הדף בטעינה

על המילה לְפָנִים

במילון

 (ללא ניקוד: לפנים)
חלק דיברתואר הפועל

הגדרה

  • בעָבָר, בימי קֶדם
  • מוּל
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של המפתלצות מרחוב סומסום והכיתוב אני רוצה להיות שם!

שמה במשמעות שם

WP_Post Object
(
    [ID] => 145
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-10-16 10:00:58
    [post_date_gmt] => 2012-10-16 08:00:58
    [post_content] => האם נכון לומר בלשון התקנית שָׁמָּה במשמעות שָׁם ולְשָׁמָּה במשמעות לְשָׁם?
התשובה על השאלה הראשונה חיובית, כלומר אפשר לנקוט את הצורה שָׁמָּה במשמעות שָׁם, לעומת זאת הצורה לְשָׁמָּה אינה מומלצת לשימוש בלשון התקנית.

כמו במקרים רבים, גם בעניין זה נידרש למצוי במקורותינו.

שָׁמָּה במשמעות שָׁם

כידוע ה' המגמה היא אחת הדרכים לציין כיוון בעברית. כאשר היא באה בסוף המילה היא מקבילה להוספת מילית היחס ל' לפנֶיה: מצרימה = למצרים, צפונה = לצפון. על הכלל הלשוני הזה כבר עמדו חז"ל: "ר' נחמיה אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה – הטיל לה הכתוב ה"א בסופה" (בבלי יבמות יג, ע"ב). על פי כלל זה משמעות המילה שָׁמָּה היא 'לשם', 'למקום ההוא', ואכן כך היא משמשת במקומות רבים במקרא: "אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה" (בראשית יט, כ), "רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה" (בראשית כד, ח), "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה" (דברים א, לח) ועוד. ואולם המילה שָׁמָּה רגילה במקרא גם במשמעות 'שָׁם', 'במקום ההוא', כגון "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (בראשית מט, לא). יש המסבירים כי במקרים אלו הסיומת הלא־מוטעמת ־ָה מציינת תואר הפועל, בדומה לצירוף 'מימים ימימה'. ויש חוקרים הסבורים שהמילה שָׁמָּה במשמעות שָׁם היא צורה עצמאית המקבילה למילה האוגריתית ת'מת שמשמעותה שָׁם (גם למילה שָׁם עצמה יש מקבילה באוגריתית: ת'ם). כך או כך מכיוון שהשימוש במילה שָׁמָּה במשמעות שָׁם רגיל בלשון המקרא, הוא כשר גם בלשון ימינו.

לְשָׁמָּה

מבחינת ההיגיון אין בצורה לְשָׁמָּה פסול, שהרי כאמור לעיתים שָׁמָּה = שָׁם. ואף על פי כן לא מצאנו במקורות כל תיעוד לה. במקרא משמשות לציון הכיוון רק שָׁמָּה ואף שָׁם עצמה ("גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם", דברים א, לז), ובלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר משמש בעיקר לְשָׁם. לפיכך הרוצים ללכת על פי המקורות לא יאמרו לְשָׁמָּה ויעדיפו את דרכי ההבעה הפשוטות לְשָׁם ושָׁמָּה. הערות: א. אף שלא מצאנו במקורות לְשָׁמָּה, יש במגילות מדבר יהודה תיעוד לצירוף מִשָּׁמָּה. ואולם במקרא ובספרות חז"ל יש רק מִשָּׁם. ב. יש בלשוננו כמה וכמה מקרים של צורות מגובבות המסתיימות בה' המגמה ופותחות במילת יחס המציינת מקום או כיוון. כמה מן הצורות האלה מתועדות במקורות ונחשבות תקניות לכל דבר, ואילו אחרות צומחות בעברית החדשה לנגד עינינו. דוגמאות ידועות הן הצירופים המקראיים לְמַעְלָה ולְמַטָּה, הרווחים בתנ"ך יותר מנרדפותיהם מַעְלָה, מִמַּעַל ומַטָּה. נראה שמרוב שימוש נתפסה ה' המגמה כחלק בלתי נפרד ממילים אלו, וכבר לא הורגשה הכיווניות שהיא מציינת (במילה 'מטה' השחיקה הייתה גדולה עד כדי כך שאיננו מוצאים כלל את המילה המקורית בלא ה' המגמה). בספר דברי הימים אנו מוצאים לַצָּפוֹנָה (דבהי"א כו, יז), לַנֶּגְבָּה (שם) ולַמִּזְרָחָה (דבהי"ב, לא, יד), ובספרות חז"ל יש ממערבה, מחוצה לארץ ועוד. בימינו רבים נוקטים "להנה" (המומלץ: הֵנָּה), "מקדימה" (המומלץ: לפָנים) ו"מאחורה" (המומלץ: מאחור), ואף נוצר גיבוב על גיבוב בצורות "ללמעלה", "ללמטה". [post_title] => שמה במשמעות שם [post_excerpt] => האם נכון לומר בלשון התקנית שָׁמָּה במשמעות שָׁם ולְשָׁמָּה במשמעות לְשָׁם? הצורות המומלצות הן לְשָׁם ושָׁמָּה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-01-01 16:26:18 [post_modified_gmt] => 2021-01-01 14:26:18 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=145 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

האם נכון לומר בלשון התקנית שָׁמָּה במשמעות שָׁם ולְשָׁמָּה במשמעות לְשָׁם? הצורות המומלצות הן לְשָׁם ושָׁמָּה. המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון ועם השלטים קדימה אחורה

עם הפנים קדימה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1002
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-20 14:54:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-20 12:54:00
    [post_content] => 

לעת העתיקה אנו קוראים ימי קֶדֶם ולהתפתחויות שהעת החדשה מביאה עימה אנו קוראים קִדְמָה. אדם שחי בתקופה הפְּרֵה־היסטורית מכונה בפינו האדם הקַדְמוֹן, ואדם נאור במיוחד נחשב לאדם מִתְקַדֵּם. הא כיצד?

המשמעות המקורית של המילה קֶדֶם היא 'לפנים', 'ההפך מן אחור'. שמותיהם העתיקים של הכיוונים נולדו מנקודת ראותו של אדם המביט אל כיוון זריחת השמש. לכן נקרא צד מזרח קֶדֶם או קָדִים, צד מערב אָחוֹר, צד צפון שְׂמֹאל, וצד דרום יָמִין או תֵּימָן. הים הקדמוני הנזכר בתנ"ך הוא ים המלח שבמזרח, והים האחרון הוא הים התיכון שבמערב.

אך השורש קד"ם משמש לא רק בתחום הגאוגרפי, אלא גם בתחום הזמן. מילים רבות הגזורות ממנו מציינות דברים שהיו בעבר או דברים הבאים לפני דברים אחרים, כלומר בהתחלה: קָדוּם, קֹדֶם כֹּל, קַדְמוֹן, מֻקְדָּם ועוד. שימוש זה מבוסס כנראה על התפיסה העתיקה שראתה את העבר כדבר שנמצא לפנים משום שהוא גלוי ואפשר לראותו, ואת העתיד כדבר שנמצא מאחור משום שהוא סמוי מן העין. ואכן, השורש אח"ר משמש לעיתים לתיאור העתיד: מְאֻחָר, אַחֲרוֹן וכמובן – אַחֲרִית הַיָּמִים.

גם בארמית השורש קד"ם משמש במשמעות של עבר והתחלה, כגון בביטוי מִקַּדְמַת דְּנָא שפירושו המקורי 'לפני כן' וכיום משמש במשמעות 'מימי קדם', 'מן העבר הרחוק'. בארמית הבבלית נוצרה מן השורש קד"ם הצורה קַמָּא בהבלעת הדל"ת. מכאן שמה של המסכת הראשונה משלוש המסכתות במשנה ובתלמוד העוסקות בדיני נזיקין: בָּבָא קַמָּא – '(ה)שַׁער (ה)ראשון'. ובעברית החדשה נוצרה המילה קַמָּאִי שפירושה קדום, ראשוני.

כפי שראינו, בלשוננו היום השורש קד"ם משמש גם במשמעות הפוכה – לציון דברים המאוחרים בזמן – כגון במילים מִתְקַדֵּם וקִדְמָה (חידושו של אליעזר בן־יהודה). מילים אלו נוצרו מנקודת מבט שונה: הסתכלות לכיוון שאליו צועדים בציר הזמן. בדומה לכך גם המילה לְפָנִים משמשת בשתי ההוראות: "מה שעומד לפנינו" מתייחס לעתיד, ואילו לְפָנִים פירושו 'בעבר' ובעיקר 'בעבר הרחוק'.

ואולם גם בעברית החדשה שימושיו העיקריים של השורש קד"ם הם במשמעות של עבר והתחלה, ולא רק במילים שירשנו מימי קדם. הינה כמה דוגמאות:

  • קְדַם – תחילית שנתחדשה על פי קֳדָם הארמית ('לפני') ומשמשת חלופה לתחילית הלועזית -pre: 'קדם־היסטורי', 'קדם־צבאי' ועוד;
  • תַּקְדִּים – מקרה שהיה ומשמש דוגמה למקרים דומים בעתיד (חידושו של איתמר בן אב"י);
  • קִדֹּמֶת – תוספת הבאה בראש מספר או מילה;
  • מִקְדָּמָה – תשלום שניתן מראש.

נסיים בשניים מחידושיה של האקדמיה ללשון העברית משורש זה:

  • קְדִימוֹן (פְּרוֹמוֹ) – פרסומת הבנויה מקטעים הנותנים טעימה מסרט או משדר שיוצגו בקרוב;
  • אֶקְדָּם (אַפֵּרִיטִיף) – משקה כהיל שנוהגים לשתות כמְתַאֲבֵן לפני סעודה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => עם הפנים קדימה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-11-14 22:02:03 [post_modified_gmt] => 2018-11-14 20:02:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1002 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לעת העתיקה אנו קוראים ימי קֶדֶם ולהתפתחויות שהעת החדשה מביאה עימה אנו קוראים קִדְמָה. אדם שחי בתקופה הפְּרֵה־היסטורית מכונה בפינו האדם הקַדְמוֹן, ואדם נאור במיוחד נחשב לאדם מִתְקַדֵּם. הא כיצד? המשמעות המקורית של המילה קֶדֶם המשך קריאה >>