הדף בטעינה

על המילה לַחֲלוּפִין

במילון

 (ללא ניקוד: לחלופין)
*הצורה 'לְחילופין' במשמעות זו אינה תקנית

הגדרה

  • (תואר הפועל) לברֵירה, כאפשרות אחרת (במקום אפשרות קודמת שהוצעה)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

לחלופין ולא לחילופין

"ביום האחרון של הטיול תוכלו לסייר בעיר או לחלופין לנסוע לחוף הים". לַחֲלוּפִין ולא לחִילופין. חֲלוּפָה היא מילה עברית חדשה תמורת אלטרנטיבה. שם התואר הוא חֲלוּפִי, ותואר הפועל הוא לַחֲלוּפִין – במשקל לַחֲלוּטִין. ייתכן כי…
המשך קריאה >>

חידון מה הצורה התקנית – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21733
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-14 10:30:06
    [post_date_gmt] => 2017-06-14 07:30:06
    [post_content] => דִּמְיוֹן / דִּמָּיוֹן
הצורה המועדפת היא במשקל פִּעְלוֹן. ראו בהחלטת האקדמיה בדקדוק.

לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
הביטוי נוצר בעברית חדשה על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

לִתְפֹר / לִתְפֹּר

מַדְפֶּסֶת / מִדְפֶּסֶת
המילה שקולה במשקל מַפְעֶלֶת. אפשר לומר ש'מדפסת' היא בעצם צורת בינוני (הווה) של בניין הפעיל, כמו מַדְּפִּיסָה.

נוֹאֵל / נוֹאָל
נוֹאָל במשמע 'אווילי', 'טיפשי' הוא שם תואר שיסודו בצורת בינוני של נפעל – כמו נוֹלָד, נוֹשָׁב, נוֹכָח (בצדקתו). השורש יא"ל קרוב אל השורש או"ל (אוויל).

סִינוֹר / סִינָר
האקדמיה קבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר על סמך כתיב המילה בכתבי היד של ספרות חז"ל ועל סמך המקור היווני המשוער. להרחבה: סינר או סינור.

צַלְבָּנִים / צַלְבָנִים
האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר השווא. רקע להחלטה.

קוּנְכִיָּה / קוֹנְכִיָּה
מקור המילה ביוונית: konche, בתנועת o. המילה היוונית מציינת גם הצדף, הקונכייה העוטפת את הרכיכה, וגם את הרכיכה עצמה. המילה הגיעה לארמית, וממנה לעברית, וכן ללטינית וממנה לעוד לשונות כגון איטלקית וספרדית.

אֲגַרְטֵל / אֲגַרְטָל
מקור המילה בספר עזרא א, ט: "אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף..." – אך לא ברור מהי צורת היחיד. מילוני המקרא והמילונים העברים נחלקו בניקוד המילה: אֲגַרְטָל או אֲגַרְטֵל (על משקל המילה צְפַרְדֵּעַ). האקדמיה הכריעה כי צורת המילה התקנית בקמץ.

בִּרְכוֹן / בִּרְכּוֹן
המילה שייכת למשקל פִּעְלוֹן ומנוקדת בהתאם – בדגש קל אחרי השווא (כמו חֶשְׁבּוֹן, חֶלְבּוֹן עֶלְבּוֹן – אלא שבכל המילים האלה יש סגול בתחילתן בגלל העיצור הגרוני). הסיבה להתלבטות הראשונית היא שברוב נטיות המילה בְּרָכָה הכ' רפה (בִּרְכָתִי, בִּרְכָתֵנוּ). עם זאת בנסמך הכ' דגושה: בִּרְכַּת־. ומכל מקום כאמור הוחלט לראות במילה צורה במשקל. להחלטת האקדמיה.

מִזְרָן / מִזְרוֹן
להרחבה: מזרן או מזרון.

מַקְרֵר / מְקָרֵר
להרחבה: מַקְרֵר או מְקָרֵר.

מְעַרְבֹּלֶת / מַעַרְבֹּלֶת
המילה 'מערבולת' נוצרה בעברית החדשה על פי המילה הארמית 'מערבלא'. בשתי המילים – הארמית והעברית – אפשר למצוא תחילה התרוצצות בין שווא לפתח במילונים: יש המנקדים מְעַרְבְּלָא, מְעַרְבֹּלֶת, ויש המנקדים מַעַרְבְּלָא, מַעַרְבֹּלֶת. ככל שמתקדמים בשנים, גובר הניקוד בשווא – כנראה על פי הניקוד הארמי מְעַרְבְּלָא המצוי במילונים הארמיים המדעיים. במילוני האקדמיה המילה מופיעה לראשונה במונחי הידרוליקה משנת תשי"א (1951), ומאז ואילך ניקודה תמיד בשווא. כך גם נקבע במפורש בהחלטות האקדמיה בדקדוק.
נעיר כי לפני המילה מְעַרְבֹּלֶת נהגה במונחי ועד הלשון והאקדמיה צורת הזכר מְעַרְבָּל באותה משמעות.

נַהָג / נֶהָג
בעבר היה רגיל במילונים ובספרי הדקדוק הניקוד נֶהָג בסגול, וכך נוקדו גם מילים אחרות ממשקל פַּעָל שע' הפועל שלהן היא מן האותיות הח"ע, כגון שֶׁעָן, פֶּחָח. ניקוד זה הוא על פי ניקודן של מילים מקראיות שבהן הח"ע קמוצות שהיו אמורות להיות דגושות, למשל: נֶחָמָה, בֶּהָלָה, גֶּחָלִים, אֶחָיו, אֶחָד. גם באקדמיה נקבעו בעבר (תשכ"ח) ניקודים אלו בסגול. ואולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה האקדמיה, וקבעה את הניקודים נַהָג, שָׁעָן – על פי הכללים הרגילים של תשלום דגש.
להחלטה שתי סיבות עיקריות: (1) הניקודים המקראיים הנזכרים משקפים הגייה שנוצרה מטעמים פונטיים, והחלתם על מילים חדשות איננה אלא מעשה מלאכותי. ובניסוחו של חבר האקדמיה פרופ' גדעון גולדנברג: "יש תהליכי לשון שאינם חיים עוד, והם הביאו ללשוננו היום צורות מסוימות שהן מעין שרידים של התהליכים הללו. אך אין הכרח להחיל על הצורות הללו בדיעבד את כללי המקרא." (2) אם רוצים לדבוק לגמרי בניקוד המקראי במקרים אלו, יוצא שיש הבדל בין צורות הנפרד ובין הנטיות: כפי שאנו יודעים מניקוד ה' הידיעה לפני ה' וע' קמוצות (והרי לאחר ה' הידיעה אמור לבוא דגש) – יש הבדל במיקום הטעם של המילה: הָעָב לעומת הֶעָנָן, הָהָר לעומת הֶהָרִים. על פי זה אמורים להיווצר הניקודים הלא אחידים שָׁעָן לעומת שֶׁעָנִית, נָהָג לעומת נֶהָגִים. האקדמיה העדיפה לקבוע ניקוד אחיד לפ"א הפועל בכל הנטייה. להחלטת האקדמיה

קַלְפִּי / קַלְפֵּי
קַלְפִּי וגם קַלְפֵּי.
הניקוד המומלץ: קַלְפִּי. את המילה קלפי מוצאים בתיאור בחירת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת" (משנה יומא ג, ט), ובהמשך "טָרַף [הכוהן הגדול] בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת – אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל" (ד, א). בכתבי היד אפשר למצוא שני ניקודים למילה: קַלְפִּי וקַלְפֵּי – שניהם בפ"א דגושה. הניקוד המומלץ בימינו הוא בחיריק, וכך נקבע במונחי האקדמיה. הגייתה התקנית של המילה קַלְפִּי במלרע (בהטעמת ההברה האחרונה) וריבויה קַלְפִּיּוֹת.

תּוֹקְפָן / תָּקְפָּן
להרחבה: תּוֹקְפָן

חזרה לחידון
    [post_title] => חידון מה הצורה התקנית - פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2017-07-03 00:33:59
    [post_modified_gmt] => 2017-07-02 21:33:59
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21733
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

דִּמְיוֹן / דִּמָּיוֹן הצורה המועדפת היא במשקל פִּעְלוֹן. ראו בהחלטת האקדמיה בדקדוק. לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין הביטוי נוצר בעברית חדשה על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין

מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21222
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-05-10 09:25:38
    [post_date_gmt] => 2017-05-10 06:25:38
    [post_content] => 1. אורח רוח / אורך רוח
אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר במגילת קהלת, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא.

2. בריש גְּלֵי / בריש גָּלֵי
הצורה גְּלֵי היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית – מקבילתה של הצורה העברית גָּלוּי. להרחבה


3. דחה הלוך ושוב / דחה בלך ושוב
לֵךְ וָשׁוּב = 'תלך', 'תחזור'. צירוף המציין התחמקות בתואנות שונות המוכר למן הספרות הרבנית של ימי הביניים. הביטוי מבוסס על פסוק במשלי: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ (כתיב: לרעיך) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג, כח).

4. העלה על דל שפתיו / העלה על בדל שפתיו
על פי הכתוב בתהלים קמא, ג: "שִׁיתָה ה' שָׁמְרָה לְפִי, נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי". משמעות הבקשה היא 'שים מחסום לפי' (שלא אדבר רע). 'שמרה' 'ונצרה' – שמות עצם שפירושם 'מנעול', 'מחסום'. 'דל שפתיי' – מלשון דלת, כלומר: דלתות שפתיי, פתחי פי.

5. חלק הארי / החלק הארי
חלק הארי הוא ביטוי מתורגם שמשמעו 'חלקו של האריה'. מקור הביטוי במשלי איזופוס – כמובא ב'רגע של עברית' מאת רות אלמגור־רמון: "יצאו האריה, השועל והחמור לצוד ציד. כשהיה הטרף מונח לפניהם הורה האריה לחמור לחלק את השלל. חילק אותו החמור לשלושה חלקים שווים. נתרתח האריה, טרף את החמור והטיל את החלוקה על השועל. השועל חילק לשניים – חלק זעיר לקח לעצמו ואת הרוב נתן לאריה. לשאלתו של האריה מניין לו שיטת החלוקה הצודקת הזאת, ענה השועל: מן החמור".

6. כפשַׂע ביני ובין... / כפשַׁע ביני ובין...
"כְּפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" - אומר דוד ליהונתן (שמואל א כ, ג). כפשע – כמרחק פסיעה אחת. השורש הנזכר נכתב במקרא בשי"ן שמאלית, אך בהמשך הוא החל להיכתב בסמ"ך בעקבות הזדהותם של ההגאים המובעים באותיות האלה. המעבר הזה משי"ן שמאלית לסמ"ך הוא תהליך רגיל בלשוננו. הוא החל במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת ומאפיין בעיקר את המעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל.

7. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים
על פי ישעיהו מה, ב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". להרחבה


8. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים
בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אך יש שבגלל משימה חשובה ודחופה אנשים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון. להרחבה

9. לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

10. שם לְאֵל / שם לְאַל / שם לָאֵל / שם לָאַל  
אַל היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא". על מקור הביטוי ומשמעו

11. הכיר תודה / הוקיר תודה
הצירוף 'הכיר תודה' נוצר בספרות העברית החדשה על פי 'הכיר טובה' מלשון ימי הביניים. הצירוף הקדום יותר להבעת העניין הוא 'החזיק טובה'. להרחבה ראו מאמרה של ד"ר קרן דובנוב בעמ' 3 של אקדם 48.

12. לוּט בערפל / לוּטֶה בערפל
לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה'. מבחינה דקדוקית זו צורת בינוני סביל (פָּעוּל), כמו סוּג ('סוגה בשושנים', כלומר גדורה), סוּד (=מסויד: "בור סוד שאינו מאבד טיפה"). להרחבה

13. בשובה ונחת / במשובה ונחת
מקור הביטוי בישעיהו ל, טו: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם". מן ההקשר עולה שהמילה שׁוּבָה משמעה איטיות, נינוחות.

14. לסדר את האוזן / לשבר את האוזן
על הפסוק המתאר את ירידת אלוהים מהר סיני ואת ההר העשן ככבשן רש"י אומר שנאמר כִּבְשָׁן כדי "לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". כלומר, לשבר את המחסום שהוא האוזן ולהבקיע דרך אל השכל. נראה שהביטוי 'לשבר את האוזן' לא היה ברור די הצורך, ובלשון ימינו שינו אותו לביטוי 'לסבר את האוזן' – לעשות את הדברים סבירים, מובנים. ומכאן קצרה הדרך לשיבוש "לסדר את האוזן".

15. קרם עור וגידים / רקם עור וגידים
מקור הביטוי ביחזקאל פרק לז: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". קָרַם פירושו העלה קרום, התכסה בשכבה דקה מלמעלה.
השימוש במילה 'רקמה' בהקשר של תאי העור נוצר בעברית החדשה בעקבות המונח הלועזי tissue. "רקם עור וגידים" הוא שיבוש שנוצר בהשפעת דמיון הצליל לקָרַם ובשל דמיון המשמעות, שהרי אנו אומרים על דבר המתהווה שהוא 'נרקם', כגון "נרקם הסכם בין השניים".

16. רוחש מזימות / חורש מזימות
הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם…". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. חידוש הצירוף 'חורש מזימות' מיוחס לביאליק.

17. כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ / לִכְשֶׁעַצְמוֹ
'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו', 'כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. להרחבה

18. חֲשׂוּךְ מרפא / חֲשׁוּךְ מרפא
חָשׂוּךְ – בשי"ן שמאלית – פירושו 'נטול', 'מחוסר': חֲשׂוּךְ מרפא, חשוכי אהבה. המקור לשימושים מעין אלה הוא הצירוף התלמודי 'חשוכי בנים' או 'חסוכי בנים'. שם התואר חָשׂוּךְ (או חסוך) נגזר מן הפועל חָשַׂךְ (או חָסַךְ) שפירושו מָנַע. פועל זה מוכר למשל מפרשת העקדה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז).

19. הוֹן עָתֵק / הוֹן עָתָק
על פי משלי ח, יח: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה". להרחבה

20. בְּלָשון מעטה / בִּלְשון הַמעטה
בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה = בלשון של המעטה, בהפחתה מחומרת הדבר ומעוצמתו (בלעז: understatement).

21. לזות שפתיים / עליזות שפתיים
מקור הצירוף במשלי ד, כד: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ". השורש לו"ז במשמע הלעזה והוצאת דיבה מוכר ממגילות ים המלח ומלשון חז"ל: "עלי הגדילו עקב ויליזו עלי בשפת עול" (=עָוֶל, מגילת ההודיות), "והיו הכל מליזין עליו" (ירושלמי דמאי ב:א, כב ע"ג). יש הרואים בזה גלגול משמעות של השורש המקראי לו"ז המציין סטייה מן הדרך, כגון "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (משלי ב, טו).

22. מתי מעט / מעטי מעט
המילה המקראית מְתִים משמעה אנשים, גברים. מכאן מְתֵי מְעַט – אנשים מעטים, וכן מְתֵי מִסְפָּר – אנשים מעטים שקל לספור אותם. זה גם המשמע של הרכיב מְתוּ בשמות הפרטיים מתושלח ומתושאל. למילה יש מקבילות בשפות שמיות רבות, כגון mutu באכדית, met באתיופית.
לפי הדעה המקובלת אין קשר בין מְתִים 'אנשים' ובין מֵתִים 'שאינם חיים', אך יש מי שהציע שמתים במשמע אנשים משמעו היסודי 'בני תמותה', ומכאן 'בני אדם'. מכל מקום יש הבדל בניקוד בין המילים, ונאמר בשם אבן עזרא: "מתים שוכבים מתים, מתים עומדים חיים", כלומר כאשר המילה מנוקדת בצירי (שתי נקודות שוכבות) מֵתִים, הכוונה לאנשים שמתו, ואילו כאשר היא מנוקדת בשווא (שתי נקודות עומדות) מְתִים הכוונה לאנשים חיים.

23. שוקד על שמריו / שוקט אל שמריו
מקור הביטוי בירמיהו מח, יא:  "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". ההקשר המקורי חיובי (מואב רגועים ויושבים לבטח במקומם), אך בימינו 'שוקט אל שמריו' או 'קופא על שמריו' (על פי צפניה א, יב) הוא ביטוי שלילי שעניינו 'נשאר באותו המצב ולא מתקדם'.

חזרה לחידון
    [post_title] => מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%a1%d7%94-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-10-18 11:18:42
    [post_modified_gmt] => 2020-10-18 08:18:42
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21222
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

1. אורח רוח / אורך רוח אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר במגילת קהלת, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא. 2. בריש גְּלֵי / בריש
בחור מציע נישואין לבחורה והכיתוב: נישואים, נישואין

נישואין ונישואים – על סיומת הרבים ־ִין

WP_Post Object
(
    [ID] => 872
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-02-22 10:35:59
    [post_date_gmt] => 2012-02-22 08:35:59
    [post_content] => 

בלשוננו יש כמה צורות בריבוי הרווחות בעיקר בסיומת ־ִין (לצד מקבילותיהן בסיומת ־ִים). למשל: אירוסין, נישואין, גירושין, תימוכין, (יחסי) גומלין, וכן תוארי הפועל בעקיפין, לסירוגין.

הסיומת ־ִין היא סיומת הרבים הרגילה בארמית, וממנה היא חדרה אל העברית. בעברית המקרא מזדמנות רק צורות מעטות בסיומת זו, כגון מִלִּין, חִטִּין (במקום מִלִּים, חִטִּים). לעומת זאת בלשון חז"ל סיומת ־ִין רווחת מאוד והיא נחשבת אחד המאפיינים הבולטים של רובד הלשון הזה. לדוגמה: מוזגין (את הכוס), חרובין, מוּסָפין.

עיון מדוקדק בספרות חז"ל מעלה שהסיומת ־ִין שכיחה יותר בשמות בעלי ריבוי תמידי, כלומר בשמות הבאים תמיד בצורת רבים ואינם מציינים ריבוי אמיתי של פרטים. כך למשל בסדרת המונחים מן התחום המשפטי – אירוסין, שידוכין, קידושין, נישואין ועוד.

בעברית של ימינו הסיומת ־ִין רווחת במונחים המוּרשים מלשון חז"ל או מן הארמית. לכן אנחנו רגילים להגות ולכתוב נישואין, (דיני) עוֹנְשִׁין, (עסקת) חֲלִיפִין, לחלוטין, זיקוקין (די־נוּר) וכיו"ב. ואולם אנו מוצאים את הסיומת ־ִין גם במונחים שהתחדשו בעברית בת ימינו, כגון תימוכין, טוּבין, בעקיפין, במישרין, לַחֲלופין. לכל אלה משותפת תכונה בולטת: אלה מילים שאינן מציינות ריבוי של ממש, וצורת היחיד שלהן, אם היא קיימת, באה במשמעות אחרת. תופעה דומה יש גם בכמה מילים בסיומת ־ִים שירשנו מלשון המקרא, כגון נעורים ורחמים.

אשר לתקן הלשוני בימינו: הצורות בסיומת ־ִין ומקבילותיהן בסיומת ־ִים תקינות הן, אין ביניהן כל הבדל של משמעות והבחירה ביניהן היא בחירה סגנונית. נעיר כי במילון למונחי הדמוגרפיה של האקדמיה (תשמ"ז, 1987) העדיפה הוועדה שהכינה את המילון את הצורות בסיומת ־ִים במילים נִשּׂוּאִים, אֵרוּסִים, גֵּרוּשִׁים – משום שראתה בהן צורות עבריות טהורות, אך לא פסלה את הצורות הרווחות בסיומת ־ִין.

מילים אחרות המסתיימות ב־ִין הן מילים שנשאלו לעברית מן היוונית או מן הרומית בתקופת חז"ל: מונופולין, מוניטין, מטרופולין, מסתורין. הסיומת ־ִין שבהן היא חלק מן המילה המקורית ולכן הן צורות יחיד (חלקן משמשות גם צורות רבים).

אל המילים בעלות הסיומת ־ִין המשמשות צורות יחיד מצטרפת המילה העברית מודיעין, כגון בצירוף 'מודיעין אזרחי'. [post_title] => נישואין ונישואים – על סיומת הרבים ־ִין [post_excerpt] => הצורות בסיומת ־ִין ומקבילותיהן בסיומת ־ִים תקינות הן, אין ביניהן כל הבדל של משמעות והבחירה ביניהן היא בחירה סגנונית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-09 21:19:22 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 18:19:22 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=872 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצורות בסיומת ־ִין ומקבילותיהן בסיומת ־ִים תקינות הן, אין ביניהן כל הבדל של משמעות והבחירה ביניהן היא בחירה סגנונית.

פרשת בהר – לחלוטין

WP_Post Object
(
    [ID] => 15319
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-05-19 09:35:22
    [post_date_gmt] => 2016-05-19 06:35:22
    [post_content] => 
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג) "וְאַרְעָא לָא תִּזְדַּבַּן לַחְלוּטִין" (תרגום אונקלוס)
השורש חל"ט רווח בספרות חז"ל, ועניינו קביעה ונחרצוּת. חָלוּט פירושו 'מוסכם', 'מנוי וגמור', ומכאן גם הַחְלָטָה בעברית החדשה – 'דבר שהוסכם ונקבע', 'דבר שנחרץ'. עוד מתקשר לעניין זה תיאור הפועל לַחֲלוּטִין, שירשנו מתרגום אונקלוס לתורה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג) – "וְאַרְעָא לָא תִּזְדַּבַּן לַחְלוּטִין"; ובהמשך: "...וְקָם הַבַּיִת... לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (שם, ל) – "וִיקוּם בֵּיתָא... לַחְלוּטִין...". מבחינה צורנית הצירוף לַחֲלוּטִין בנוי משם בצורת רבים (כמו השמות המופשטים נְעוּרִים, רַחֲמִים) בתוספת ל' היחס. בתבנית כזו בנויים גם לְמֵישָׁרִין, בַּנְעִימִים, בַּעֲקִיפִין, לְסֵרוּגִין, בְּגִלּוּפִין ועוד, שגם הם משמשים תיאורי פועל. מבחינת המשמעות הצירוף לחלוטין מתרגם את 'לצמיתות', וההקשר הוא של ממכר הנשאר ברשות הקונה לעולם ("לדורותיו", "לא יצא ביובל"). גם בספרות הגאונים לחלוטין משמש לציון קניין עַד, דבר העומד לעולם. למשל: "וְיהיו שני עדים אחרים מזומנים שאם תתן לי בתוך חודש שנלך למדינתנו אותן כ"ג דינרין – שאחזיר לך הבגדים, ואם לאו יהיו לי לחלוטין" (תשובות משולם בר' קלונימוס מלוקא). שימוש כזה מצוי גם בספרות הרבנית, אך לצדו כבר אפשר לראות את המשמע המוכר לנו כיום – 'לגמרי', 'כליל'. למשל: "דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם" (חידושי הריטב"א). המשמע המאוחר – 'כליל', 'לגמרי' – קשור להוראה הכללית של השורש חל"ט בספרות חז"ל, ובפרט למשמע של שם התואר חָלוּט – מנוי וגמור. ועוד: כאשר דבר נקנה לעולם, מדובר בקניין גמור. בעברית החדשה נוצר בהשראת לַחֲלוּטִין הצירוף לַחֲלוּפִין שמשמעו 'במקום זאת', 'אפשרות אחרת היא...'; ומכאן גם המילים חֲלוּפָה (אלטרנטיבה) וחֲלוּפִי (אלטרנטיבי). הערה בתנ"ך מתועד השורש חל"ט רק פעם אחת – בפסוק שנתקשו בו הפרשנים והחוקרים. לאחר שהביסו ישראל את ארם בפעם השנייה, באו עבדי בן הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל וביקשו להיכנע: "וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא. וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ. וַיֹּאמְרוּ: אָחִיךָ בֶן הֲדַד. וַיֹּאמֶר: בֹּאוּ קָחֻהוּ. וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה" (מלכים א כ, לב–לג). יש הסוברים כי החלוקה הנכונה של המילים היא 'ויחלטוה ממנו' (ולא 'ויחלטו הממנו'), ולגרסה זו יש תימוכין בכתבי יד אשכנזיים, בכמה הערות מסורה ואולי אף בפירוש רש"י (ראו מאמרה של הימלפרב ב"מבחר מקורות"). אך גם בגרסה זו נותר הכתוב עמום. נזכיר רק את הפירוש המובא אצל רש"י ומקובל גם על מקצת החוקרים בני ימינו: "...אמרו כיון שנפל דבר שלום בפיו [של אחאב, שאמר על בן הדד 'אחי הוא'], אפילו שלא במתכוין, סימן טוב הוא זה. וימהרו – להחזיק הדבר. ויחלטוה – לשון צמיתות: כרתו הדבר מפיו שלא יחזור בו". על פי פירוש זה הניחו עבדי בן הדד שמכיוון שאחאב קרא למלכם 'אחי' – הוא לא יחזור בו מדבריו אלה, כלומר דברי השלום שלו יעמדו ויתקיימו. פירוש זה רומז כמובן לתרגום אונקלוס 'לצמיתות – לחלוטין'. כתבה תמר קציר. [post_title] => פרשת בהר – לחלוטין [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%94%d7%a8-%d7%9c%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-11-09 22:46:20 [post_modified_gmt] => 2018-11-09 20:46:20 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15319 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג) "וְאַרְעָא לָא תִּזְדַּבַּן לַחְלוּטִין" (תרגום אונקלוס) השורש חל"ט רווח בספרות חז"ל, ועניינו קביעה ונחרצוּת. חָלוּט פירושו 'מוסכם', 'מנוי וגמור', ומכאן גם הַחְלָטָה בעברית החדשה – 'דבר שהוסכם ונקבע', 'דבר