WP_Post Object
(
    [ID] => 49678
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-03-02 14:36:39
    [post_date_gmt] => 2021-03-02 12:36:39
    [post_content] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת', צורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת, ולא "בַּתּוֹת"?

בֵּן ו־בַּת הן ממילות היסוד בלשון העברית ובלשונות השמיות בכלל. כשמות בני משפחה אחרים כמו אב, אם ואח, הן שייכות לקבוצת מילים מצומצמת המשותפות לרוב הלשונות השמיות – עובדה המעידה על עתיקותן אך גם על היותן קשות לפיענוח.

למילה בֵּן צורת רבים מיוחדת: בָּנִים. בשונה ממילים דומות, כגון עֵד–עֵדים או שֵׁם–שֵׁמות, במקרה של בֵּן–בָּנִים צורת הרבים ככל הנראה אינה נגזרת ישירות מצורת היחיד.[1] דוגמאות לכך במילים יסודיות אחרות: יוֹם–יָמִים, בַּיִת–בָּתִּים, עִיר–עָרִים.

ביסודה של המילה בַּת עומדת המילה בֵּן. נוספה לה האות תי"ו לציון הנקבה, והצורה שהייתה אמורה להתקבל היא "בנת" (בדומה לערבית: بِنْت, 'בִּנְת'). אלא שכמו במקרים רבים אחרים בעברית, הנו"ן חסרת התנועה הידמתה לעיצור שאחריה ו"נבלעה" בו (כגון מַפָּל ולא "מנְפל", יִסַּע ולא "ינְסע", יִשָּׁמֵר ולא "ינְשמר"), וכך נתקבלה הצורה בַּת.[2]

בצורת הרבים בָּנוֹת מתגלה הנו"ן המקורית[3] ותי"ו הנקבה נעלמת – כמו בצורות רבים אחרות של מילים בנקבה המסתיימות בתי"ו – וכך יש לנו הצמד בָּנִים ו־בָּנוֹת, בדומה לזַמָּרִים וזַמָּרוֹת (ולא "זמרתות"), וכן הולכת–הולכות, טבעת–טבעות, כותונת–כותונות.[4]

הילדים הקטנים הגוזרים את הצורה בַּתּוֹת מפעילים את המנגנון לגזירת צורת הרבים שרכשו, ופשוט מוסיפים למילה בַּת את הסיומת ־וֹת. דוגמאות דומות לגזירת צורת רבים אוטומטית כזאת בפי ילדים הן "טעותים" (במקום טעויות) ו"אחותות" (במקום אחיות).

____________________________________________________________
[1] יש המשערים כי צורת היחיד וצורת הרבים מבוססות על משקלים שונים. צורת היחיד בֵּן התגלגלה מן הצורה bin (אחרים חושבים שהיא התגלגלה מצרור העיצורים bn, כפי שאולי משתקף במילה הערבית اِبْن 'אִבְּן', שבה אין תנועה בין שני העיצורים), ואילו צורת הרבים בָּנִים התגלגלה מן הבסיס ban.
[2] מסיבה זו דגושה התי"ו בנטייה: בִּתִּי, בִּתּוֹ וכיו"ב. ומדוע בַּת ולא "בִּת", כתנועה בערבית ובנטייה העברית? כנראה הודות למה שבלשנים מכנים חוק פיליפי: מעתק הגאים שבו תנועת i קצרה נעתקה בתנאים מסוימים לתנועת a קצרה. אך יש גם הצעות אחרות.
[3] ולפי ההשערה שהוזכרה לעיל (עיינו הערה 1) צורת הרבים בָּנוֹת התגלגלה מן הבסיס לצורת הרבים בָּנִים.
[4] ואומנם בכמה צורות רבים נדירות תי"ו הנקבה נשארת, כך במילים עִתִּים/עִתּוֹת (רבים של 'עת'), אֲמִתּוֹת (רבים של 'אמת'; וממנה אף נגזרה לאחור צורת היחיד אֲמִתָּה במשמעות 'אקסיומה').
    [post_title] => על בנים ועל בנות
    [post_excerpt] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת' כצורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת ולא "בַּתּוֹת"?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-21 09:43:37
    [post_modified_gmt] => 2021-03-21 07:43:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49678
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5537
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2012-08-26 12:13:23
    [post_date_gmt] => 2012-08-26 09:13:23
    [post_content] => 
מידוד, מועד אחרון, קוד קווים, חנות יממית, מרכולית
מִדּוּד (benchmarking)
מידוד הוא תהליך לשיפור ביצועים בארגון על ידי השוואה לארגונים אחרים. בתחילת התהליך מגדירים את נקודות המידוד (benchmarks) – נקודות התייחסות שאליהן משווים את הביצועים. עוד כולל התהליך בחירת ארגונים מובילים בתחום לשם השוואה, איסוף נתונים מהם ומן הארגון הנבדק, זיהוי ההבדלים והגורמים להם ויישום המסקנות בניהול הארגון.
מִדּוּד הוא שם הפעולה של מִדֵּד, פועל המצוי במקרא לצד מָדַד באותה המשמעות.
המונחים מידוד ונקודת מידוד אושרו באקדמיה בשנת תשס"ד (2004).
מוֹעֵד אַחֲרוֹן (deadline)
מועד אחרון הוא תרגומו הענייני של הביטוי האנגלי הציורי "דד־ליין". למשל: מועד אחרון להשלמת משימה, מועד אחרון להגשת עבודה.
מוֹעֵד בהקשר זה הוא זמן המיועד לדבר מה. גם מועד במשמע חג הוא ביסודו זמן שנועד לציון דבר מה. בהקשרים אחרים מוֹעֵד הוא מקום התוועדות (למשל אוהל מועד), ומכאן המילה מוֹעֲדוֹן.
הצירוף מועד אחרון אושר באקדמיה בשנת תש"ס (2000).
קוֹד קַוִּים (ברקוד)
קוד קווים הוא קוד מסחרי בדמות סדרה של קווים ישרים ומקבילים – דקים ועבים. הקוד מוטבע על מוצרים ונושא מידע הקשור בהם, כגון שמם ומחירם. את קוד הקווים קורא ומפענח סורק ממוחשב המוצב למשל בקופת המרכול.
המילה קוד היא מילה לועזית שאומצה בעברית, ואף נגזר ממנה הפועל לקודד ושם הפעולה קידוד.
הצירוף קוד קווים אושר באקדמיה בשנת תשס"ז (2006).
יְמָמִית, חֲנוּת יְמָמִית
חנות יממית – ובקיצור יממית – היא חנות הפתוחה יומם ולילה, כלומר בכל שעות היממה.
יממה היא יחידה בת 24 שעות. מילה זו נוצרה בעת החדשה על פי המילה הארמית יְמָמָא המציינת דווקא את שעות האור – יום ולא לילה. המילה יוֹם עצמה משמשת בעברית ובארמית לא רק לציון שעות האור, אלא גם לציון היחידה השלמה של היום והלילה. בפסוק "וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" המילה יוֹם באה פעמיים – בראשונה אונקלוס מתרגם יְמָמָא (יום ולא לילה) ובשנייה יוֹם (יום ולילה).
המונח חנות יממית אושר באקדמיה בשנת תש"ע (2010).
מַרְכּוֹלִית (מינימרקט)
מרכולית היא צורת הקטנה מן המילה מַרְכּוֹל (=סופרמרקט).
את המילה מַרְכּוֹל חידש יצחק אבינרי עוד בשנת תשכ"ג (1963). מַרְכּוֹל ומַרְכּוֹלִית הן מן השורש רכ"ל, הקשור למסחר ולמצרכים, כמו במילים רוֹכֵל ומַרְכֹּלֶת. נוסף על כך מצטלצלת בהן המילה כֹּל – שהרי בחנויות מן הסוג הזה יש כל מה שזקוקים לו בקניות של יום־יום. ואף יש בהן רמז למילה המקראית מַכֹּלֶת – שהיא כשלעצמה גזורה ככל הנראה מן השורש אכ"ל.
המילה מַרְכּוֹלִית אושרה באקדמיה לצד המילה מַרְכּוֹל בשנת תשל"ט (1979).
    [post_title] => עושים עסקים בעברית
    [post_excerpt] => כיצד נקראת חנות שפתוחה 24 שעות ביממה? מהו שמו העברי של הברקוד? איך אומרים "דד־ליין" בעברית? על המונחים מידוד, מועד אחרון, קוד קווים, חנות יממית ומרכולית.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-13 16:47:43
    [post_modified_gmt] => 2021-04-13 13:47:43
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5537
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 58
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-03 09:39:35
    [post_date_gmt] => 2011-01-03 07:39:35
    [post_content] => בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אך יש שבגלל משימה חשובה ודחופה אנשים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. כך למשל עגנון מתאר את חריצותו של גרשום בסיפורו 'הנידח': "והיה עוצר עצמו בבית המדרש והיה עושה לילות כימים לתורה, והיה יושב ושונה, לא שח שיחה בטלה ולא ישן שנת קבע".

מקור הביטוי בספרות חז"ל, אך אין הוא מצוי שם בצורה המשמשת אותנו:

על החובה לשבת בסוכה גם בלילות לומדים במדרש ההלכה מן הפסוק: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא יח, לה). וכך נאמר במדרש: "מה שבעה אמורים באהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה אמורים כָּן ('בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים', ויקרא כג, מב) נעשה בהם את הלילות כימים" (ספרא, אמור), כלומר נחשיב בהם את הלילות כמו הימים. ואולם לשימוש כאן בצירוף 'לעשות את הלילות כימים' אין קשר לרעיון של פעילות נמרצת הכוללת גם את שעות הלילה.

רעיון זה עולה בהספד לאחד מאמוראי בבל, רבינא. כשמת קונן עליו הספדן: "נָשִׂים [נוסח אחר: לָשׂוּם] לילות כימים על מֵשִׂים לילות כימים" (מועד קטן כה ע"ב), ומפרש רש"י: נשים לילות כימים בהספד על [מי] ששם לילות כימים בתורה. במילים אחרות: 'נבכה יום ולילה על מי שלמד תורה יום ולילה'. אלא שכאן הפועל הוא 'שָׂם (או מֵשִׂים) לילות כימים' (ולא 'עשה').

נראה אפוא שהביטוי 'עשה לילות כימים' המציין חריצות והתמדה וכדומה נוצר מהכלאה בין הצירוף ההלכתי הטכני ובין הביטוי 'שם לילות כימים'.

שלא כרוח הביטוי, בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. ממה נובע השיבוש הזה? נראה שטבעי אצלנו יותר הסדר: יום ואחריו לילה. את הסדר הזה אנחנו מכירים מן הביטויים 'יום ולילה', 'יומם וליל', 'לא ביום ולא בלילה' ועוד. ואולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.
    [post_title] => עשה ימים כלילות או עשה לילות כימים?
    [post_excerpt] => בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. אולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%a2%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 09:02:24
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 06:02:24
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=58
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 885
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-07-25 11:48:01
    [post_date_gmt] => 2010-07-25 08:48:01
    [post_content] => בצירוף של שם עצם ושם המספר – עד המספר עשר שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"), 'חמישה אחוזים' (ולא "חמישה אחוז"), 'תשעה אנשים', 'עשרה ימים'. מהמספר אחת עשרה ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), 'עשרים שנה' או 'עשרים שנים', 'חמישים ושלושה שקל' או 'חמישים ושלושה שקלים'.

השימוש בלשון יחיד נפוץ יותר בשמות הנספרים תדיר, כגון 'יום', 'שנה', 'נפש', 'איש', 'ראש', 'אחוז', וכן בשמות מטבעות וכדומה. בשמות רבים אחרים אין מקובל להשתמש בצורת היחיד. למשל, לא סביר שמישהו יאמר 'הוזמנו מאתיים מחשב ושלושים מזגן לבניין החדש'.

לעומת זאת שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא ביחיד גם לאחר המספרים 2­–10, כגון 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (לצד 'שני מטרים', שלושה קילוגרמים', 'שבעה דונמים', 'ארבעה דולרים').
    [post_title] => עשרים שקל או עשרים שקלים?
    [post_excerpt] => עד המספר 10 שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"). מהמספר 11 ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים, למשל: 'עשרים שקלים' או 'עשרים שקל'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%9c-%d7%90%d7%95-%d7%a2%d7%a9%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-07 11:16:50
    [post_modified_gmt] => 2021-04-07 08:16:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=885
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1046
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-09-01 12:59:00
    [post_date_gmt] => 2013-09-01 09:59:00
    [post_content] => 

"וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד)
שָׁנָה
המילה שָׁנָה משותפת למשפחת הלשונות השמיות. מדקדקי ימי הביניים סברו כי יש קשר בינה ובין המילה שְׁנַיִם והפועל שָׁנָה (חזר, עשה שנית) "לפי ששבה השמש שנית אל הנקודה שהחלה ממנה" (רד"ק, ספר השרשים). ואולם ההשוואה ללשונות אחרות מלמדת כי מדובר בשורשים שונים (למשל המקבילה הארמית לפועל שָׁנָה היא תְּנָא, ואילו המקבילה למילה שָׁנָה היא שְׁנָא ובעיקר שַׁתָּא – ב־ש ולא ב־ת). יש חוקרים הקושרים את המילה שָׁנָה אל הפועל שִׁנָּה ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות והזמנים. אחרים רואים בה מילת יסוד שמית קמאית שאינה קשורה למילים אחרות.
חֹדֶשׁ
המילה חודש מציינת ביסודה את הירח בהתחדשותו. מכאן היא התגלגלה לציון היום שבו נראה מולד הירח, ואחר כך לציון פרק הזמן שבין מולד אחד למשנהו.
שָׁבוּעַ
המילה שָׁבוּעַ, הרגילה כל כך בלשוננו, נדירה למדי בתנ"ך. לרוב היא באה בו בצורת הרבים, ובתורה היא נזכרת בעיקר בהקשר של חג השבועות. לצד המשמעות 'פרק זמן של שבעה ימים' יש שהמילה שבוע מציינת בתנ"ך שבע שנים.
רק בימי הביניים קיבלה המילה שבוע את המשמעות של שבעת הימים שמיום ראשון עד שבת. בלשון חז"ל משמשת במשמעות זו המילה שַׁבָּת, כגון בצירוף 'אחד בשבת' שפירושו יום ראשון בשבוע.
צורת הרבים של שָׁבוּעַ היא שָׁבוּעוֹת בקמץ (גם בנטייה: שָׁבוּעוֹת־, שָׁבוּעוֹתֵיכֶם), ואילו בנטיית היחיד יש שווא: שְׁבוּעַ־(הספר), שְׁבוּעַיִם וכן שם התואר שְׁבוּעִי והמילה שְׁבוּעוֹן.
יוֹם, יְמָמָה
המילה המקראית יוֹם מציינת את שעות האור: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ה) ובהרחבה את היחידה השלמה של היום והלילה: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז, יז; והשוו לפסוק יב: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"). בעברית החדשה נתייחדה ליחידה השלמה המילה יְמָמָה – על פי יְמָמָא הארמית המציינת דווקא את שעות האור.

יוֹם יוֹם פירושו בכל יום, למשל בברכה "ברוך ה' יום יום" (על פי תהלים סח, כ). בעברית החדשה הצמד יוֹם־יוֹם מציין עניין רגיל ושגרתי, כגון 'חיי יום יום', 'בגדי יום יום', ומכאן שם התואר יוֹם־יוֹמִי.
שָׁעָה
המילה שָׁעָה נשאלה ללשוננו מן הארמית. היא רווחת בספרות חז"ל במשמעות 'זמן', כגון בביטויים 'בשעה ש־', 'דייה לצרה בשעתה', ובייחוד במשמעות של זמן קצר או מוגבל, כגון 'שעה קלה', 'חיי שעה', 'שעת רצון'. בד בבד שימשה המילה לציון 1/12 מן היום (החלק המואר של היממה), ומטבע הדברים אורכה לא היה קבוע. בהמשך הוחלפה השעה היחסית ביחידת זמן קבועה, ומאז שעה היא 1/24 מן היממה. המילה שעה במשמעות זו היא הרווחת כיום וממנה נולד השָׁעוֹן. עם זאת לא נעלמה משמעות הזמן הכללית של המילה, ולצד ביטויים שירשנו מתחדשים בעברית של ימינו שימושים דוגמת 'שעת סיפור', 'מערכת שעות', 'צו השעה', 'ועדת שעה' (ועדת אד־הוק), 'הגיעה השעה'.
דַּקָּה
המילה דַּקָּה מתרגמת את המילה הלטינית minuta שמשמעה המילולי 'קטנה'. קדמה לה כבר בימי הביניים המילה דַּק (בזכר) באותה משמעות. מילה זו מוכרת גם מן השירה העברית החדשה: "תבל זו רבה ודרכים בה רב, נפגשות לדק [=לדקה, לרגע] נפרדות לעד" (רחל, זמר נוגה), "לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים" (לאה גולדברג, ימים לבנים).
שְׁנִיָּה
המילה שְׁנִיָּה מתרגמת את המילה הלטינית secunda במשמעות 'החלוקה השנייה של השעה' (לאחר החלוקה לדקות). המילה שנייה מצויה כבר בספרות ימי הביניים, ולצידה אפשר למצוא גם את צורת הזכר שֵׁנִי.

קובץ מעוצב
    [post_title] => במעגלות הזמן
    [post_excerpt] => המילה שָׁנָה משותפת ללשונות השמיות – יש חוקרים הקושרים אותה אל הפועל שִׁנָּה ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות. אחרים רואים בה מילת יסוד שמית קמאית שאינה קשורה למילים אחרות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-20 16:33:01
    [post_modified_gmt] => 2023-09-20 13:33:01
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1046
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)