WP_Post Object
(
    [ID] => 8739
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-03-02 15:22:48
    [post_date_gmt] => 2015-03-02 13:22:48
    [post_content] => 
"ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ" (בבלי סנהדרין צה ע"א)
האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו המרשימה נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. בברכת יעקב ליהודה נאמר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט, ט). ומשה בירך את שבט דן כך: "דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן" (דברים לג, כב). עם ישראל כולו נמשל לאריה בדברי בלעם בן בעור: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד), "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (כד, ט). סמלי אריות מוחשיים היו בכיסאו של שלמה המלך (מלכים א י, יח–כ; דברי הימים ב ט, יז–יט), וידועה שאלתו של עמוס הנביא: "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?" (ג, ח).

ההוכחה הלשונית לחשיבותו של האריה היא ריבוי שמותיו. הידועים ביותר הם אַרְיֵה ואֲרִי – שני שמות שהם בעצם אחד.

עוד שם מוכר הוא לָבִיא, ובימינו הוא רגיל בעיקר בצורת הנקבה לְבִיאָה. בספר יחזקאל מצויה צורה משונה – לְבִיָּא: "מָה אִמְּךָ לְבִיָּא, בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה; בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ" (יט, ב). נראה שנכון לראות בצורה זו כתיב וקרי: כתיב המילה משקף את המילה לָבִיא, שככל הנראה שימשה בימי קדם בלי הבחנה בין זכר לנקבה. לעומת זאת ניקוד המילה משקף מציאות לשונית שבה כבר הייתה הבחנה בין המינים: לָבִיא לעומת לְבִיאָה (והרי מהקשר הפסוק ברור שמדובר בנקבה). המילה לביא משותפת ללשונות השמיות, ומקובל לקשור אליה גם את שמו של האריה בלשונות אירופה, למשל leon ביוונית, Löwe בגרמנית, lion באנגלית.

לשם לַיִשׁ יש מקבילות בכמה מן הלשונות השמיות. כשם בעל החיים הוא נזכר במקרא רק שלוש פעמים, ואולם הוא נודע כשמה הקדום של העיר דן, כמסופר בשופטים פרק יח (כאמור, בברכת משה שבט דן מדומה לאריה). גם שמות מקומות מקראיים אחרים קשורים לאריה, למשל בֵּית לְבָאוֹת (יהושע יט, ו).

השם שַׁחַל נזכר בתנ"ך כמה פעמים, למשל: "כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה" (הושע ה, יד). ככל הנראה אין לו מקבילות בלשונות שמיות אחרות, חוץ מן הארמית היהודית שהושפעה מן העברית. גיזרונה של המילה שַׁחַל אינו מחוור. יש שהציעו לקשור זאת לשורש האכדי ש־ח'־ל המציין קריאה או לשורש הערבי ש־ח־ל המציין נעירה. לדעתו של חוקר הלשון טור־סיני המילה שַׁחַל איננה מציינת דווקא אריה, כי אם בעל חיים גדול בכלל. כך למשל הוא מסביר את הכתוב: "עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין" (תהלים צא, יג) – על נחשים גדולים לסוגיהם.

בפסוק שראינו זה עתה נזכרת גם המילה כְּפִיר, ולדעת טור־סיני אף היא מציינת ביסודה בעל חיים גדול, ולאו דווקא אריה. אך על פי הדעה המקובלת יותר (בימי הביניים וגם בימינו) כְּפִיר הוא אריה צעיר, גור אריות. דעה זו נסמכת על כמה כתובים שהכפיר נזכר בהם לצד גורים או בעלי חיים צעירים אחרים:

 	
"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (ישעיהו יא, ו)
 	
"וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ, וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ, כְּפִיר שָׂמָתְהוּ" (יחזקאל יט, ה)
 	
"יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ, נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא, לח).

לדעת טור־סיני גם בפסוקים אלו מתאים יותר להבין שהכפיר הוא אריה גדול: ישעיהו מציג את הפלא של אריה אימתני הרועה בשלווה עם עגל ונער קטון, אצל יחזקאל הלביאה ממנה את הגור הקטן לתפקיד השמור לאריה הגדול מחוסר בררה, ובירמיהו יש הבחנה בין האריות הגדולים השואגים ובין הגורים שעדיין רק נוערים. טור־סיני מזכיר גם את שמשון אשר גבר על כפיר אריות – אירוע שהוא ודאי מרשים יותר אם מדובר באריה גדול. מכל מקום בלשון ימינו המילה כפיר משמשת על פי הפרשנות המוכרת יותר במשמעות אריה צעיר.

נעיר כי יש שביקשו לחלק גם את כינוייו האחרים של האריה לפי שלבי חייו השונים (למשל רש"י בפירושו לאיוב ד, י), אך דעה זו אינה מקובלת במחקר.

השם החותם את הרשימה הוא שַׁחַץ – על פי הכתוב באיוב כח, ח: "לֹא הִדְרִיכֻהוּ בְנֵי שָׁחַץ, לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל". אך יש הסוברים ש'בני שחץ' הם גאוותנים – כשימוש המילה שַׁחַץ בספרות חז"ל.

נסיים בפסוקים מספר איוב (ד, י-יא) שבהם נזכר האריה בשלל שמות וכינויים:
שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ
לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ
האריה בטבע ובגוב האריות
משלל בעלי החיים במקרא קיבל האריה תשומת לב מיוחדת גם בהקשר של מקום מגוריו. בספרות המקראית אפשר למצוא אזכורים שונים לביתו של האריה: לצד משכנו הכללי ביער (ירמיהו יב, ח; עמוס ג, ד ועוד) האריה חי בסוכה (ירמיהו כה, לח; תהלים י, ט; איוב לח, מ), במָעוֹן או במְעוֹנָה (נחום ב, יב; עמוס ג, ד; שיר השירים ד, ח ועוד). בפרק ו בספר דניאל נזכר "גֹב אַרְיָוָתָא". גֹֹּב הוא 'בּוֹר' בארמית, ודניאל הושלך אל בור שנכלאו בו אריות. בעקבות דניאל מוצאים את הצירוף גוב אריות בספרות חז"ל. למשל בדיני עגונות נאמר על אדם שאם הוא "נפל לגוב אריות אין מעידין עליו (שמת)", שכן יש סיכוי שניצל, כמו דניאל בשעתו.
    [post_title] => האריה ושמותיו
    [post_excerpt] => האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו המרשימה נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. הוא גם זכה לשמות רבים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 21:30:58
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 18:30:58
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=8739
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------
[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).
[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.
[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.
[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).
[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.
[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).
[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.
[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.
[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).
[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).
    [post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 22:05:51
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 20:05:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)