WP_Post Object
(
    [ID] => 85498
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2023-11-27 15:51:22
    [post_date_gmt] => 2023-11-27 13:51:22
    [post_content] => בשיח הכללי רגיל הצירוף "לקח אחריות", ואולם בעלי הסגנון מעדיפים להימנע ממנו, משום שהוא בבואה של take responsibility באנגלית.[1] המקפידים להתנסח ברוח העברית יאמרו 'קיבל עליו אחריות' או 'נשא באחריות'. ואולם הצירופים האלה אינם שווים במשמעם בכל הקשר. הינה פירוט הדברים.
קיבל עליו אחריות
הצירוף 'קיבל עליו אחריות' הוא מירושת התלמוד הבבלי, אלא שבלשון התלמוד אחריות היא התחייבות כלכלית דווקא, שעבוד של נכסים להלוואה וכיוצא בה. במסכת כתובּות נאמר: "אין עושין כתובּת אשה מטלטלים... במה דברים אמורים משלא קיבל עליו אחריות, אבל קיבל עליו אחריות – עושין" (נו ע"ב). כתובּה היא כידוע מסמך המפרט את ההתחייבויות הכלכליות של הבעל כלפי האישה, ולפי הגמרא אין אפשרות לייחד מיטלטלין (נכסים שאינם נדל"ן) לפירעון הכתובה, אלא אם הבעל "קיבל עליו אחריות", כלומר שִעבד לכך רכוש אחר (למקרה שהמיטלטלין יאבדו).[2] אם כן 'אחריות' במקורות הקדומים היא בעיקרה התחייבות כלכלית, ואילו 'אחריות' בימינו, עניינה כללי יותר: נכונות או התחייבות להתנהלות תקינה; מידת הדאגה לתפקוד תקין של מה שמופקדים עליו.

בספרות ההלכה אדם 'מקבל עליו אחריות' כשם שהוא 'מקבל עליו' דברים אחרים: עול מלכות שמיים, עול מצוות, "לזון [=לפרנס] את בן אשתו ואת בת אשתו" (בבלי כתובות נא ע"ב) ועוד. הצירוף 'קיבל על' מוכר בספרות העברית למן מגילת אסתר שבספרי המקרא המאוחרים: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" (ט, כז); הוא נפוץ בספרות התלמודית (גם בארמית) והוא משמש והולך עד ימינו: 'קיבל עליו את הדין', 'קיבל עליו את התפקיד', 'קיבל עליו להשלים את המשימה', וגם – 'קיבל עליו אחריות' (גם אם כאמור נתרחב תחום הוראתה של 'אחריות').

בימינו רבים נוקטים "קיבל אחריות", בהשמטת מילת היחס 'על', ואולם בדרך זו משתנה המשמעות המקורית של הצירוף: 'קיבל עליו' משמעותו פעילה (אקטיבית), ואילו 'קיבל' סתם משמעותו סבילה (פסיבית).[3] לפי זה השמטת מילת היחס 'על' אינה מומלצת, ומוטב לדבוק בלשון המקורות: 'קיבל עליו אחריות'.
נשא באחריות
הצירוף 'נשא באחריות' נוצר בעברית החדשה, כנראה על פי צירופים דומים כגון 'נשא בעול'[4]  מלשון חכמים (משנה אבות ו, ו), וסביר שהוא הושפע מאנגלית: to bear responsibility, ואולי עוד קודם לכן מגרמנית: Verantwortung tragen. הצירוף 'נשא באחריות' רווח במיוחד בלשון החוק, כך למשל בסעיף 34 לחוק העונשין (בעניין הגנה עצמית): "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו" – 'לשאת באחריות' מקביל אל 'לתת את הדין' (ולמעשה הוא קרוב אל "נשא עוון" שבמקרא),[5] ולפי זה הוא מתאים יותר בהקשר של הודאה באשמה או כישלון: "הוא ידע על הפרשה ולכן עליו לשאת באחריות ולהתפטר". 'נשא ב־' משמש בימינו בהוראה דומה גם בצירוף 'נשא בתוצאות'.

סיכומו של דבר: מי שמקבל עליו אחריות הוא מי שמסכים להשתדל בעניין מסוים או להיות ערב לו, ואילו מי שנושא באחריות הוא מי שמוטלת עליו האחריות, ולאחר מעשה – הוא מי שמודה שיש לו חלק בעניין שלא עלה יפה.[6] לקחת אחריות זר לעברית ומוטב להימנע ממנו.

_______________________________
[1] וכן Verantwortung übernehmen בגרמנית.
[2] בספרות ההלכה מקרקעין הם "נכסים שיש להם אחריות" ומיטלטלין הם "נכסים שאין להם אחריות" (ראו למשל קידושין כו ע"א).
[3] ייתכן ש'קיבל אחריות' ו'לקח אחריות' השפיעו זה על זה בכיוונים מנוגדים: השמטת מילת היחס 'על' בצירוף 'קיבל אחריות' עשויה לנבוע מהשפעת הביטוי המקביל 'לקח אחריות', ומנגד סביר שהדוברים מעדיפים את 'לקח אחריות' כשבכוונתם להביע פעולה אקטיבית, אך כאמור 'קיבל עליו אחריות' עונה על הצורך הזה.
[4] במקרא מוצאים פעם אחת 'נשא עול': "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (איכה ג, כז).
[5] ל"נשא עוון" במקרא יש גם הוראה אחרת – ביחס לאל – "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד, ז), כלומר 'סולח'.
[6] דומה שהתרוצצותם של הפעלים 'נשא' ו'קיבל' בהקשרים האלה אינה מיוחדת רק לימינו. הצירוף המקראי 'נשא עוון' מיתרגם בתרגומים הארמיים למקרא 'קַבֵּל חובא', למשל בספר ויקרא: "וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ה, יז) = וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ.
    [post_title] => אחריות – לוקחים, מקבלים או נושאים?
    [post_excerpt] => אחריות במקורות העברית אינה בדיוק האחריות של ימינו, ובכל זאת – מה עושים בה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 12:41:52
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 10:41:52
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=85498
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 45042
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-10-19 12:49:01
    [post_date_gmt] => 2020-10-19 09:49:01
    [post_content] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. למשל על הפסוקים "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם..." דברים ו, ו–ז) נאמר במדרש ספרי דברים: "ודברת בם – עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם".

לצד הצירוף השמני משמש הצירוף הפועלי נשא ונתן – המציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הידיינות בעניין משפטי או הלכתי וכדומה. לדוגמה: "כך היה מנהגן של הדיינין: בעלי הדין עומדין לפניהן, ושומעין את דבריהן, ומוציאין אותן לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר" (ספרא קדושים ב, ב).[1]

בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהקשר של פעולות מסחריות יום־יומיות, אלא בהקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהקשר של הסדרת יחסי עבודה או הסדרים בין ארגונים כגון מפלגות ומדינות.

דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' התגלגלה הצורה הסגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מ(י)קח וממכר' אינו אלא 'קנייה ומכירה'.

צירוף נוסף הנרדף ל'משא ומתן' הוא שקלא וטריא השאול מארמית התלמוד (מילולית: לקיחה וזריקה), והוא משמש במשמעות הידיינות, כגון הידיינות משפטית.

הצירוף משא ומתן מציין פעולה הדדית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו. ואולם חוקרים העלו השערה שמקור הצירוף בפעולה שאינה הדדית. בתעודות עתיקות הכתובות באכדית צמד הפעלים našû–nadānu (המקבילים ל'נשא' ו'נתן' בעברית) מציין העברת נכס – אדמה או רכוש – לאדם: יש ששני הפעלים באים יחד לציון העברת הנכס, ויש שאלו שתי פעולות: לקיחת הנכס מאחד ונתינתו לאחר.[2]

הערות לשוניות

א. הצירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים ליידע רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נדיר יותר בשימוש).

ב. רווח מאוד בלשון הנוהגת המבנה המורכב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש הממליצים לנקוט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.

ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם' כבר בלשון חז"ל: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עימהן" (משנה עבודה זרה א, א).[3] כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הושגה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין עובדים".

__________________________________
[1] לשימוש בצמד 'נשא ונתן' לצורותיו יש עדויות כבר בספרות בית שני. במשלי בן־סירא (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) נאמר "על מקום תפקיד מספר, שואה ותת הכל בכתב" (מב, ז). שׂואה היא צורת מקור מקבילה לצורה שֵׂאת. בכתב יד מן הגניזה בא הנוסח המקביל "מתת ולקח". כנראה הכוונה היא שיש לתעד בכתב ענייני מסחר. במגילת ברית דמשק (המאה הראשונה לפנה"ס) נכתב: "ואיש מכל באי ברית אֵל אל ישא ואל יתן לבני השחת...".
[2] בכתבי המזרח הקדום משמש בנוסחה הזאת לעיתים פועל המקביל ל'לקח' (במקום הפועל המקביל ל'נשא'). והינה במקרא אפשר למצוא תיאור של העברת נכס באמצעות הפעלים 'לקח' ו'נתן', למשל: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם" (בראשית כ, יד); "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (פרשת המלך, שמואל א ח, יד).
[3] בהקשר המסחרי משמשת בלשון חז"ל מילת היחס 'ב' לציון הדבר הנסחר, למשל: "מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן" (משנה פאה ח, ט).
    [post_title] => מַשָּׂא וּמַתָּן
    [post_excerpt] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a9%d7%90-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-14 16:55:58
    [post_modified_gmt] => 2023-09-14 13:55:58
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45042
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 33764
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-02-28 15:10:36
    [post_date_gmt] => 2019-02-28 13:10:36
    [post_content] => שמות הצדדים והכיוונים הם יָמִין ושְׂמֹאל, ודווקא מפני שהאחד הוא ניגודו של האחר, זהו צמד מילים רווח משחר ימיה של העברית. לדוגמה: "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים ה, כט).

נטיית שתי המילים האלה בכינויי הקניין היא הנטייה הצפויה: יְמִינִי, יְמִינְךָ, יְמִינוֹ וכו'; שְׂמֹאלִי, שְׂמֹאלְךָ, שְׂמֹאלוֹ וכו'. ואולם מן המילים האלה נגזרים גם שמות תואר בתוספת הסיומת ־ִי, וצורתם אינה הצורה הצפויה: משְׂמֹאל מתקבל שְׂמָאלִי (ולא שְׂמֹאלִי), ומימין – יְמָנִי (ולא יְמִינִי).

התנועה המקורית של המ"ם במילה שְׂמֹאל הייתה a ארוכה, כמו בצורתה בערבית שַׁמַאל. בעוד במרבית צורותיה תנועה זו השתנתה ל־o, שינוי הידוע כמעתק הכנעני, בצורה שְׂמָאלִי מעתק זה לא חל.

ידוע שבגלל קִרבת המשמעות (קרבה סמנטית) בין צמדי מילים הפוכות הן יכולות להיות מושפעות זו מזו בצורתן. כך למשל יש המסבירים את צורות הפועל לָקַח בלי הלמ"ד, כגון יִקַּח, קַח, כהשפעת צורות הפועל נָתַן בלי הנו"ן (יִתֵּן, תֵּן); כך גם במקרא נמצא את הזוג "וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו" (יחזקאל מג, יא) – 'מובאיו' על דרך גזרת פ"י אף על פי ששורש המילה הוא בו"א.

בדרך דומה השפיעה הצורה שְׂמָאלִי על בת זוגה, וכך כבר בלשון המקרא ניגודו של שְׂמָאלִי הוא יְמָנִי, למשל: "וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז" (מלכים א ז, כא). הצורה יְמִינִי או אִישׁ יְמִינִי משמשת במקרא רק בכינויו של מי שמתייחס על שבט בנימין מפני שבמקרה זה ימיני כמוהו כראובני או שמעוני, ואינו חלק מצמד מילים מנוגדות.
    [post_title] => ימני ושמאלי
    [post_excerpt] => מן המילים  יָמִין ושְׂמֹאל נגזרים שמות תואר בתוספת הסיומת ־ִי, וצורתם אינה הצורה הצפויה: משְׂמֹאל מתקבל שְׂמָאלִי (ולא שְׂמֹאלִי), ומימין – יְמָנִי (ולא יְמִינִי).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-12 12:57:02
    [post_modified_gmt] => 2024-09-12 09:57:02
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33764
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5618
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-20 11:15:52
    [post_date_gmt] => 2014-08-20 08:15:52
    [post_content] => צמדי הפעלים לָוָה והִלְוָה, שָׁאַל והִשְׁאִיל, שָׂכַר והִשְׂכִּיר דומים זה לזה במשמעם וביחס שבין רכיביהם: שלושתם מציינים העברת דבר מאדם לאדם לצורך השימוש בו לזמן מוגבל; בשלושתם מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו – בדומה ליחס בצמד הפעלים לָקַח ונָתַן. (יחס מוכר יותר בין קל להפעיל הוא של פועל "רגיל" בבניין קל ופועל גורם בבניין הפעיל, כגון לָבַשׁ והִלְבִּישׁ.)

את צמדי הפעלים האלה ירשנו מן המקורות: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב... וְהִלְוִיתָ [הפעיל] גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה [קל]" (דברים כח, יב), "...וַיִּשְׁאֲלוּ [קל] מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם [הפעיל]..." (שמות יב, לה–לו), "מקום שנהגו להשכיר [הפעיל] אילנות עם השדות – הרי הן של שוכר [קל], בפני עצמן – הרי הן של משכיר [הפעיל]" (תוספתא בבא מציעא ט, ד). על היחס שבין הבניינים קל והפעיל בצמדים אלו כבר עמד רש"י בפירושו לכתוב "וְהַעֲבַטְתָּ... וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט" (דברים טו, ו), שבו צמד פעלים נוסף מעין זה – עָבַט והֶעֱבִיט (לָווה תמורת משכון והלווה תמורת משכון). וכך כותב רש"י: "כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה [=הלוֹוֶה], כמו ולוית".

בלשוננו היום לא תמיד נשמרת ההבחנה, ורבים נוקטים את הפעלים בבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח, כגון "השאלתי את הספר מהספרייה". יש הרואים בכך השפעה של הלעז, שכן כמה פעלים מקבילים בלשונות אירופה משמשים בשני הכיוונים, והבחנת המשמעות היא על פי ההקשר ומילות היחס. למשל: liehen בגרמנית, ליַיען ביידיש (ללוות וגם להלוות),  rent באנגלית (לשכור וגם להשכיר), louer בצרפתית (לשכור וגם להשכיר).

השימוש בצורת פועל אחת לשני כיווני הפעולה איננו מפריע לדוברים שהרי די במילת יחס להביע את הכיוון: 'השאיל מ' או 'השאיל ל'. גם בשמות הפעולה משמשת צורה אחת לשני הכיוונים: הלוואה, השאלה (וגם שאילה) והשכרה (וגם שכירה ובעיקר שכירות), וכך גם מעמדו של הדבר העובר מיד ליד: אותה הדירה יכולה להיחשב מושכרת או שכורה, הספר שאול או מושאל והכסף מולווה (כאן אין כלל צורה לציון ההיבט של הלוֹוה).

השימוש בצורות מבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח אופייני מאוד לעברית בת זמננו, אך אפשר למצוא כדוגמתו כבר ברובדי לשון קודמים. למשל: "לא ילוונו ולא יַלווה ממנו" (משנה נדרים ד, ו על פי ניקוד כ"י קאופמן); "מלהלוותן מלהלוות מהן" (ירושלמי עבודה זרה א:א,לט ע"א); "השכיר ממנו בדינר לחֹדש" (תוספתא בבא מציעא ד, ה); "או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו" (רש"י על מועד קטן יא ע"ב); "אסור... מלהשאילן ומלהשאיל עימהן" (משנה עבודה זרה א, א על פי כ"י קאופמן).

שלא כבלשון ימינו, בחיבורים מרובדי לשון קודמים אפשר למצוא גם שימוש בצורות בבניין קל (כגון 'לווה' ו'שכר') לציון הנותן: "הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם" (תנחומא וירא, מב); "האומר לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו" (תוספתא בבא מציעא ז, ז).

מכל מקום בלשון התקנית ראוי לשמור על ההבחנה: הם משכירים לי את הדירה, ואני שוכר אותה; אני משאילה לך את הספר ואתה שואל אותו ממני; את מלוָוה לי כסף ואני לוֹוָה אותו ממך. הבחנה זו חשובה במיוחד בלשון המשפטית, כגון בחקיקה ובחוזים. כך למשל בחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971: "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" [סע' 13(א)], "המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל" [סע' 29(א)].

 

על הפעלים לווה, שאל ושכר

הפעלים לָוָה, שָׁאַל ושָׂכַר קרובים במשמעם אך אינם זהים:
לָוָה – לקח דבר על מנת להחזיר אחר כך את תמורתו. משמש בעיקר בהקשר של כסף.
שָׁאַל – לקח דבר על מנת להחזירו לאחר השימוש בו.
שָׂכַר – לקח דבר לשימוש זמני תמורת תשלום. משמש בהקשר של חפצים, מבנים ומקומות, וכן בהקשר של בעלי מקצוע ושירותים שונים.
    [post_title] => לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר
    [post_excerpt] => בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b8%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-06-26 11:17:29
    [post_modified_gmt] => 2024-06-26 08:17:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5268
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-11 15:11:54
    [post_date_gmt] => 2014-08-11 12:11:54
    [post_content] => זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים.

בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם: מתחתנים בלשון היום־יום ונישאים בעיקר בהקשרים רשמיים ובלשון גבוהה. מבחינה זו ההכרעה מה לכתוב בהזמנה תלויה באופי שרוצים לשוות לה – פשוטה ואישית או טקסית וחגיגית.

למבקשים להכריע על פי הנוֹהֵג בלשון המקורות צפויה אכזבה, שכן שימושם של פעלים אלו בספרות העתיקה שונה מזה של ימינו – בעיקר מסיבות חברתיות ותרבותיות.

בלשון המקרא התחתן פירושו 'התקשר עם משפחה אחרת בקשרי נישואים', כמפורט בהצעה של חמור אבי שכם לבני יעקב: "וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ – בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ, וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם" (בראשית  לד, ט). בעולם העתיק נתפס קשר הנישואים כקשר בין משפחות, ובפרט בין אבי האישה ובין האיש הנושא אותה: "וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה..." (מלכים א ג, א). האיש ואבי האישה התחתנו – כלומר יצרו ביניהם קשר המבוסס על נישואים, ואילו האישה לא נתפסה כצד שווה בקשר. משמעות זו של השורש חת"ן השתמרה עד היום במילים המקראיות חתן (האיש ביחס להורי אשתו), חותן וחותנת, וכן במילה מחותנים (הורי בני הזוג אלה ביחס לאלה) אשר נוצרה בימי הביניים. השימוש בפועל התחתן לציון קשרי משפחה על בסיס נישואים נמשך עד העת החדשה. בשימוש זה רגיל המבנה 'התחתן ב', אך יש גם 'התחתן עם'.

בלשון המקרא הפועל המציין את פעולת הנישואים עצמה הוא לָקַח – כפי שראינו לעיל בכתוב על שלמה "וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה". בלשון חז"ל משמש באותה המשמעות הפועל נָשָׂא – האיש נושא את האישה והאישה נישאת.

שימושי הלשון האלה משקפים את המציאות החברתית והתרבותית שהייתה בימים עברו. אך בעת החדשה נעשו הנישואים שוויוניים יותר ונוצר צורך בפועל המביע את הדדיות הפעולה. הפעלים התחתנו ונישאו – בבניינים התפעל ונפעל – קיבלו אפוא הוראה הדדית בדומה לפעלים רבים בבניינים אלו: 'התכתבו', 'התקוטטו', 'התפייסו', 'התנשקו', 'נפגשו', 'נדברו', 'נועדו' ועוד ועוד.

יתרה מזו, בלשון המקורות אף אפשר למצוא פה ושם שימושים דומים לאלו של לשון ימינו: במדרש שיר השירים רבה א, ד מצאנו התחתן לציון הקשר בין בני הזוג עצמם ("יום שנתחתן שלמה לבת פרעה נְכֹה מלך מצרים"), ובמשנה כתובות ז, י מצאנו נישאו גם ביחס לגברים. שימושים אלו אינם מעידים על שינוי במעמד האישה או בתפיסת הנישואים, אלא נובעים מגלגולי משמעות פשוטים כגון מעבר מן המשמעות הכללית של יצירת הקשר בין המשפחות למשמעות המצומצמת של התקשרות בין בני הזוג.

בעברית החדשה נעשו גם פעלים אחרים הקשורים לקשרי נישואים פעלים הדדיים: בלשון המקורות האיש מארס (או מארשׂ) את האישה והאישה מתארסת, אך בימינו מקובל לומר ששני בני הזוג התארסו (לרוב לא במשמעות ההלכתית של המושג); בלשון המקורות האיש מגרש את האישה והאישה מתגרשת או מגורשת, אך בימינו מקובל לומר ששני בני הזוג התגרשו.

השוויוניות באה לידי ביטוי גם בצורות הבינוני הפעוּל המציינות מצב: נשוי ונשואה, ארוס וארוסה (וכן מאורס ומאורסת), גרוש וגרושה. בספרות חז"ל צורות הנקבה הן צורות סביל. את צורות הזכר אפשר להסביר כגזירה לאחור מצורות הנקבה. הדבר ניכר בהיקרות היחידה של המילה 'גרוש': "גרוש שנשא גרושה" (בבלי פסחים קיב ע"א). את הצורה נשוי אפשר לקשור גם לתופעה הכללית של חילופי בינוני פָּעוּל ובינוני פּוֹעֵל בלשון חז"ל, כלומר נשוי = נושא (אישה).

והעיקר שיהיה במזל טוב!
    [post_title] => מתחתנים ונישאים
    [post_excerpt] => זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים. בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-06 10:04:01
    [post_modified_gmt] => 2021-05-06 07:04:01
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5268
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6054
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2012-05-31 11:04:20
    [post_date_gmt] => 2012-05-31 08:04:20
    [post_content] => 
המאמר הוא הרצאה שנשאה הכותבת לפני עורכי הספרים המדעיים באוניברסיטה הפתוחה בקיץ תשמ"ח.
הדברים מובאים בשינויים קלים בכתיב (לפי מה שנהג בזמן פרסום המאמר) ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.
הקדמה
כלל נקוט באקדמיה ללשון העברית, גם אם לא קיבל גושפנקה רשמית, שבענייני ניסוח אין היא מתערבת התערבות של ממש. רק לעתים רחוקות היא נזקקת לדיון בסוגיה של ניסוח, וגם אז מסקנת הדיון בוועדת הדקדוק נאמרת בדרך המלצה, וההחלטה אינה מובאת לדיון במליאת האקדמיה.
הסיבה למנהגה זה כפולה היא בעיקר. האחת: דרכי ניסוח, שלא כשימוש במילים, משתלבות כחלק בלתי נפרד בסגנונו של הכותב, וסגנון הוא מן הדברים המסורים לטעמו של אדם. והשנית: כתיבתו של אדם היא תולדה של חינוך ממושך, תולדה של קריאת דברי ספרות הכתובים בלשון של מופת, והם נספגים בו עד שנעשים חלק ממנו. משנתמעטו הדורות, ודברי ראשונים שוב אינם שגורים בפי הבריות כדרך שהיו שגורים לפנים, וניסוחם שוב אינו מתנגן בלב, נתמעטו גם אנשים המסוגלים לצקת את פרי רוחם בכֵּלים המתוקנים שנועדו לכך מימים ראשונים, ועל כורחם משמשים אותם כלי הלשון שמקרוב באו.
נוסיף על דברים אלו עוד שיקול אחד. מטבעות לשון פושטים צורה ולובשים צורה. פעמים שביטוי חדש מתחבב על הבריות, ואף על פי שאינו מכוון לדרכי הניסוח של ראשונים, אין בו פסול גמור, וקשה לנעול בפניו את שערי הכניסה ללשוננו.
1. דרך הדגשת עושה הפעולה
למרות המדיניות של אי־התערבות, ראתה האקדמיה להחליט על שני שימושי לשון פסולים הקשורים בסגנון. החלטה אחת היא דרך ההדגשה של עושה הפעולה, מעין: "הייתה זו הוועדה שחננה את האסיר". ניסוח מעין זה על טהרת התרגום הוא. הניסוח העברי המתוקן כך הוא: "הוועדה היא שחננה את האסיר". העמדת עושה הפעולה בראש המשפט משנה אותו למעשה מנושא לנשוא, ושינוי זה משַווה לו את אופי החידוש במשפט, ומכאן גם את אופי ההדגשה. מכל מקום כך הוא הניסוח בעברית, מעין דברי ראשונים: "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך".
2. משפט זיקה לא מקושר
ההחלטה האחרת של האקדמיה קשורה בהשמטת השי"ן במשפטי הזיקה, שאבא בנדויד מכנה אותה עקירת שי"ן,[1] ורמז יש בשם הזה, שרעה עקירה זו ללשוננו כעקירת שן. כוונתי, כמובן, למשפטים מעין: "הנושא עליו דיברנו", "המעיין ממנו שתינו". משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, אף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". משפטים עקורי שי"ן מעין המשפטים שהובאו לדוגמה אין להם כל ייחוס בלשוננו. הטוען שיש כמותם במקרא ובלשון ימי הביניים, טענתו אינה טענה. אמנם במקרא מצויים פסוקים דוגמת "צור חסיו בו" (לא: צור אשר חסיו בו) וכן: "הָעֵדר ניתן לך" (לא: העדר אשר ניתן לך), ועוד הרבה כמותם. ואולם כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה, והייתה בה, כמובן, גם נטייה לבחירת צורות עתיקות אחרות בלשון, כגון חָסָיוּ בקיום היו"ד השורשית במקום חָסוּ – הצורה המאוחרת. הטוענים שההסתמכות על לשון השירה אינה פגם ושמא אפילו יתרון היא, דבריהם אין בהם כדי לשכנע, והוא משום שאילו באמת הייתה להם דרך המקרא אות ומופת, היה להם לאַחֵר את הכינוי אחרי הפועל על דרך "חסיו בו" ולא לומר: "בו חסיו", שכך הם כל פסוקי המקרא: הכינוי המחזיר אותנו אל השם הזוקק לעולם הוא אחרי הפועל. המבקש לחקות את לשון המקרא יש לו אפוא לומר: "הנושא דיברנו עליו", "המעיין שתינו ממנו". למותר לציין, שעוקרי השי"ן לא כך הם בונים את משפטיהם, ואל יאמרו אפוא שבעקבות המקרא הם הולכים.
אף בימי הביניים היו עוקרים את השי"ן, אבל עשו כך על פי הלשון הערבית, שעד היום מקובל להוסיף בה 'אשר' אחרי שם מיודע ולמנוע 'אשר' זו אחרי שם לא מיודע, למשל: "העניינים אשר ייאמר עליהם", אבל "ענייני שמות באו בספרי הנבואה" (מורה נבוכים, הקדמה) (صلة, صفة). וגם בלשון זו הכינוי המוסב בא אחרי הפועל.
ובכן לא דרך אבות היא שימוט השי"ן. ומניין לנו דרך זו? מתקופת המנדט, שהיו מתרגמים בה דברים מאנגלית. המבנה באנגלית: The man I saw, The book I picked up, The law mentioned in בלי that או which הוא שהטביע על לשוננו את המבנה "האיש אותו ראיתי".
ודרך אגב: התיקון "האיש שראיתי אותו" אינו תיקון למשפט הזה, משום שהכינוי 'אותו' אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא פשוט: "האיש שראיתי" – בלי 'אותו'.
למען האמת ראוי לציין שהעמדתו של הכינוי לאחר הפועל כך היא בלשון המקרא ובלשון חכמים. בתקופות שלאחר רבדים אלו יש סטיות כלשהן. למשל, בכל יום יראי אלוהים מתפללים: "היום יום... בשבת, שבו היו הלויים אומרים" לא: "שהיו הלויים אומרים בו", וביאליק לא נמנע אף הוא מלומר: "המעיין ממנו שאבו" לא: "המעיין שאבו ממנו".
כללו של דבר: משפט זיקה לא מקושר פסול הוא לפי החלטת האקדמיה. עד כאן. הרואה את לשון המופת ברבדים שהייתה בהם לשוננו לשון חיה, כלומר לשון מקרא ולשון חכמים, יעמיד את הכינוי המוסב אחרי הפועל דווקא, ולא יחזור כלל על הכינוי אותה, אותו וכו'.
3. מקומן של המילים אמנם, אם כן, ובכן, כבר, עדיין
בשני הכללים האלה ראינו, שגורם הסטייה מן הדרך המקובלת בעברית הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים, אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות. פעמים שדברים חסרי חשיבות לכאורה חודרים למבנה הלשון ומשבשים את דמותה. למשל: המילה אמנם מקומה לעולם בתחילת המשפט, אבל זה דורות שהמילה המסייגת הזאת חודרת לתוך המשפט, כמו גם המילים אם כן, ובכן ומילות חיבור כיוצא בהן, מעין המשפט "סיפרתי להם, אם כן, את הכול". לשונות אירופה, שמילות חיבור אלו יפֶה להן לבוא בתוך המשפט, הן שגרמו. וכל כך מורגלים אנו במבנה זה, שאין לנו תחושה דומה להבעת תוצאה או סיבה וכיוצא בהן, אם נעמיד את המילים המורות עליהן בראש המשפט. לכל אלה אני מציעה פתרון חלקי: להשתמש במילה אפוא, שאותה בלבד ראוי להביא בתוך המשפט. נלמד מדברי רבקה ויצחק. רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" ויצחק מה הוא אומר? "ולכָה אפוא מה אעשה בני?"
הקדמת מילים יפָה גם בתוארי הפועל כבר ועדיין: "כבר בא", "עדיין לא יצא". המהדרים בלשונם מקפידים על סדר קְדימה זה גם במילות הקישור, גם בתוארי הפועל, אבל גם כאן ראוי לציין שהדברים נכונים בשני רובדי הלשון – לשון מקרא ולשון חכמים. בעברית המאוחרת אפשר למצוא אף בדברי סופרים מחוֹננים דוגמאות לסטיות מן הסדר האמור בהשפעת הלעז.
4. השפעת התרגום בתופעות אחרות
מצודתו של הלעז פרוסה לרגלינו בכל התחומים, החל בסימנים הגרפיים וכלה בשימוש התחביר וצירופי הלשון.
סימנים גרפיים
סימנים גרפיים כיצד? את המילים, שזה דורות רבים קיצרו בישראל בגרש או בגרשיים, החלו בדורות האחרונים לסמן בנקודה. והמהומה בעניין זה רבה, שהרי גם היום הגרשיים משמשים לקיצור. לא יעלה על הדעת לסמן את הקיצור ב"ה או אח"כ או אעפ"י או ע"י בנקודות. אף לא יעלה על הדעת לכתוב בנקודות את הקיצור מו"מ, מנכ"ל, רמטכ"ל, ר', רש"י וכל שמותיהם של גדולי ישראל. ובשביל להדגים את המהומה בעניין זה יש אתי צילום מודעה של אחד התאטראות בירושלים, שפרסם בראש העמוד את מספר הטלפון, ונכתב בו טלפון על דרך הקיצור העברי טל', אבל בסופו של העמוד הובא שוב מספר הטלפון, ושם נכתב הטלפון בנקודה אחרי הקיצור. וראה זה פלא: מספר הטלפון שבסוף המודעה הוא ממש כמספר הטלפון שבראש המודעה... גם הכותבים בדרך כלל גרש וגרשיים נמנעים מלקצר את שמם בגרש, כאילו יש לשם הפרטי דין אחר.
צירופי מילים
עקבות הלעז ניכרים ביותר בצירופי המילים. צירופי מילים כתרגומי מילים יש בהם כדי להעשיר כל לשון. במה דברים אמורים? אם אין להם מקבילות בלשון המקורות. אין הדבר כך בביטויים מתורגמים הבאים לדלדל את לשוננו.
כתוצאה מן
דוגמה מובהקת לעניין זה הוא 'כתוצאה מן' להוראת הסיבה. 'כתוצאה מן' הוא תרגום של as a result of…. כמה מילות סיבה יש בלשון העברית, כגון 'בגלל', 'עקב' או 'בעקבות', 'מפני', 'משום' ואפילו 'מחמת' ועוד אחרות. בא הצירוף 'כתוצאה מן' ודחק את כולן. נמצא שלא להעשיר את לשוננו בא הביטוי, אלא לדלדל אותה.
להתייחס
אין השעה מַספקת כדי למנות כל אותם ביטויים שמקרוב באו, ובמקום העשרה יש בהם דלדול וטשטוש משמעות. תרגום המילה refer שהפך את כולנו ל"יחסנים" הוא דוגמה טובה לענייננו. המילה refer יוצאת לכמה משמעויות באנגלית. בעברית היא תורגמה במילים הקשורות בשורש יח"ס, כגון בפועל 'להתייחס'. מאז כל אחד מַרְבֶּה להתייחס. אנו שומעים על אנשים שמתייחסים לדברי קודמם במקום: משיגים על דברי קודמם, מגיבים עליהם, ממשיכים אותם, מתנגדים להם, מחזקים אותם ועוד. עוד קודם שקבע אדם מה יהיו דבריו, אחת הוא יודע, שהוא "מתייחס להם". ממש כעין ה"משהו משהו" שבעגה, שמשמעו הוא גם חכם מאוד, גם יפה מאוד, גם טעים מאוד, גם מבדח מאוד – כולם הם "משהו משהו". ואם נוסיף לַהתייחסות את הסטייה מהוראתה המקורית, שהיא גילוי יחס הקשור בהתנהגות, או קביעת יחס בין שני דברים, או ציון היחס בשושלת היוחסין, תתחזק בנו יותר הסלידה מפני השימוש בהתייחסות. ואין ההתייחסות יפה רק לאדם הכותב והמדבר. גם "מֶכֶס מתייחס ליבוא", גם "איגרת חוב מתייחסת לתקופה..." ועוד ועוד, ובכל אלה כמובן עדיפה המילה הגזורה משורש חו"ל: המכס חל על יבוא, איגרת החוב חלה על תקופה... האם טשטוש מילים על ידי הכללתן במילה אחת יפה לנו רק משום שמילה זו בלועזית מחזיקה משמעויות רבות ושונות?
בהתייחס ל
ועוד לעניין זה: אדם פותח מכתב במילים "בהתייחס ל...", והוא תרגום כמובן לאותו refer? לא רק שהמילה אינה משמשת כראוי במשמעה, יודעי דקדוק אף רואים בה פסול של צורה, שהרי 'בהתייחס' היא צורת המקור בנסמך, והיא מחייבת אחר כך שם שישַמֵש סומך. בין כך ובין כך עלינו לחדול גם פה מן ה"יחסנות". ראוי לנו לפתוח את מכתבינו בלשון פשוטה, כפי שנהוג בדיבור המתוקן.
על פניו
ילאה העט ואני עִמוֹ להזכיר את כל התרגומים המיותרים, ואעמוד רק על אחדים מהם להבהרת דבריי. בזמן האחרון התחילו אנשים לדבר ולכתוב "על פניהם", או מוטב לא "על פניהם" אלא "על פניו", לפי שהצירוף 'על פניו' אינו סובל בדרך כלל שום גוף אחר אלא את הנסתר בלבד. אין 'על פניו' אלא תרגום של on the face of it, שאחד מן המתרגמים הזריזים תרגמו ל'על פניו', למשל אדם אומר: "על פניו הוא אשם, אבל בעיון מעמיק נגלה סיבות לזיכוי". המילה 'לכאורה' מילה ותיקה היא מימי התלמוד, בא 'על פניו' התמוה ומבקש להתנכל לחייה, וסבורה אני שראויה 'לכאורה' להגנה נמרצת, משום ש'על פניו' בעברית יש לו הוראות משלו, ולמה נצרף לו את המשמעות של 'לכאורה'?
הוכיח את עצמו
וקצת לעניין זה: יש בעברית הדורות הצירוף 'הוכיח את מישהו', ומשמעו, כמובן, ייסר אותו, דיבר אליו דברי כיבושין. המתרגם תרגום מילולי, משנתקל בביטוי he proved himself, תרגם: הוא הוכיח את עצמו. מעתה יוצא הביטוי הוכיח את עצמו לשני עניינים שונים מאוד זה מזה: האחד על פי העברית המסורה – ייסר את עצמו, והאחר על פי האנגלית – הראה את כוחו. מכיוון שהמייסרים את עצמם מעטים מן המבקשים להוכיח את ערכם כי רב הוא, תופסת המשמעות האנגלית מקום בראש, אבל המשמעות העברית לא עברה מן העולם, ודווקא בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא פעמים אחדות על אנשים שהוכיחו את עצמם במובן העברי המקורי, דוגמת מולכו בספרו של א"ב יהושע. ספק יש בלבי אם כל מי שקרא הבין את המשמעות המקורית של ביטוי עברי זה וּודאי שכֶּפֶל המשמעות אינו לחיוב.
לקח את, נטל את
התרגום הפך אותנו לא רק ל"יחסנים" אלא גם לעם של "לקחנים". אנחנו לוקחים זמן, לוקחים דרך, לוקחים חוק בידיים, וגם את עצמנו אנחנו לוקחים לפעמים בידיים, לוקחים תמונות, לוקחים את המילים בחזרה, לוקחים גם חלק, לוקחים אמבטיה, לוקחים אוטובוסים, ויש מאושרים שלוקחים גם מטוסים. האם נתתם את דעתכם לשימוש המגוון של הפועל take באנגלית? ולמעשה לא באנגלית אלא אף בלשונות אחרות? ה"לקיחות" האלה רבות מהן עברו ללשון העברית מאותן לשונות – בכולן הלקיחה היא מיקח טעות, בעיקר אם יש ביטויים עבריים מן המוכן, כגון לקח את המילים בחזרה – "חזר בו", לקח את החוק בידיים – "עשה דין לעצמו", לקח חלק בדבר – "השתתף בו". יש הרואים מקצת קלקלה בשימוש המרובה של 'לקח' ומחליפים מילה זו ב'נטל'. במקום "לקח את החוק בידיים" או "לקח חלק בדבר" אומרים הם: "נטל את החוק בידיים" או "נטל חלק בדבר". השימוש בפועל 'נטל' במקום 'לקח' אין בו בשום פנים כדי להכשיר את הביטוי המתורגם, ויש אף מביני טעם שיהיו סולדים ממנו.
דומה הדבר לסולדים מפני העברית המתנהלת על ה"אופנים" וממירים את האופֶן ב'אורח'; במקום "ביקר באופן רשמי", "ביקר באורח רשמי", והאורַח נראה להם מכובד מן האופן. כנגד בעלי האורחות העקלקלות האלה אומר כמה דברים.
5. בעיית המילים הנרדפות והחזרה
וזה האחרון
הלשון החיה, זו המשמשת אותנו יום־יום, אין בה מילים נרדפות כמעט. לכל מושג יש מילה אחת, ועושרה של לשון הוא שימוש נכון במבחר המילים המכוּונות לכל גוֶון וגוֶון ממבחר המשמעויות. במילים אחרות: ניסוח מדויק הוא אוסף של מילים שכל אחת ואחת בו משקפת בבירור את כוונת המושג שמובע בה, ושכל מילה בו מצורפת לחברתה, כפי שמבנה הלשון מחייב. לא באו דברים אלו אלא כנגד האמונה הטפלה שאם אדם משתמש בכתיבתו במילה אחת, ראוי לו בסמוך להשתמש במילה נרדפת ולא, חלילה, במילה שכבר השתמש בה. זהירות יתרה זו, שלא לחזור על מילה פעם שנייה בסמוך, גורמת לא אחת ניסוח כושל, שאחת מדוגמאותיו היא השימוש ב"וזה האחרון", כשהכתוב מדבר בשניים. 'האחרון' יפה רק להוראות הסדר, ובמשפטים שאותו 'אחרון' משמש בהם אין שום כוונה להורות על סדר של ראשון ואחרון. הוא מעין הגרסה ה"מתוקנת": "...ומשה מסרה ליהושע, וזה האחרון מסרה וכו'".
כלל נקוט בידי: שתי מילים שְוות משמעות – האחת נוהגת יום־יום והאחרת נדירה בשימושה – המילה של יום־יום היא המילה המועדפת בכתיבה רגילה. הניסוח: "אנכי יוצא לשוח עם שקיעת החמה" במקום "אני יוצא לטייל עם שקיעת השמש" הוא ניסוח מגוחך ויומרני כאחד. כתיבה יומרנית כזאת בכתיבה רגילה מצטרפות אליה לעתים קרובות גם טעויות ניסוח ממש, ואז אפשר לקרוא עליה את הפסוק ממשלי: "נזם זהב באף חזיר". נזם זהב עצמו גם הוא אינו הולם עוד את טעם דורנו, ומכל מקום כשהוא נתון באף חזיר, אין החזיר מתעלה על ידי כך.
6. "לשון גבוהה"
וזה העיקרון המנחה לדעתי לכתיבה עניינית: כל שאינו יפה וטוב בלשון המדוברת אינו יפה אף בלשון כתובה, שלשון תקנית, שכל עיקרה הוא מסירת מידע והקניית ידיעות, היא מיטבה של הלשון המדוברת.
הנני
הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה 'הנני'. 'הנני' פירושה הוא 'הנה אני', ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה 'הנני', וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה 'אני'. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו' ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו.
באם, על מנת ש, במידה ו
ומי הוא שנוהג להדביק ב' בראשה של המילה 'אם' ואומר 'באם'? בדיבור לא יכירנה מקומה, משום כך ראוי שלא יהיה לה מקום גם בכתיבה, על אחת כמה וכמה שלידתה בַּלשון הרבנית, שזָרויותיה הדקדוקיות והתחביריות עושות אותה בעיני רבים לשון שאינה ראויה לחיקוי. האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו...' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו...', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.
7. הידור לשון
קודם ש
יקרֶה לפעמים שמילים פשוטות, שאין בהן כל פסול, כשהן מצטרפות למילים אחרות, הן יוצאות מעין לשון כלאיים – שהמהדרים מן המהדרים מדירים עצמם ממנה. למשל: 'לפני' לציון זמן מקובלת מאוד בלשוננו, וּכְשֵרה היא בעיני כול, אבל 'לפני ש...' אינה נראית בעיני המהדרים, משום שהמילה 'לפני' מן המקרא היא, ואינה סובלת 'ש' מלשון חכמים. כדי להימנע מכלאיים אלו ראוי לדעתם להעדיף את הצירוף 'קודם ש'.
הדברים האלה, דברים אלו
מעין זה הצירוף "דברים אלו". במקרא צירוף מעין זה (כינוי רמז לא מיודע אחר שם עצם לא מיודע) אינו נמצא כלל. בו מילת הרמז לעולם היא מיודעת וכמוה השם שלפניה: "הדברים האלה", "הנער הזה", "האישה הזאת". בלשון חכמים חסרה ה"א הידיעה לעתים קרובות מן השם ומכינוי הרמז כאחד, ואולם בלשון זו אין 'אלה' אלא 'אלו' בלבד. המבקש לחַסר את ה"א הידיעה יאמר אפוא רק 'דברים אלו' ו'אישה זו'. "דקדוקי עניות"? אפשר. אבל הקפדה יתרה זו היא המטביעה לא אחת את חותמה המקורי על הכתיבה.
סדר המילים במשפט שמני
עד עכשיו נתנו את דעתנו רק מעט על מבנה המשפט בכללו. אמנם המשפט העברי סובל חופש בסדר המילים במידה רבה מזה הקבוע בלשונות רבות אחרות, אבל לא חופש גמור. ידוע הכלל שמשפט שאינו פותח בנושא ובנשוא ראוי להקדים בו את הנשוא הפועלי לנושא. הנשוא הפועלי משמעו הפועל בעבר ובעתיד: אין הוא כולל גם את ההווה – הבינוני. בו הכלל הפוך: במשפט שהנשוא בו הוא בהווה מקדימים לו את הנושא. כנגד: "בראשית ברא אלהים" – ('ברא' לפני 'אלהים'); "על שלושה דברים העולם עומד" – ('העולם' לפני 'עומד'). בימינו ניטשטשה הרבה ההבחנה בין הפועל ההיסטורי שזמניו היו בעיקר שניים – עבר ועתיד – לבין הפועל המאוחר, שההווה בו הוא זמן כשני הזמנים האחרים. ממשיכי המסורת הצמודים למקורות מקפידים שכך יהיו דבריהם גם היום ומנסחים אותם כך: "אתמול פרסם העיתון את המודעה", אבל: "היום העיתון מפרסם את המודעה". וכבר שמעתי רבים וטובים שאוזניהם נצרמות ממבנה משפט כזה, משום שמוריהם שיננו באוזניהם את הכלל שאחרי מושא או תיאור מקדימים את הפועל לנושא בלי להוציא מכלל זה את הבינוני. ראוי להעיר שאין חריגות ברובדי המופת של לשוננו בהקדמת הפועל בעבר ובעתיד, אבל יש חריגות בהקדמת הנושא לבינוני, ואחת הדוגמאות – הפסוק  "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". 'מהולל' הבינוני קודם לנושא 'שם ה''. וראוי להדגיש שגם המקפידים והמהדרים בלשונם רואים לסטות לפעמים מן המבנה הרגיל המופתי בשל סיבות של הדגשה ומשמעות. אבל הם עושים כך ביודעין, והוא עיקר.
שלילת הבינוני
תפיסת הבינוני כפועל שְוֵוה דרגה לעבר ולעתיד היא שגורמת שמילת השלילה 'לא' תצטרף גם ללשון הווה: "לא עושה" ו"לא עושים". בידוע אין בלשון המקרא אף לא בלשון המשנה 'לא' לפני הבינוני אלא בתנאים מוגדרים, שאינם תופסים כלל לגבי השימוש הרחב בלשון ימינו. ונראים הדברים שלמרות השינוי שחל בתפיסתנו את הבינוני, אין הכתיבה התקנית נזקקת ל'לא' לפני הבינוני. מילת 'לא' לפני הבינוני מצויה הרבה בלשון המדוברת, אבל המעלה את דבריו על הכתב נמנע ממנה.
יותר מן, ביותר
ועוד לעניין ההידור בלשון: לפני דור או שני דורות שגורות היו בפי הבריות שתי מילים לערך ההפלגה: 'היותר טוב' ו'הכי־'. 'היותר טוב' נעלם כמעט לגמרי, ו'הכי' ירדה לרמת הלשון המדוברת. וכך יפה להן לשתי הלשונות האלה, ש'היותר טוב' הוא צירוף לקוי מצד עצמו ומצד מקומו במשפט, ומילת ההפלגה 'הכי' בטעות התחילה לשמש בלשון ימינו. 'יותר' כערך היתרון מקומו הנכון אחרי שם התואר: טוב יותר מן...[2] ולפי זה ראוי להוסיף את ה"א הידיעה המורה על ערך ההפלגה ולומר: הטוב ביותר, מעין הדוגמה "היפה בנשים", ומעמדו של הביטוי כולו לאחר השם: "הדרך הטובה ביותר". ואמנם זו הדרך שנשתגרה בלשון הכתובה. בלשון המדוברת, כאמור, עדיין משמשת המילה 'הכי־', שבטעות הובנה כערך ההפלגה בפסוק "מן השלושה הכי נכבד" (שמואל ב, כג, יט), ואין 'הכי' בו אלא מילת הדגשה, ועל ערך היתרון מורה, כמובן, המילה 'מן' שבפסוק.
כללו של דבר: גם ערך היתרון 'יותר מן' וגם ערך ההפלגה 'ביותר' יפה להם לבוא אחרי שם התואר. ערך ההפלגה זה מנהגנו בו תמיד; ערך היתרון אין זה מנהג הבריות בו תמיד. החל בימי הביניים אפשר למצוא את המילה 'יותר' גם לפני שם התואר, אם בהשפעת הערבית אם בהשפעת לשונות אירופה. תמצא 'יותר' לפני שם התואר אף בלשונם של אחד־העם וביאליק, ורבים יראו בוודאי בדבריהם של גדולים אלו מעין מתן הכשר.
בדרך, ראוי ש, דין הוא ש
ועוד על המחמירים: מי שדרך מקרא ולשון חכמים עדיפה בעיניהם עדיפות גמורה אף אינם רואים בעין יפה שימושי לשון הסוטים מדרך זו. פוסלים הם 'על דרך', 'מן הראוי' או 'מן הדין' וכיוצא בהם, משום ש'על' ו'מן' בביטויים אלו מקורן בערבית. הדרך הנכונה בעיניהם היא 'בדרך', 'ראוי ש', 'דין הוא ש' – הכול כדרך הראשונים. ספק רב הוא אם שלילת ביטויים שקנו להם מקום של כבוד בספרי מופת שלאחר לשון חכמים, מוצדקת היא.
8. לשון מקצועית
לא נוכל להתעלם מעובדה חשובה בדונֵנוּ על לשון תקנית. לשון תקנית משותפת היא לכל תחומי הכתיבה, לפילוסופיה ולמחשבים ולמתמטיקה וְלרפואה ולכל תחום ותחום. אוצר המילים ייחודי, כמובן, לבעלי מקצועות שונים, אבל מִבְנֵי הלשון ופשטות הניסוח יפים הם לכולם. לצערנו נקבעו בתחומים מסוימים לשון מיוחדת ודפוסים היפים רק להם. לימים דפוסים אלו יוצאים לרשות הרבים ונעשים נחלת הכלל.
טכנולוגיה – איוש
כשדנה האקדמיה במילה 'איוש', שראשיתה בתחום הטכנולוגיה (תחנה מאוישת, חללית לא מאוישת  וכד'), לא נראתה מילה זו ראויה לאישור, שהתחילו הבריות מאיישים כל דבר: איוש משׂרה ואיוש קתדרה ואיוש של כל דבר, עד שאחז הייאוש את כל שונאי מילות האפנה. אמרו שנאשר את המילה רק לצורכי הטכנולוגיה, אבל ברור היה שהסייג הזה לא יעמוד בַּמבחן. ואף אמנם פרץ האיוש את כל הגדרות, והוא מושל בנו גם היום ביד רמה.
משפטים – הנה אשר על כן, ו/או
מכל הלהגים המקצועיים גדול ביותר הלהג המשפטי, ולא רק בעברית אלא בעולם כולו, עד שראו לכנות אותו בשם מיוחד: legalese. מצד אחד נוקטים אנשי המשפט לשון גבוהה, שטעם זקנים ועוברי בטל עולה ממנה, דוגמת 'הנה אשר על כן' להסקת מסקנה, 'בגין', או לשון מסובכת ועקיפה כאילו במתכוון למען הרושם המכובד. מצד אחר הם מחדירים ללשוננו ביטויים סרי טעם דוגמת 'על פניו', שכבר דנו בו, או את ה"פנינה" וְ/או, שהשופט חיים כהן כתב עליה מאמר וכינה אותה: "סִכְלוּת ו/או איוולת",[3] וכל כך נשתגר ו/או זה, בדרך כלל במקום 'או' בלבד, עד שהיה מעשה ומאן דהוא הדביק תווית על דבר מאכל: "כשר למאכלי חלב ו/או בשר". כביכול הכשירה הרבנות מאכל שמותר לאכלו עם בשר וחלב בעת ובעונה אחת. צאו וראו שבדרך כלל די במילת הבררה 'או', שהלוא אם אחד משני הדברים המוצעים יָפֶה לעניין, בדרך כלל טובים השניים מן האחד, נמצא שווי"ו החיבור מיותרת. למשל, אדם המודיע שדרוש לו פקיד היודע אנגלית ו/או צרפתית, האם יפסול מועמד היודע גם אנגלית וגם צרפתית, מָשָל "הכלה יפה יותר מדי"? ואם בכל זאת חשוב לציין גם את הבררה וגם את הצירוף, ראוי לכתוב את הדברים במפורש. למשל, אדם שואל: אתה רוצה גלידה או עוגה או שתיהן? וכך גם ננסח את הכלל: דברים הניתנים לבררה או לצירוף או לשניהם כאחד, אין מקצרים בסימן המשונה ו/או.
פקידות – הננו להודיעכם, נא תשובתך, על ידי
ויש כמובן גם לשון של פקידים. הלוא כך הנחילו לנו מַטְבֵּעַ לשון משוּנֶה: "הננו להודיעכם". זה לא כבר חקר בו הד"ר מרדכי מישור לֵידע ולהודיע איך בא לעולם, והגיע לכלל מסקנה מפורשת שלידתו אינה בטהרה.[4]
באחד מימי העיון בבנק ישראל טענתי שהסיום המוזר "נא תשובתך" אין הדעת סובלתו. הלוא שתי המילים ב"נא תשובתך" אין בכוחן להעמיד משפט, משום שאין בהן נושא ונשוא. המילים "נא תשובתך" שקולות מבחינת שלמות המשפט ל"תשובתך" בלבד. האם יפנה אדם אל חברו ויאמר לו: "נא ספרך", אם יבקש ממנו לתת לו את ספרו? היה שם פקיד והשיב: בכתיבת מכתבים משרדיים יש דפוסים היפים רק לה. היה עליי לעמול קשה לשכנע שעיוותי תחביר ושאר עיוותי לשון אינם זכות לסוג מיוחד של אנשים, והפקידים בשום פנים אינם רשאים לקבוע לשון לעצמם.
הפקידים אף מסייעים הרבה להשרשת אותה הלשון המהלכת על הידיים. מכיוון שרבים מהם עושים את רצון שולחיהם רגילים הם לציין שנתבקשו, למשל, על ידי מנהליהם להודיע; או שהונפקו, למשל, איגרות חוב חדשות על ידי בנק ישראל. וכבר כתב בעניין זה אבא בנדויד,[5] והורה  שאם ידוע מי עושה הפעולה ראוי לנקוט ניסוח על דרך הפָעיל. לא: "נתבקשתי על ידי מנהל הבנק" אלא: "מנהל הבנק ביקש ממני וכו'". וכן: "בנק ישראל הנפיק איגרות חוב חדשות" ולא: "איגרות חוב חדשות הונפקו על ידי בנק ישראל".
9. על השימוש במילים לועזיות
ברור שאין בידי לכלול בהרצאתי כל שראוי לדון בו, ואסתפק עוד בהערה קצרה בעניין השימוש במילים לועזיות. אדם הסבור שיש בכוחן של מילים לועזיות כדי להעלות את רמת כתיבתו למדרגה שמעל להדיוטות, טעות גדולה בידו. בדרך כלל הקורא מרגיש שבעל הדברים עוטה לבוש עשוי קורי עכביש ומאחז עיניים. לעולם עדיפה המילה העברית, אם רק נמצאת היא בלשוננו.
 
סיכום
דברים אחדים לסיכום. זה ימי דור שאנו מדברים על העברית החדשה כעל לשון חיה הנושאת את עצמה, ושתי דעות סותרות מהלכות בעניינה. יש הרואים בה לשון שאף על פי שהיא יונקת את חיותה מימים עתיקים, היא עומדת ברשות עצמה, ואם התרחקה ממקורה הרבה וקלטה השפעות זרות להורָתָה, הלוא כך היא דרכו של עולם. הלוא גם בתקופת המקרא עצמו חלו שינויים לא מעטים, מדוע אפוא יֵצַר לנו לראות את לשוננו משתנה גם היום לעומת לשון הדורות? וכנגד אלה סוברים רבים שעדיין לא הגיעה השעה להניח לה ללשוננו לנפשה. עדיין היא זקוקה לסכר מפני הצפה קטלנית של השפעות מכל הלשונות, כדי שלא תהיה "עיר פרוצה אין חומה". כל לָשון התפתחותה אִטית היא, ודרך העולם שתהיה הלשון הכתובה משמרת את הישן, על אחת כמה וכמה שלשוננו מהיותה קשורה בתרבותה הלאומית לנכסיה העתיקים, לא תסתום את המעיין שאנו ממשיכים לינוק ממנו עד עצם היום הזה. אמת, אי אפשר להתכחש לכל החידושים של ימינו, אבל קבלתם מן הדין שתהיה מבוקרת. נוכל לבוֹר את הבר מן התבן רק מעֶמדת ידיעה, לא מעֶמדה של בורות. לצערנו רבים המטיפים לחירות לשון עושים כך מעניות הדעת. רוצים הם לבסס את קוצר ידם בלשון על תורה "בלשנית" ולהצדיק על ידי כך את דלות ידיעותיהם. כשאנו שומעים דעות על חירות לשון, מן הראוי לבדוק מי המשמיעים אותן ונלמד את לִקְחֵנוּ.
אבל מילים אחרונות של דבריי יהיו כולן על דרך החיוב. בצד ישראלים שלבם גס בדיוקי לשון, יש ציבור ער המתעניין בַּדרכים המתוקנות שנתגבשו דווקא בדור האחרון, וראוי להדגיש שבמערכת זו של דיוקי לשון מבוססת ובדוקה יותר משהייתה לפני כשלושים שנים בלבד. כנגד לשון מאולצת וחסרת חן לפעמים מלפני עשרות שנים בלבד, עומד לו לכותב מופת של עברית גמישה ורעננה, שאף אם שורשיה זקנים הם, הנה היא מפריחה ומחדשת נעורים.
_____________________________________
[1] א' בנדויד, "שי"נים תותבות ושי"נים עקודות", לשוננו לעם טז, ג (תשכ"ה), עמ' 68.
[2] וראה לעניין זה דבריו של ישראל בן־דוד: "יפה יותר מן", לשוננו לעם לד, ט–י (תשמ"ג), עמ' 219.
[3] לשוננו לעם לב, א (תשמ"א), עמ' 3.
[4] מ' מישור, "לֶהֱוֶי ידועַ", לשוננו לעם לה, ט–י (תשמ"ד), עמ' 233.
[5] "על ידי (סביל במקום פעיל)", לשוננו לעם טז (תשכ"ה), ב, עמ' 234.
 
    [post_title] => על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני
    [post_excerpt] => במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%97-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-04-12 20:21:20
    [post_modified_gmt] => 2023-04-12 17:21:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6054
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-06-20 15:16:54
    [post_modified_gmt] => 2022-06-20 12:16:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)