הדף בטעינה

על המילה לֵב

במילון

 (ללא ניקוד: לב)
מיןזכר
שורשלבב
נטייהליבִּי, ליבּו; לבָבות, ליבּות

הגדרה

  • איבר חיוני – מֶרכז מערכת כלֵי הדם – בגוף בעלי חיים
  • מֶרכז, פְּנים
  • פנימיוּת האדם, מֶרכז הרחמים והמצפון והמחשבה
  • (בהרחבה) רגש; דעת; אומֶץ

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

אירוע לב או אירוע לבבי?

ההמלצה היא להשתמש במבני סמיכות – 'אירוע לב', 'טיפול לב', 'רפואת הלב' (קרדיולוגיה) וכיוצא באלה. כן אפשר לנקוט את הצירוף 'של הלב', כגון 'אירוע של הלב'.
המשך קריאה >>
יחיד רבים

עממים וצללים – על צורות רבים ארוכות של שמות מן הכפולים

WP_Post Object
(
    [ID] => 35357
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-06-11 15:17:31
    [post_date_gmt] => 2019-06-11 12:17:31
    [post_content] => לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה. בזו הקצרה יש דגש חזק באות השנייה: עַםעַמִּים; בזו הארוכה האות השנייה מוכפלת: עֲמָמִים. למעשה מדובר בשתי דרכי הכפלה: או כפל העיצור (דגש חזק מורה על הגייה ארוכה יותר של העיצור) או כפל האות, ועל כן לא נתמה שהשמות שמדובר בהם הם שמות מגזרת הכפולים, כלומר שמות ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות.

בתנ"ך הצורות הארוכות אופייניות לשירה המקראית, למשל:
  • "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה, יד)
  • "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם" (דברים לג, טו)
  • "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח)[1]
  • "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו, ד)
  • "אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ" (תהלים עז, יח) [חֲצָצֶיךָ = חִצֶּיךָ]
  • "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיהו י, א) [חִקְקֵי־ = חֻקֵּי־]
הצורה עממים מצויה פעמיים גם בספר נחמיה: "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים [...] וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם, וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם" (ט, כב, כד). הללו אינן מפתיעות בהתחשב בהשפעת הארמית על לשון ספרי הבית השני (בארמית המקראית עַמְמַיָּא היא צורת הרבים המיודעת של עַם). הצורות הארוכות הללו מלמדות על קשר היסטורי בין שמות קצרים בני שתי אותיות מגזרת הכפולים לשמות מלעיליים רגילים בני שלוש אותיות, דוגמת כֶּלֶב, נַעַר, פֶּרַח, בֹּקֶר. שמות מלעיליים אלה ואחרים התפתחו משמות חד־הברתיים, למשל כֶּלֶב היה כַּלְבּ, בֹּקֶר היה בֻּקְר, ומכאן שכַּלְבּ ועַם (שלפנים היה עַםּ = עַמְם) בני משקל היסטורי אחד הם. צורת הרבים של השמות המלעיליים היא לרוב בשווא וקמץ: כְּלָבים, נְעָרים, פְּרָחים, בְּקָרים. תחליפו של השווא הנע באותיות הגרוניות הוא החטף, וצורות מעין עֲמָמים, הֲרָרים בנויות בדיוק במתכונתן של צורות הרבים של השמות המלעיליים (השוו למשל עֲמָקים, אֲרָצות).[2] בימינו צורת הרבים הרגילה של לֵב היא לְבָבוֹת, ונדמה שאף שם זה מצטרף לרשימה המצומצמת שלעיל. ואולם במקרא צורת הרבים של לב היא לִבּוֹת (למשל "וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת" בתהלים  ז, י), והריבוי לבבות, המשמש במקרא פעם אחת בלבד ("כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה'" – דברי הימים א כח, ט), הוא למעשה צורת הרבים של לֵבָב. גם הצורה הקצרה משמשת כיום – אך בדרך כלל בנטייה, למשל "הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות ספורות פילחה את ליבותינו והרטיטה את נימי נפשנו" (כך החל יצחק הרצוג את נאומו בבית העלמין הצבאי באשקלון ביום הזיכרון של שנת 2015). צורות ארוכות נוספות – לא מקראיות – הן צורות הרבים של צַד, טַל. צורת הרבים המקראית של צַד היא זו הקצרה, למשל: "וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שמות כה, לב). ואולם בלשון חז"ל עולה הצורה הארוכה צדדים, למשל: "גורפין [את הזבל] מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר [בניסן] ובַמועד מסלקים [את הזבל] לצדדים" (משנה פסחים ד, ז). גם הצורה הקצרה משמשת בה, בעיקר בתלמוד הבבלי בצירוף "צידי רשות הרבים" (למשל שבת ו ע"א), ולעיתים אף יימצא בה הצירוף המעורב צידי צדדין (כגון שבת קנד ע"ב). גם בימינו שתי הצורות – הקצרה הארוכה – יכולות לשמש, אם כי בנפרד משמשת רק הארוכה (צדדים ולא צידים). למילה טַל אין במקרא צורת רבים, והצורה הארוכה טללים עולה מלשון חכמים, למשל: "מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא, יב] – מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה [על ארץ ישראל] כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה" (ספרי דברים, פסקה מ). המילה נפוצה מאוד בפיוטים. הינה דוגמה מאוחרת משיר הכבוד, המושר בדרך כלל בשבתות וחגים בקהילות אשכנז: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה" (על פי שיר השירים ה, ב: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה"). בעברית החדשה כמה מן הצורות הארוכות אינן משמשות כלל (חצצים, חקקים). המילה עממים התייחדה לציון עמים לא גדולים או עמים עובדי אלילים.[3] הצורה הררים משמשת בעיקר בלשון הספרותית אבל גם בצירופים מושאלים כגון 'הררי אשפה'. לעומתן אין בימינו בלתי הצורות צללים, טללים.[4] לבסוף נציין שצורות הרבים הארוכות עומדות ביסודם של שמות התואר הֲרָרִי,[5] עֲמָמִי וצְדָדִי (לצד צִדִּי). _______________________

[1] אומנם בפרוזה המקראית אנו מוצאים "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט), אבל אפשר למצוא כאן יסודות שיריים.

[2] גם בשמות המלעיליים דוגמת לַיִל, עַיִן, שריבוים לרוב פשוט (לֵילות, עֵיניים) יימצאו צורות ריבוי בשווא וקמץ כמו תְּיָשים המלמדות על קִשרם אל יתר השמות המלעיליים.

[3] בתלמוד הבבלי עממין הם נוכרים, גויים, למשל: "ואמ' רבא: מת [יהודי] ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל" וכו' (שבת קלט ע"ב).

[4] גם בלשון חכמים ואחריה אין כמעט הצורות הקצרות. בתלמוד הבבלי יש פעם אחת "טלין רעין" [כלומר מזיקים] (סוכה לז ע"ב) ומיד לאחר מכן "טללין רעין". צורות קצרות בודדות משמשות בפיוט, למשל אצל משה אבן עזרא: "הִכּוֹן לָצֵאת מִצֵּל בָּתִּים, לֵשֵׁב תַּחַת צִלֵּי שִׂיחִים".

[5] במקרא הצורה מופיעה כשם ייחוס, למשל בשמואל ב כג, לג.

[post_title] => עממים וצללים – על צורות רבים ארוכות של שמות מן הכפולים [post_excerpt] => לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה, למשל: עַם עַמִּים וגם עֲמָמִים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9e%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-07-11 22:00:46 [post_modified_gmt] => 2020-07-11 19:00:46 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35357 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה, למשל: עַם עַמִּים וגם עֲמָמִים. המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספת

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-04-14 18:31:48 [post_modified_gmt] => 2019-04-14 15:31:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך לֵב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


לֵב
לרשימה המלאה
כלכלת הבית (תרצ"ח, 1938)
שֻׁמַּן-הַלֵּב*
* במילון המקורי כתוב: שׁוּמַן-הַלֵּב
חשמל (תרצ"ה, 1935)
לֵב הַכֶּבֶל*
* במילון המקורי כתוב: לֶב הַכֶּבֶל
גאוגרפיה (תשל"ג, 1973)
בְּלֵב יָם*
* במילון המקורי כתוב: בְּלֶב יָם