל בין נטיית מִן בנסתר לנטייתה במדברים, בשתי מסורות אחרות של העברית יש הבחנה בין שני הגופים האלה: בהגייה הבבלית של העברית נָהֲגָה צורת מִמֶּנּוּ לנסתר לעומת מִמֵנוּ (בצירי ובלי דגש) למדברים (השוו: יִשְׁמְרֶנּוּ – ישמור אותו; יִשְׁמְרֵנוּ – ישמור אותנו); ובמסורת השומרונים של הגיית המקרא נוהגת צורת מִמִּנּוּ לנסתר ומִמָּנוּ (כמו לָנוּ, בָּנוּ) למדברים. ההבחנה הבבלית בנטיית הגופים משתקפת בדרשה של רבי חנינא בר פפא על דברי המרגלים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא) – "אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (בבלי סוטה לה ע"א), כלומר 'אל תקרי מִמֵנוּ [אנחנו] אלא מִמֶּנּוּ [הוא]'.[2] את מסורת ההגייה הזאת מזכירים גם כמה מן המדקדקים של ימי הביניים, ובהם דונש בן לברט, יונה אבן ג'נאח ואברהם אבן עזרא. _____________________

[1] בהכפלת מילת היחס, כמו שקורה גם בצורות מִמֶּנִּי ומִמֶּנָּה.

[2] רש"י, שבמסורת שלו לא הייתה הבחנה בין נטיית מִן בנסתר ובמדברים, סבר שאין כאן מקום לדרשת 'אל תקרי', שהרי ההבדל הוא רק במשמעות ולא בצורה: "אל תקרי – לא גרס שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן". ואומנם בתלמוד הירושלמי, שכותביו לא הבחינו בין הצורות, נזכרת דרשה דומה בשם רבי שמעון בן לקיש בלא שינוי ההגייה: "דיברו דברים כלפי למעלן; כי חזק הוא ממנו – אמר כביכול לא יכיל להון [כלומר: כביכול הוא – הקב"ה – אינו יכול להם]" (תענית ד:ה, סח ע"ד).

[post_title] => ממנוּ או מאיתנו? [post_excerpt] => בגוף ראשון רבים אפשר לומר גם מִמֶּנּוּ וגם מֵאִתָּנוּ (בלי ניקוד: מאיתנו) – "תמיד תהיה אחד ממנו" וגם "תמיד תהיה אחד מאיתנו". [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%9e%d7%a0%d7%95%d6%bc-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%a0%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-08-05 14:41:08 [post_modified_gmt] => 2021-08-05 11:41:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=31381 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בגוף ראשון רבים אפשר לומר גם מִמֶּנּוּ וגם מֵאִתָּנוּ (בלי ניקוד: מאיתנו) – "תמיד תהיה אחד ממנו" וגם "תמיד תהיה אחד מאיתנו". המשך קריאה >>
אתם שאלתם? אנחנו עונים! אתכם או אותכם

נטיית מילות היחס

WP_Post Object
(
    [ID] => 2645
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2014-03-05 14:43:13
    [post_date_gmt] => 2014-03-05 12:43:13
    [post_content] => כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים); לְפִי (מן פֶּה) ועוד.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

נטייה על דרך היחיד

את נטיית מילות היחס על דרך שם עצם ביחיד נדגים בהשוואת נטיית השם סוּס ומילת היחס בִּשְׁבִיל:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּס סוסִי סוסְךָ סוסֵךְ סוסוֹ סוסָהּ
בִּשְׁבִיל בשבילִי בשבילְךָ בשבילֵךְ בשבילוֹ בשבילָהּ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּס סוסֵנוּ סוסְכֶם סוסְכֶן סוסָם סוסָן
בִּשְׁבִיל בשבילֵנוּ בשבילְכֶם בשבילְכֶן בשבילָם בשבילָן
על דרך היחיד נוטות גם מילות היחס האלה: אֵצֶל, בִּגְלַל, בַּעֲבוּר, בְּעַד, בְּתוֹךְ, זוּלַת, לְיַד, כְּמוֹת, לְמַעַן, לְעֻמַּת, לִקְרַאת, לְשֵׁם, מוּל, נֶגֶד, נֹכַחעַל יַד. כמה מילות יחס יסודיות שונות בנטייתן בגופים נוכחת ומדברים, והן נוטות בקמץ ולא בצירי: ב (בָּךְ, בָּנוּ), ל (לָךְ, לָנוּ), עם (עִמָּךְ, עִמָּנוּ); את במשמעות 'עִם' (אִתָּךְ, אִתָּנוּ); כך גם ציין המושא את (אוֹתָךְ, אוֹתָנוּ). בנטיית הנסתרים והנסתרות של כמה מילות יחס מופיע כינוי הגוף הארוך 'הם', 'הן': ל ( לָהֶם, לָהֶן), ב (בָּהֶם, בָּהֶן לצד בָּם, בָּן), עם (עִמָּהֶם, עִמָּהֶן לצד עִמָּם, עִמָּן).

נטייה על דרך הרבים

מילות יחס אחרות נוטות כשם עצם ברבים, ובלי כינוי הגוף הן זהות בצורתן לשם עצם במעמד נסמך רבים. נדגים זאת בצורת הרבים סוּסִים (סוּסֵי־) ובמילת היחס כְּלַפֵּי:
מדבר נוכח נוכחת נסתר נסתרת
סוּסִים סוּסֵי- סוּסַי (סוסיי) סוסֶיךָ סוּסַיִךְ (סוסייך) סוסָיו סוסֶיהָ
כְּלַפֵּי כלפַּי (כלפיי) כלפֶּיךָ כלפַּיִךְ (כלפייך) כלפָּיו כלפֶּיהָ
מדברים נוכחים נוכחות נסתרים נסתרות
סוּסִים סוּסֵי- סוסֵינוּ סוסֵיכֶם סוסֵיכֶן סוסֵיהֶם סוסֵיהֶן
כְּלַפֵּי כלפֵּינוּ כלפֵּיכֶם כלפֵּיכֶן כלפֵּיהֶם כלפֵּיהֶן
על דרך הרבים נוטות גם מילות היחס בִּידֵי, עַל יְדֵי, בִּלְעֲדֵי, לְגַבֵּי, לִפְנֵי. מבחינה היסטורית מדובר במילים שהסתיימו בעיצור יו"ד שהפך אם קריאה. המילים עַל, עַד ואֶל שייכות גם הן לקבוצת המילים הזאת, ואת היו"ד אפשר לראות בצורותיהן הקדומות: עֲלֵי, עֲדֵי, אֱלֵי. גם מילות היחס תַּחַת ואַחַר נוטות על דרך הרבים – אולי מתוך היקש לניגודיהן עַל ולִפְנֵי (לפי הסבר זה הצורה אַחֲרֵי נוצרה מן הצורה אַחַר ולא להפך). מילת היחס תַּחַת נוטה גם על דרך היחיד (תַּחְתָּם וגם תַּחְתֵּיהֶם).

נטיות מיוחדות

בֵּין

למילת היחס בֵּין נטייה מעורבת: בגופי היחיד על דרך היחיד – בֵּינִי, בֵּינְךָ, בֵּינֵךְ, בֵּינוֹ, בֵּינָהּ; בגופי הרבים על דרך הרבים – בֵּינֵינוּ, בֵּינֵיכֶם, בֵּינֵיכֶן, בֵּינֵיהֶם, בֵּינֵיהֶן. בגוף שלישי רבים ורבות משמשת גם הנטייה על דרך היחיד – בֵּינָם, בֵּינָן, ובימינו מקובל להשתמש בצורות אלו בעיקר במבנים 'בינם ובינם', 'בינם לבין עצמם' וכדומה.

כְּמוֹ

במילית כְּמוֹ נוסף למילת היחס כ הרכיב הקדום 'מוֹ', ובצורות הנוטות הוא נמצא תמיד. למילית זו נוספים כינויים ארוכים, וחלק מן הנטיות מיוחדות: כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ, כָּמוֹךְ, כָּמוֹהוּ, כָּמוֹהָ, כָּמוֹנוּ, כְּמוֹכֶם, כְּמוֹכֶן, כְּמוֹהֶם, כְּמוֹהֶן. לצד כְּמוֹ משמשת הצורה כְּמוֹת שירשנו מלשון חז"ל. נטייתה על דרך היחיד: כְּמוֹתִי, כְּמוֹתָם וכיו"ב.

מִן

בנטיית המילית מִן הנו"ן נבלעת ובמקומה בא דגש (למשל מִכֶּם). בחלק מן הנטייה מילת היחס מוכפלת (למשל מִמֶּנִּי = מִן+מִן+נִי). הנטייה המלאה: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן. בגופים נסתר ונסתרת משמשות לעתים בלשון הגבוהה הצורות הֵימֶנּוּ והֵימֶנָּה שירשנו מלשון חז"ל.

לְפִי

מילת היחס לְפִי מסתיימת בתנועה, ולכן יש לה נטייה מיוחדת: לְפִי, לְפִיךָ, לְפִיךְ, לְפִיו, לְפִיהָ, לְפִינוּ, לְפִיכֶם, לְפִיכֶן, לְפִיהֶם, לְפִיהֶן.

עמדי

לצד הצורות הנוטות של עִם משמשות גם צורות כגון עִמָּדִי, עִמָּדוֹ.

תיקון שגיאות נפוצות בנטיית מילות היחס:

אֶתְכֶם, אֶתְכֶן (ולא אותכם, אותכן) – נטיות אלו של ציין המושא 'את' שונות מן הנטיות האחרות שבהן יש חולם (אוֹתִי, אוֹתְךָ), כנראה משום שהן בעלות מבנה הברתי שונה (ההברה הראשונה סגורה). נעיר כי הצורה "אוֹתְכֶם" מתועדת במקרא פעם אחת בלבד (יהושע כג, טו), לעומת כשלוש מאות פעמים אֶתְכֶם.[1] אוֹתָךְ, אִתָּךְ (ולא אותֵך, אתֵך) – כמו לָךְ, בָּךְ. השיבוש נובע מהיקש לנטייה הרגילה של מילות היחס על דרך היחיד (בגללֵך, לידֵך). אֶצלֵךְ (ולא אצלָך) – מילת היחס אצל נוטה לפי נטיית היחיד הרגילה (כמו בגללֵך). אֶצְלָם, בִּשְׁבִילָם (ולא אצלהם, בשבילהם) – מילות יחס אלו נוטות על דרך היחיד. עָלַיִךְ, אֵלַיִךְ, בִּלְעָדַיִךְ (ולא עלֵיך, אלֵיך, בלעדֵיך) – מילות יחס אלו נוטות על דרך הרבים. בכתיב חסר הניקוד: עלייך, אלייך, בלעדייך. מִמֶּנּוּ, הֵימֶנּוּ (ולא ממנוֹ, הימנוֹ) – מקור השורוק בכינוי הארוך ־הוּ. בדומה לכך גם אֵינֶנּוּ, עוֹדֶנּוּ (ולא איננוֹ, עודנוֹ). כְּמוֹהֶם, כְּמוֹכֶם (ולא כָּמוהם, כָּמוכם) – לפי כללי הדקדוק המילים מוטעמות בהברה האחרונה (־ֶהם, ־כֶם), ולכן תנועת ההברה הראשונה מתקצרת לשווא. אֲלֵיכֶם, אֲלֵיהֶם (ולא אֵליכם, אֵליהם) – בגלל המרחק מן ההברה המוטעמת הצירי באל"ף הופך לחטף פתח. בינינו, ביניכם-ן, ביניהם-ן (ולא ביננו, בינכם, בינהם) – נטיות אלו הן על דרך הרבים, ולכן יש לכתוב יו"ד לפני הכינויים (כמו סוסינו – הסוסים שלנו).  

_________________ [1] לצד הצורות הצפויות אוֹתָם ואוֹתָן יש במקרא אֶתְהֶם (חמש פעמים) ואֶתְהֶן (שלוש עשרה פעמים), ואף פעם אחת אוֹתְהֶם ואוֹתְהֶן ביחזקאל.

[post_title] => נטיית מילות היחס [post_excerpt] => מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%a1 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-17 22:41:15 [post_modified_gmt] => 2021-11-17 20:41:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=2645 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים. המשך קריאה >>

פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא

WP_Post Object
(
    [ID] => 13833
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-26 09:00:14
    [post_date_gmt] => 2016-01-26 07:00:14
    [post_content] => בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של יתרו במחנה בני ישראל ועל העצה שהשׂיא למשה.

חוקר הלשון וחבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר מרדכי מישור שם לב לעובדה שהסיפור הזה, ובעיקר דיבורו של יתרו, מאופיין בריכוז של מילים וצורות לשון חריגות. הנה כמה דוגמאות:
  1. בפסוק ט נאמר כך: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". הפועל וַיִּחַדְּ (במלעיל, מן השורש חד"י, על דרך וַיִּחַן מן השורש חנ"י) בא כאן במקום הפועל העברי המצופה וַיִּשְׂמַח ובולט בזרותו. פועל זה נדיר מאוד במקרא אך רגיל לפחות בשפה שמית אחת – ארמית. מארמית ומאותו השורש גם שאלה עברית המקרא את המילה חֶדְוָה (שִׂמְחָה).
  2. בפסוק יד נאמר: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב". השתמרות הנו"ן של מילת היחס מִן בצירוף מִן בֹּקֶר חריגה. בעברית היינו מצפים לאחת משתי אפשרויות: או מִבֹּקֶר (הנו"ן מידמה כשאין לפני שם העצם ה"א הידיעה) או מִן הַבֹּקֶר (הנו"ן נשמרת לפני ה"א הידיעה, כבפסוק הקודם, פסוק יג: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב"). לעומת זאת הנו"ן של מילת היחס מן משתמרת בשפות שמיות אחרות, כמו ארמית, הרבה יותר מבעברית.
  3. בפסוק יח נאמר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". הצורה עֲשֹׂהוּ חריגה מאוד. בעברית הצורה המצופה היא עֲשׂוֹתוֹ (עֲשׂוֹת ולא עֲשֹׂה היא צורת המקור הנטוי).
  4. בפסוק כא נאמר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". השימוש בפועל תחזה מפתיע. חזה הוא מקבילו הארמי של הפועל העברי ראה, והוא נדיר מאוד בפרוזה המקראית. בעברית המקרא הוא משמש כמעט אך ורק בלשון השירה והנבואה. גם משמעות הפועל מעניינת: תחזה בהקשר הזה מובנו 'תבחר', והקורא העברי מצפה כאן או לפועל תבחר – כפי שנאמר בהמשך כאשר משה שומע לעצת חותנו: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל" (פסוק כה) – או לפועל תִראה כמצוי בתשובת אברהם ליצחק: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ט; משמעות יִרְאֶה כאן היא 'יבחר').
דוגמאות אלו ואחרות, שבהן ניכר דיבורו המוזר של יתרו, אינן פרי המקרה. לדברי ד"ר מישור, נשזרו בסיפור הזה מילים וצורות לשון לא אופייניות לעברית המקרא המְּשַׁוות לדיבורו של יתרו נופך זר ולסיפור כולו יֶתֶר אותנטיות. כך נעשה גם כאן וגם במקרים אחרים בתנ"ך שבהם אחת הדמויות הראשיות איננה מבני ישראל. כידוע יתרו כוהן מדיין היה, ומכאן שמדיינית הייתה שפתו. סביר שבשפה זו דיבר עם משה, שחי במדיין שנים רבות. האם ידועים לנו שפתו של יתרו או מאפייניה? לצערנו לא. אבל ידועות לנו שפות שמיות אחרות, כמו ארמית, וחלק גדול מדיבורו המיוחד של יתרו נראה לנו ארמי יותר מעברי. בין שחריגות אלו משקפות ארמית ובין שהן משקפות מדיינית או שפה שמית אחרת, שונות הן מעברית המקרא הרגילה ומקנות לדיבורו של יתרו ניחוח זר התורם לאמינות הסיפור. [post_title] => פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8%d7%95-%d7%93%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%96%d7%a8-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-11-20 08:31:31 [post_modified_gmt] => 2018-11-20 06:31:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13833 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך מִן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך מִן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>