הדף בטעינה

על המילה טָלֶה

בתשובות באתר

איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אתם שאלתם? אנחנו עונים! בקיא או בקי?

בָּקִי או בָּקִיא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 14016
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-02-07 11:50:43
    [post_date_gmt] => 2016-02-07 09:50:43
    [post_content] => 

רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? נקדים ונאמר ששני הכתיבים נכונים.

המילה בָּקִי מתועדת לראשונה בספרות חז"ל. למשל במשנה במסכת עירובין (ד, ח) מדובר על מי שאינו בקי בהלכה, וכך כתובה המילה (בלי אל"ף) בכל כתבי היד ובדפוסים. גם בצורת הרבים מצוי בכתבי היד של המשנה הכתיב בלי אל"ף: בקי–בקיים כמו נָקִי–נְקִיִּים. לצד כתיב זה מצוי גם הכתיב באל"ף: בקיאים.

את החילופים בין 'בקיים' ל'בקיאים' אפשר להסביר כחילופי יו"ד ואל"ף בין תנועות i או כתוספת הגה מעבר בין תנועות – בדומה לאל"ף בצורות צְבָאִים (הרבים של צְבִי), טְלָאִים (הרבים של טָלֶה). כתיבים כאלה אפשר למצוא במגילות קומראן, המגילות שנמצאו בגדה הצפונית־מערבית של ים המלח, ובהן כתיבים המיוחדים לסופרי הכת שישבו שם. כך למשל לצד הכתיב המקראי 'גוים' (= גוֹיִם, צורת הרבים של גוי) רגיל שם הכתיב 'גואים'. הכתיב 'בקיאים' יכול להוליד את הכתיב באל"ף גם בצורת היחיד, ואומנם הכתיב 'בקיא' – לצד 'בקי' – מצוי בתלמוד הבבלי. נוסיף כי הרצף יא לציון תנועת i בסוף מילה רגיל במגילות קומראן, כגון 'נקיא' לעומת 'נָקִי' בתנ"ך (אך פעמיים בתנ"ך נָקִיא – יואל ד, יט; יונה א, יד).

אף שנראה שהכתיבים בלי אל"ף קודמים לכתיבים באל"ף, אפשר גם לראות את הדברים בדרך אחרת, כלומר לראות בכתיב 'בקי' קיצור של 'בקיא'. וכל כך למה? בספרות חז"ל אנו מוצאים כמה וכמה מקרים שבמקום המילה 'בקיאים' (או בקיאין) משמשת המילה 'פקיעין', למשל בתוספתא נשאלת השאלה אם אכילת מצה של כותיים [= שומרונים] בפסח מותרת ואדם מישראל יוצא בה ידי חובת אכילת מצה. ר' לעזר [= אלעזר] אוסר זאת "לפי שאין [הכותיים] פקיעין בדקדוקי מצה". לעומתו רבן שמעון בן גמליאל סבור כי "כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל" (תוספתא פסחים ב, ג). הגרסה 'פקיעין' מוכרת גם מן התלמוד הבבלי, אבל יש שמצוי גם הכתיב 'בקיעין' (תלמוד ירושלמי גיטין מג, ב). את המעבר מ'פקיעין' ל'בקיעין' ומ'בקיעין' ל'בקיאין' אפשר לבאר בקלות כחלק מן התופעה הכללית של ערעור העיצורים הגרוניים בתקופה זו. הסבר זה מחזק את ההשערה שהכתיב באל"ף – גלגול של עי"ן – הוא כתיב ותיק יותר. דבר דומה מצאנו במילה בָּרִיא במובן 'ודאי', היכולה להיכתב גם בָּרִי, כבמאמר הידוע "ברי ושמא – ברי עדיף", כלומר הוודאי עדיף מהספק (למשל בבלי כתובות יב ע"ב). בכתבי יד שונים של הבבלי גם נוכל למצוא במימרה זו את הכתיב באל"ף: "בריא ושמא – בריא עדיף".

הפועל פָּקַע מוכר מלשון חכמים; בָּקַע – כבר במקרא, ואחד ממובניו – חדירה או פריצת דרך. מובן זה של חדירה לעומק הדבר התגלגל למשמעות של בחינה וחקירה, הידועה בשורש בק"י מן הארמית, ומכאן למשמעות של מומחה בדבר. גם מן הארמית מוכרים החילופים בין פקיע, בקיע ובקי, ובהחלט ייתכן שבקי נשאל לעברית מן הארמית. על הקשר שבין בקי לבקיע כבר עמד רמב"ן בסיפה של דבריו על שמות יב, מג – בהדגימו מילים שהושמטה מהן העי"ן.

כך או כך כאמור שני הכתיבים – באל"ף ובלעדיה – טובים לשמש גם בימינו. [post_title] => בָּקִי או בָּקִיא? [post_excerpt] => רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? שני הכתיבים נכונים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a7%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 22:08:03 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:08:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14016 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים שואלים כיצד יש לכתוב – בקי או בקיא? שני הכתיבים נכונים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילדה עם שם טליה

טליה

WP_Post Object
(
    [ID] => 51593
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2021-06-07 17:47:49
    [post_date_gmt] => 2021-06-07 14:47:49
    [post_content] => השם הפרטי טַלְיָה חדש יחסית בשמי העברית. רבים מן הבוחרים בו מתכוונים להלחם המילה טַל והסיומת התאופורית יָהּ, כלומר טַל־יָהּ, טל האל. בתעודות הכתובות ארמית מן הקהילה היהודית שבאִי המצרי יֵב (אלפנטין) מן המאה החמישית לפני הספירה נזכרת אישה ששמה יְהוֹטַל – אותו שם בשינוי סדר הרכיבים. מן המקרא אנו מכירים את השמות אֲבִיטַל וחֲמוּטַל שמורכבים מן המילה טַל ומכינוי תאופורי אחר.

להרחבה על המילה טַל, השם טַל ושמות שיש בהם הרכיב טַל – ראו כאן.

המילה טַלְיָה כשלעצמה מוכרת ממקורות העברית. טליה היא 'כבשה צעירה', צורת הנקבה של טָלֶה. המילה טלה נזכרת במקרא שלוש פעמים, למשל "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן" (ישעיהו סה, כה), ואילו צורת הנקבה נזכרת רק במשנה, פעם אחת בלבד, במסכת מנחות: "פר ופרה עגל ועגלה איל ורחל גדי וגדיה שעיר ושעירה טלה וטליה" (יג, ז). עם זאת בכתב יד קאופמן (וברוב עדי הנוסח הטובים של המשנה) הנוסח הוא "טלה וְטָלָה", במשקל המילים יָפֶה ויָפָה, קָשֶׁה וקָשָׁה.[1]

המילה טלֶה מוכרת גם מלשונות שמיות אחרות. במשמעות זהה או קרובה ('עופר' או 'עז') משמשות מילים דומות גם בערבית ובלשונות דרום־ערב. בלהגי הארמית טליא/טליה הוא 'נער' וטליתא/טליתה היא 'נערה': "כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא" [=כאשר היו מטיילים נער ונערה בשוק] (בבלי בבא בתרא צא ע"ב); "אמר רבי יוחנן כי הוינא טליא [=כשהייתי ילד] אמינא מלתא דשאילנא לסבייא ואישתכח כוותי [=אמרתי דבר ששאלתי (עליו) את הזקנים ונמצא כמותי]" (בבלי מגילה ו ע"א). מכאן הביטוי (הלא כל־כך נודע) "כי (או כד) הוינא טליא" הנאמר כפתיח לסיפור זיכרונותיו של אדם. הצורה טליותה משמשת בחלק מלהגי הארמית שם מופשט במשמעות 'ילדוּת', 'נערוּת' – למשל בפסוק "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית מח, טו) המילה 'מעודי' מיתרגמת בתרגום נאופיטי מן טליותי.

צורת הנקבה הארמית טליתא מפורסמת במיוחד. היא מוכרת מן המשפט הנודע "טליתא, קומי" שעל פי הברית החדשה אמר ישו לילדה מתה כדי להקימה לתחייה. בשם 'טליתא קומי' נקרא בעבר בית יתומות גרמני־נוצרי שהוקם במרכז ירושלים (ששריד לו הוא חזית הבניין המפורסמת שעדיין ניצבת בגאון ברחוב המלך ג'ורג').

שם הדומה בצלילו לטליה ניתן גם בתרבויות אחרות, ככל הנראה בהשראת הדמות ת'ליה מן המיתולוגיה היוונית (ביוונית Θαλία), אחת מן המוזות שילדה את זאוס.

___________________________________

[1] צורת הרבים במקרא היא טְלָאִים: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל" (ישעיהו מ, יא). טלאים היא צורת משנה של טְלָיִים (משל הייתה צורת היחיד "טְלִי", בדומה ל־דְּלָיִים מן דְּלִי). במגילת ישעיהו ממגילות מדבר יהודה הכתיב הוא טלים, ואולי נהגתה המילה טְלָיִם, כשם שבאה הצורה טְלָיִם בכתב יד קאופמן של המשנה. לפי כללי הסגול שקבעה האקדמיה ללשון, שני הכתיבים אפשריים – טלאים וטליים.

[post_title] => טליה [post_excerpt] => השם הפרטי טַלְיָה חדש יחסית בשמי העברית. רבים מן הבוחרים בו מתכוונים להלחם המילה טַל והסיומת התאופורית יָהּ, כלומר טַל־יָהּ, טל האל. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%9c%d7%99%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-02-21 14:42:05 [post_modified_gmt] => 2022-02-21 12:42:05 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51593 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

השם הפרטי טַלְיָה חדש יחסית בשמי העברית. רבים מן הבוחרים בו מתכוונים להלחם המילה טַל והסיומת התאופורית יָהּ, כלומר טַל־יָהּ, טל האל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>