הדף בטעינה

על המילה יֶרַח הָאֵתָנִים

במילון

 (ללא ניקוד: ירח האתנים)

הגדרה

  • שמו הקדום של חודש תשרי (מלכים א ח, ב)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

חידון לראש השנה – הפתרונות המלאים

WP_Post Object
(
    [ID] => 44345
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-09-07 14:39:11
    [post_date_gmt] => 2020-09-07 11:39:11
    [post_content] =>  1. מה (כנראה) משמעות הצירוף 'ראש השנה' בתנ"ך?
  • היום החשוב בשנה
  • היום הראשון בשנה, כמו בימינו
  • החודש הראשון בשנה
  • החודש האחרון בשנה
הרחבה: מקור הצירוף בספר יחזקאל: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ...", וההסבר הפשוט ביותר הוא שהכוונה ליום העשירי של החודש הראשון בשנה. לפי חז"ל "ראש השנה" כאן הוא כינוי ליום הכיפורים של שנת היובל.   2. מה משמעות שם החודש תִּשְׁרֵי?
  • לשון שרייה, שתִּשְׁרֶה עלינו טובה בשנה החדשה
  • מן האכדית 'תשריתו' – 'התחלה'
  • ראשי תיבות: תקיעת שופר רחמי י־ה
  • לשון תשורה – 'מתנה'
הרחבה: שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. השורש שׁר"י במשמע התחלה מוכר גם מן הארמית, למשל בפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" – 'ראשית מילים ופתיחת שיח'.   3. איזה שם עברי וכנעני קדום של חודש תשרי מתועד בתנ"ך?
  • יֶרַח בּוּל
  • יֶרַח זִיו
  • יֶרַח הָאֵתָנִים
  • יֶרַח בֶּן יוֹמוֹ
הרחבה: הכינוי 'ירח האתנים' נזכר בספר מלכים א: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", והוא מוכר גם מכתובות פניקיות. ירח בול הוא שמו הקדום של חודש מרחשוון, ירח זיו – של חודש אייר. וירח בן יומו? זה בכלל שם של טעם נדיר מטעמי המקרא...   4. איזו עונה מציינת המילה סתיו בתנ"ך?
  • סתיו
  • חורף
  • אביב
  • קיץ
הרחבה: בשיר השירים נאמר: ״כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". בלשונות אחיות לעברית מילים קרובות ל'סתיו' משמען 'חורף', וזה גם מתאים יותר לפסוק העוסק בסוף עונת הגשמים ולא בראשיתה. נראה שרק באמצע המאה ה־19 קיבלה המילה סתיו את משמעה המוכר לנו כיום – עונת המעבר שבין הקיץ לחורף.   5. הציפור המזוהה עם הסתיו ועם ראשית השנה היא כמובן הנחליאלי. מי חידש את שמה?
  • יהודה לייב גורדון
  • חיים נחמן ביאליק
  • אשר צבי גינצברג (אחד העם)
  • שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)
הרחבה: מנדלי מוכר ספרים חידש מילים ומונחים רבים בתחום הטבע והמדעים בחיבורו 'תולדות הטבע' – תרגום של חיבור גרמני ידוע מאת הרולד אוטמר לנץ. שמות עופות נוספים שחידש: ירגזי, עפרוני, סבכי וגִבְּתוֹן.   6. איזה זמן מציין הצירוף 'בפרוס השנה החדשה'?
  • ערב השנה החדשה, לקראת תחילה השנה
  • תחילת השנה ממש, כלומר שני הימים של ראש השנה
  • הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
  • כל חודש תשרי
הרחבה: המילה פְּרוֹס מתועדת בלשון חז"ל והיא מציינת את הזמן שלפי החג. על פי ההסבר המקובל מקורה במילת יחס יוונית שפירושה 'לפני', 'לקראת', 'בכיוון', ויש הקושרים אותה דווקא למילה היוונית פרהסיה במשמעות הכרזה, ובהקשר זה – הכרזה על בוא החג (כמובן גם כן לפני החג). בספרות חז"ל עצמה היו שפירשו זאת מלשון פריסה, חיתוך – במשמעות מחצית החודש הקודמת לחג.   7. איזו מן המילים נרדפת בתנ"ך לשופר?
  • יוֹבֵל
  • עוּגָב
  • שְׁמִינִית
  • כל התשובות נכונות
הרחבה: המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל. 'קרן היובל' היא 'קרן האַיִל', ומכאן קיבלה המילה יוֹבֵל לבדה את אותה המשמעות, ככתוב: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג). יש הסוברים שגם המילה שׁוֹפָר ציינה ביסודה את הזָכר שבעיזים או בכבשים, וכי היא קרובה למילה צָפִיר ('צְפִיר עיזים') שמשמעה 'תיש'. עוגב בתנ"ך – כלי מיתר (ויש הסבורים אבוב), שמינית – כנראה כלי בעל 8 מיתרים.   8. "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" – מה פשר הצורה יְהִי?
  • צורת העתיד של הפועל הָוָה, הנרדף לפועל הָיָה
  • צורת עתיד מקוצר של יִהְיֶה, המביעה משאלה ואיחול
  • צורה מלשון המקרא (לעומת יִהְיֶה בלשון חז"ל)
  • צורה מלשון חז"ל (לעומת יִהְיֶה בלשון המקרא)
הרחבה: יִהְיֶה היא צורת העתיד הרגילה של הפועל הָיָה. יְהִי היא צורת עתיד מקוצר (יוסיב) השייכת למערכת הזמנים של לשון המקרא. זו צורה מודלית, המביעה ציווי ("יְהִי אוֹר") או איחול, משאלה וכדומה ("יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ). בעברית בת ימינו היא מוכרת בעיקר מצירופים כבולים כגון לוּ יְהִי, וִיהִי מָה, יְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. בלשון חז"ל רגילה הצורה יְהֵא על דרך הארמית – לרוב היא מחליפה שם את הצורה יִהְיֶה, אך היא עשויה להחליף גם את יְהִי להבעת איחול ומשאלה.   9. "שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה" – מה פשר הצורה אָרִימָה?
  • צורה משובשת שננקטה רק לצורך החרוז והמשקל
  • צורת הנקבה של אָרִים, ומכאן שהשיר מושר מפי ילדה ולא ילד
  • צורת עתיד מוארך של אָרִים, המשמשת לזירוז עצמי
  • שם פעולה של הפועל הֵרִים
הרחבה: כמו צורות העתיד המקוצר, גם צורות העתיד המוארך לקוחות ממערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות אלו משמשות בעיקר לזירוז עצמי (קוהורטטיב), לדוגמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", "אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל". צורות כמו 'ארימה' אפשר למצוא בשירים נוספים, למשל: "הבה נגילה... הבה נרננה", "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד פה נשירה שיר החנוכה".​   10. "בראש השנה, בראש השנה, פרחה עננה ברקיע הסתיו" (נעמי שמר) – מה הייתה כנראה המשמעות המקורית של המילה עֲנָנָה?
  • מילה נרדפת לענן
  • ענן קטן
  • גוש עננים
  • ענני נוצה קלים
הרחבה: באיוב ג, ה נאמר: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עֲנָנָה נרדפת לעָנָן, אך בספר איוב משמעה כנראה 'גוש עננים', כמו דָּגָה – קבוצת דגים.   11. "בראש השנה, בראש השנה, בראש מתנגנת מנגינה משונה" (עברי לידר) – באיזו משמעות שימשה בעבר המילה מַנְגִּינָה?
  • שיר לעג
  • נגינה
  • קונצרט
  • כל התשובות נכונות
הרחבה: מַנְגִּינָה יש בתנ"ך רק פעם אחת, והיא מתפרשת כשיר לעג: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). בעיתונות העברית מסוף המאה התשע־עשרה מַנְגִּינָה היא 'קונצרט', 'נגינה' ועוד, אך לבסוף התקבעה בה המשמעות לחן, מלודיה.   12. "כי ידוע הרי שחודש תשרי זהו חודש מאוד חגיגי" (דתיה בן־דור) – מה מקור המילה חגיגי?
  • מילה מקראית
  • מילה מלשון חז"ל
  • מילה מלשון ימי הביניים שחידשו התיבונים על פי הערבית
  • מילה מן העברית החדשה, חידוש של אליעזר בן־יהודה
הרחבה: במילון העברי הגדול של אליעזר בן־יהודה אפשר לראות ליד המילה חֲגִיגִי את הסימן המיוחד שבו הוא ציין מילים שחידש בעצמו.   13. המזל של חודש תשרי הוא מאזניים – מה הקשר בין המילים מֹאזְנַיִם ואָזְנַיִם?
  • המאזניים קרויים על שום צורתם המזכירה שתי אוזניים.
  • האוזניים קרויות על שום צורתן המזכירה מאזניים.
  • מאזניים ואוזניים הן משורש אז"ן ושתיהן קשורות לשיווי משקל (מערכת שיווי המשקל של הגוף נמצאת באוזניים).
  • אין קשר גיזרוני בין המילים – הכתיב מֹאזְנַיִם באל"ף עתיק, אך כנראה אינו מקורי.
הרחבה: בעברית שתי המילים נראות שייכות לאותו השורש, אך מן הערבית והארמית עולה שמדובר בשורשים שונים. בערבית אֹזֶן היא אֻדְ'ן (أُذْن) ובארמית אֻדְנָא, ואילו המקבילה הערבית של מֹאזְנַיִם היא מִיזַאן (مِيزَان) בז' רגילה, וכך גם בארמית: מוֹזְנָוָן, מוֹזְנַיָּא. מכאן שהאות ז באוזן והאות ז במאזניים לא הגיעו מאותו מקור. ההשוואה לערבית ולארמית מלמדת גם כי השורש המקורי של 'מאזניים' היה וז"ן – שורש שעניינו שקילה המשמש בערבית גם בימינו. אלא שכבר בתקופה קדומה קשרו הדוברים את המאזניים לאוזניים, ועל כן החלו לכתוב את המילה בא' במקום בו'.    14. מהי דִּבְשִׁית?
  • כלי לדבש
  • סוכריית דבש
  • עוגת דבש קטנה
  • דַּבֶּשֶׁת של בֶּכֶר (גמל צעיר)
הרחבה: את המילה דִּבְשִׁית חידשה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשע"א (2011), ואיתה חודשה המילה דִּבְשׁוֹן – מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.   15. לקישוט שולחן החג אפשר להשתמש בראנר. מהי החלופה העברית של ראנר?
  • רַצְרַץ
  • מַפֹּנֶת
  • שְׁבִילָה
  • מַצָּעִית
הרחבה: שבילה היא מפה ארוכה וצרה, כעין שביל, ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן. המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של אליעזר בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.   16. מה נוכל להגיש לשולחן במָגֵס?
  • יין
  • מרק
  • גרגרי רימון
  • מיני תרגימה
הרחבה: מגס הוא קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה). המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).   17. מה נוכל לאחל לקבוצת נשים?
  • לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ
  • לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵבְנָה ותֵחָתֵמְנָה
  • לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתַבְנָה ותֵחָתַמְנָה
  • כל התשובות נכונות
הרחבה: הצורות המיוחדות לנקבה רבות בסיומת ־נָה היו סדירות בלשון המקרא הקלסית (בתורה ובנביאים), אך כבר בספרי המקרא המאוחרים יש עדויות לשימוש בצורת הזכר גם לנשים, כגון במגילת אסתר: "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן", וכך רגיל בלשון חכמים. לכן אפשר לומר גם לנשים "תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ" (תֵּחָתֵמוּ צורת הפסק של תֵּחָתְמוּ להוספת חגיגיות). אשר לצורות כגון תִּכָּתֵבְנָה, תֵּחָתֵמְנָה בצירי לעומת תִּכָּתַבְנָה, תֵּחָתַמְנָה בפתח – לפי קביעת האקדמיה שתי האפשרויות תקניות.   18. שנה טובה ומתוקה! מה מיוחד בניקוד הצורה מְתוּקָה?
  • שיש בה שווא ולא צירי
  • שיש בה קמץ לא פתח
  • שיש בה שורוק ולא קיבוץ ודגש
  • שאין בה דגש קל אחרי השווא
הרחבה: על פי רוב תנועת o המשתנה בנטיות לתנועת u  מעידה על חולם חסר בצורה היסודית ועל קיבוץ ואחריו דגש בנטיות, למשל: דֹּב דֻּבָּה, חֹק חֻקִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים ועוד רבים. לעומת זאת במילה מָתוֹק יש חולם מלא ובנטייה יש שורוק: מְתוּקָה, מְתוּקִים, מְתוּקוֹת. כך גם בנטיות המילים מָגוֹר ומָנוֹס (שלושתן מן המקרא). [post_title] => חידון לראש השנה – הפתרונות המלאים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-09-21 11:48:29 [post_modified_gmt] => 2020-09-21 08:48:29 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=44345 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

 1. מה (כנראה) משמעות הצירוף 'ראש השנה' בתנ"ך? היום החשוב בשנה היום הראשון בשנה, כמו בימינו החודש הראשון בשנה החודש האחרון בשנה הרחבה: מקור הצירוף בספר יחזקאל: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ...", וההסבר המשך קריאה >>
כסלו

חודשי השנה העברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 11801
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-09-08 11:39:34
    [post_date_gmt] => 2015-09-08 08:39:34
    [post_content] => בימי קדם נהגו שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי.

במקרא החודשים העבריים מכונים בדרך כלל על פי מספרם הסידורי מחודש ניסן ועד חודש אדר, למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (שמות מ, יז ועוד), "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" (שמות, יט, א ועוד), וגם בדרך ההשמט, למשל: "בַּשְּׁלִישִׁי" (יחזקאל לא, א).

בספר מלכים א' נזכרים שלושה שמות חודשים כנעניים קדומים: יֶרַח הָאֵתָנִים (תשרי), יֶרַח בּוּל (מרחשוון), יֶרַח זִיו (אייר).

כינויים קדומים לחודשי השנה ידועים לנו גם מלוח גזר (המאה העשירית לפנה"ס). הלוח כולל שמונה כינויים העומדים לצד "ירח" ('חודש') או "ירחו" ('חודשים' או 'חודשיים'). כולם קשורים לפעולות חקלאיות, אך לא את כולם אנחנו מבינים: ירחו אסף (אסיף), ירחו זרע (זריעה), ירחו לקש (לקיש; כנראה הכוונה לעונת הזריעה המאוחרת), ירח עצד פשת (עציד פשתה; מפרשים עקירת הפשתה במעצד), ירח קצר שערם (קציר שעורים), ירח קצר וכל (קציר וכל; מקובל לקרוא כֵּל, כמו כַּיִל – מדידה), ירחו זמר (זמיר, בציר ענבים), ירח קץ (קיץ, אסיף תאנים).

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים.

הינה שמות החודשים וביאור קצר בצדם:

[slideshow_deploy id='52894']

תִּשְׁרֵי, תִּשְׁרִי

tishreשם החודש השביעי בלוח השנה הבבלי (tašrītu). משמעו ראשית, התחלה. בימי קדם נהגו במסופוטמיה שני ראשי שנה: האחד בחודש ניסן והשני בחודש תשרי. בימי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) פשט מנהג ראש השנה בחודש ניסן, ואולם מנהג ראש השנה בתשרי לא נשתכח (החג נקרא אף הוא כשם החודש tašrītu). שם זה הוא היחיד המופיע גם בלשון האוגריתית. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה, המופיע לצד מספרו: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מלכים א ח, ב). השם 'ירח אתנם' מתועד גם בכתובות פניקיות. שורש השם תשרי – שר"י – מוכר גם משפות שמיות אחרות, והוא רווח בארמית. לשורש זה כמה מובנים, ובהם 'התיר' ו'התחיל'. כך למשל בארמית המקרא: "בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם" (= אז קמו זרובבל... וישוע ... והחלו לבנות את בית האלוהים שבירושלים; עזרא ה, ב); ובפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" (ראשית מילים ופתיחת שיח).

מַרְחֶשְׁוָן (בלי ניקוד: מרחשוון)

marheshvanשם החודש השמיני בלוח השנה הבבלי (waraḫsamna). משמעו ירח שמיני. בלשון הבבלית המאוחרת נהגו הדוברים להחליף בין ההגאים השפתיים וי"ו ומ"ם, וכך הווי"ו שבראש המילה נתחלפה במ"ם, והמ"ם שבאמצע המילה נתחלפה בווי"ו. לימים נשתכח משמעו המקורי של שם החודש, והוא נחלק בתודעת רבים לשני רכיבים חדשים: 'מר' ו'חשוון'. כך צמח הכתיב מר־חשוון בשתי תיבות וכן הקיצור חשוון – שמו הרווח של החודש בעברית בת ימינו. מן המקרא ידוע שם קדום לחודש זה המופיע לצד מספרו: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו" (מלכים א ו, לח).

כִּסְלֵו

kislevשם החודש התשיעי בלוח השנה הבבלי (kissilimu). הצורה כסלו מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם כנזכר לעיל (ראו גם חודש סיוון להלן). משמעות השם אינה ברורה. שם החודש נזכר פעמיים במקרא, פעם אחת לצד מספרו: "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו" (זכריה ז, א); ופעם שנייה בפתח ספר נחמיה: "וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" (א, א).

טֵבֵת

tevetשם החודש העשירי בלוח השנה הבבלי (ṭebētu). מן הפועל האכדי ṭebȗ מקבילו של הפועל העברי טָבַע (באכדית אבדה הגיית העיצורים הגרוניים, ובמקומם באה תנועה). משמעות השם היא אפוא לטבוע, לשקוע במים או בבוץ כיאה לחודש רטוב זה. שם החודש נזכר במגילת אסתר לצד מספרו: "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת" (אסתר ב, טז).

שְׁבָט

shvatשם החודש האחד־עשר בלוח השנה הבבלי (šabāṭu). מקור השם בפועל האכדי šabāṭu שפירושו לחבוט, להכות, להצליף – ככל הנראה על שום הגשם המכה והמצליף בחודש זה. השם שְׁבָט נזכר בזכריה א, ז לצד מספרו: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט".

אֲדָר

adarשם החודש השנים־עשר בלוח השנה הבבלי (addaru). ככל הנראה משמעות השם להיות קודר, חשוך (adāru, ḫadāru). החודש נזכר בשמו ובמספרו כמה פעמים במגילת אסתר, למשל: "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (ט, א).

נִיסָן

nisanשם החודש הראשון בלוח השנה הבבלי (nisannu). משמעו ביכורי העץ והשדה. במקרא מכונה החודש "רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב) ונאמר עליו "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שם). כן הוא נקרא "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כג, טו). במגילת אסתר נזכר חודש ניסן לצד ציון מספרו: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן" (ג, ז).  

אִיָּר (בלי ניקוד: אייר)

iyyarשם החודש השני בלוח השנה הבבלי (ayyāru). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי השם בא מלשון 'אור', 'זיו', ואולם אין די ראיות לכך. מן המקרא ידוע שם כנעני קדום לחודש זה: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו" (מלכים א ו, לז), והוא מופיע גם לצד מספרו: "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (שם ו, א).

סִיוָן (בלי ניקוד: סיוון)

sivanשם החודש השלישי בלוח השנה הבבלי (simānu). הצורה סיוון מקורה בחילופי וי"ו–מ"ם השפתיים כנזכר לעיל. משמעות שם החודש אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא בא מלשון simanu ('מועד', 'זמן קבוע'). החודש נזכר במקרא לצד מספרו: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ" (אסתר ח, ט).

תַּמּוּז

tammuzשם החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (du'ūzu). שם החודש כשמו של אל הפריון הבבלי (בשומרית דֻמֻזִ "הבן הנאמן"), הנזכר גם בספר יחזקאל: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (ח, יד). על פי המסורת המסופוטמית עם קמילת הצומח יורד תמוז אל השאול, והוא שב ועולה אל הארץ בבוא הגשמים. החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" (ירמיהו לט, ב).

אָב

avשם החודש החמישי בלוח השנה הבבלי (abu). משמעות השם אינה ברורה. יש שהציעו כי הוא קשור למילה האכדית ebūru ('קציר'), ויש שהציעו כי מקורו במילה apu, abu ('קנים'). ואולם לא מצאנו לכך מספיק ראיות. שם החודש נזכר במקרא במספרו בלבד, כגון "וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (עזרא ז, ח).

אֱלוּל

elulשם החודש השישי בלוח השנה הבבלי (ulūlu). משמעות השם אינה ברורה. החודש מוזכר בספר נחמיה בשמו אך לא במספרו: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם" (ו, טו). בחתימת ספר חגי, לדוגמה, נמצא מספרו בהשמט: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִּׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (ב, טו).  

כתבה: אסתר הבר

[post_title] => חודשי השנה העברית [post_excerpt] => שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%93%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-28 17:01:01 [post_modified_gmt] => 2022-11-28 15:01:01 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11801 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. שבעה מהם  נזכרים כבר בספרי המקרא המאוחרים. המשך קריאה >>

פרשת בשלח ­– שב לאיתנו

WP_Post Object
(
    [ID] => 13772
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-01-20 09:55:04
    [post_date_gmt] => 2016-01-20 07:55:04
    [post_content] => 
"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כז)

בתיאור חזרת מי ים סוף על מצרים נאמר: "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ". מן ההקשר עולה שנטיית היד של משה השיבה את הים לקדמותו. אך מה פירוש "לאיתנו"? אין עוד ניסוח כזה בכל המקרא כולו. בהקשרים אחרים של תיאור שִׁיבָה למצב הקודם מצאנו "וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ" (בראשית מ, יג), "תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן" (יחזקאל טז, נה), "הֲשִׁיבֵנוּ... חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).

כדי לבחון מה המשמעות של "לְאֵיתָנוֹ" התחקינו על שורש המילה. על פי הדעה המקובלת מדובר בשורש ית"ן המקביל לשורש הערבי ות"ן שמשמעו 'נצחי', 'מתמיד'. על כן יש שפירשו "לאיתנו" – 'להרגלו', 'למצבו הקבוע'. פירוש שונה מעט יש בתרגום אונקלוס "לְתֻקְפֵיהּ" (כלומר לחוזקו, לכוחו), ובעקבותיו הלכו גם רש"י, אבן עזרא ואחרים למן ימי הביניים עד ימינו. דבר חזק הוא דבר יציב המאריך ימים, ולכן גם פירוש זה יכול להתיישב עם משמע הנצחיות. חוזקו של הים מוכר למשל מן הכתוב "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם..." (תהלים צג, ד), ואומנם מצאנו תיאור דומה בשירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (אך לפי טעמי המקרא 'אדירים' הם כנראה המצרים). ושמא שב הים למצבו בשעת חוזקו, כלומר בעת הגאות.

הֶקשר מקראי ידוע אחר של המילה אֵיתָן הוא הצירוף נחל איתן. על פי דברים כא, ד מורידים לנחל איתן את העגלה הערופה (עֶגלה הנערפת בטקס כפרה על מת שלא נודע מי הרגוֹ), ובעמוס נאמר: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (ה, כד). לצירוף נחל איתן ניתנו כמה פירושים, ושני העיקריים כמעט מנוגדים: (א) נחל שזרימתו קבועה (ב) נחל הזורם בחוזקה בימות הגשמים (לעומת ימות החמה שבהם הוא יבש). הפירוש הראשון הוא שהוליד את השימוש המוכר בימינו, ומכאן ההנגדה בין נחל איתן לנחל אכזב – צירוף שיסודו בירמיהו טו, יח: "הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ". המילה אַכְזָב שקולה במשקל הנדיר אַפְעָל, ומקובל לשייך אליו גם את המילה אֵיתָן. בערבית המשקל הזה מציין יתרון והפלגה, כגון אַכְּבַּר – גדול מאוד, הגדול ביותר. לפי זה אַכְזָב פירושו 'מכזיב ביותר' ואֵיתן פירושו 'חזק ביותר' או 'יציב ביותר'.

עוד בעניין המילה אֵיתָן נזכיר את הצירוף יֶרַח הָאֵתָנִים (מלכים א ח, ב; כך, בלי יו"ד) הוא חודש תשרי, וכן את השם הפרטי אֵיתָן. שם זה מוכר כבר מן התנ"ך, כגון איתן האזרחי (מלכים א ה, יא; תהלים פט, א), וייתכן שהוא מעין הבעת משאלה לעתידו הטוב של הילד, שיהיה חזק ומאריך ימים.

גם בעברית החדשה נוצרו צירופים מן המילה איתן, ובהם איתן בדעתו, אֵיתָנֵי הטבע, אֵיתָנֵי אֶרֶץ (אנשים חזקים ונכבדים על פי 'איתני עולם' – כינוי מדרשי לאבות). עוד אנו מכירים בלשון ימינו שאומרים על אדם "חזר לאיתנו" או "שב לאיתנו" במשמע 'הבריא', 'כוחותיו שבו אליו' בהשראת מה שנאמר על הים בפרשתנו.

  כתבו רחל סליג ותמר קציר. [post_title] => פרשת בשלח ­– שב לאיתנו [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%a9%d7%9c%d7%97-%c2%ad-%d7%a9%d7%91-%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%a0%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-11-28 13:52:17 [post_modified_gmt] => 2019-11-28 11:52:17 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13772 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד, כז) בתיאור חזרת מי ים סוף על מצרים נאמר: "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר המשך קריאה >>